ת"א 35168-09-17 נבואני ואח' נ' מדינת ישראל

מדובר בתביעה בגדרה עתרו התובעים לפסק דין שיורה על השבתם בעין של המקרקעין מושא הדיון המצויים באדמות הכפר ג'וליס, ואשר היו בבעלות אביהם המנוח ג'מיל מוחמד נבואני ז"ל (להלן: "המנוח") והופקעו עוד בשנת 1976. לחילופין, עתרו התובעים לקבל פיצוי בגין אותה הפקעה, בדמות קרקע חלופית, ולחילופי חילופין לקבל פיצוי כספי.

תמצית העובדות הדרושות

1.ביום 19.3.1976 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 2206 הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") בדבר הפקעת חטיבת קרקע בשטח 2,069 דונם. אותה הפקעה נעשתה לפי תשריט וכללה את המקרקעין הידועים כחלקה סופית 22 (חלקה זמנית 8) בגוש 18461 וחלקה סופית 26 (חלקה זמנית 12) באותו הגוש (להלן: "המקרקעין"). יוער כי חלקה סופית 26 בוטלה בינתיים וכיום שטחה של חלקה זו מהווה חלק מחלקה 34 בגוש 18461 וחלקה 5 בגוש 18503. זכויות הבעלות לגבי המקרקעין נרשמו ע"ש מדינת ישראל והודעה על הקנייתם פורסמה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות מיום 19.7.1979 (ילקוט פרסומים מספר 2553).

2.בעלי הזכויות בקרקעות שהופקעו עתרו לבית המשפט העליון כנגד ההפקעה, וזאת במסגרת בג"ץ 665/77 עאמר ואח' נ' שר האוצר ואח'. ביום 26.12.1977 נדחתה עתירתם, תוך שבית המשפט מציין כי לא הובאו בפניו ראיות מספיקות לזכות קניינם של העותרים במקרקעין. עוד נאמר כי ביני לביני תפסה המדינה חזקה במקרקעין מכוח צו רכישתם לצרכי ציבור. בנסיבות, הופנו העותרים להגיש תביעתם בפני בית המשפט המוסמך.

3.במסגרת הליכי ההסדר שהתקיימו לגבי המקרקעין, לאחר הפקעתם, ניתנו שני פסקי דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (נספח ג' ל-ת/4), אשר הכריעו בזכויות הבעלות לגבי המקרקעין ערב ההפקעה ובזכות לפיצויי הפקעה. בתיק 573/ג'וליס ניתן ביום 15.3.1982 פסק דין המתייחס לחלקה זמנית 12 הנ"ל, ולפיו זכאי המנוח לפיצויים בגין הפקעת זכויותיו באותה חלקה בשיעור 60% (6,268.8 מ"ר מתוך 10,448 מ"ר). ביום 23.2.1983 ניתן פסק דין המתייחס לחלקה זמנית 8 הנ"ל, וזאת במסגרת תיק 570/ג'וליס, בו נקבע כי למנוח זכות לפיצויים בשיעור 50% בגין הפקעת החלקה הנ"ל (2,098.5 מ"ר מתוך 4,197 מ"ר).

4.לטענת התובעים, זכותם לפיצויים נובעת מהיותם יורשיו של אביהם המנוח, מתוקף צו קיום צוואה שניתן על ידי בית הדין הדתי הדרוזי ביום 13.3.2014.

5.לשלמות התמונה יצוין, כי לתביעה דנא קדמה תביעה קודמת בגין אותן עובדות ואותה עילה, שהוגשה לבית משפט זה במסגרת תיק 14059-01-16. אותה תביעה נמחקה בהסכמה, הואיל ובין הצדדים התנהל מו"מ מתקדם, והיתה ציפייה כי המחלוקת תסתיים בפשרה מוסכמת. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסדר, הוגשה התביעה המונחת בפניי בתיק זה.

עיקר טענות התובעים

6.לטענת התובעים, עד היום לא מצאה הנתבעת לנכון לתפוס את החזקה במקרקעין, ולא יישמה את המטרה הציבורית שלשמה הופקעו, אף שחלפו למעלה מ-40 שנים מאז פורסמה ההודעה בדבר הפקעתם. התובעים הפנו להלכה הפסוקה לפיה מקום שהמטרה הציבורית ששימשה בסיס להפקעה חדלה מלהתקיים, אזי זכאי בעל הזכויות המקורי במקרקעין, להשבתם. מכאן הסעד העיקרי אותו תבעו בגדר תביעתם בתיק דנא, להורות על השבת הבעלות במקרקעין לידם.

7.לחלופין, עתרו התובעים לחייב את הנתבעת לפצותם בגין המקרקעין שהופקעו, במקרקעין חליפיים. זאת, בהסתמך על הבטחה שלטונית שניתנה, לטענתם, לאביהם המנוח על ידי הנתבעת, עוד בשנת 1978. לעניין זה הפנו התובעים לסיכום פגישה שהתקיימה ביום 16.2.1978 במשרדי מחוז הצפון של מינהל מקרקעי ישראל (נספח ב' ל-ת/4), בה השתתפו, בין היתר, מנהל מינהל מקרקעי ישראל דאז, ראש המועצה המקומית ג'וליס דאז, חבר הכנסת אמל נסר אלדין, ונציגים של משרד החקלאות ומחוז הצפון במינהל מקרקעי ישראל. נושא הפגישה היה הפקעת גוש 18461 מאדמות הכפר ג'וליס. לטענת התובעים, אותו סיכום כלל הבטחה שניתנה מפי מנהל מינהל מקרקעי ישראל, לפיה יפוצו בעלי הזכויות בקרקע חליפית, במידה וירצו בכך.