פס"ד בתביעת נזקי גוף

בפניי תביעת נזיקין (נזקי גוף). התובעת, ילידת 1986, הגיעה כבכל יום לאסוף את ילדיה מהפעוטון וביציאה החליקה בשביל הגישה ונפגעה ברגלה. מונו מומחים מטעם בית המשפט והצדדים הגישו תחשיבי נזק אך בשל הפער בין התחשיבים לא היה טעם לתת לצדדים הצעה והתיק נקבע להוכחות.

דיון ההוכחות התקיים ביום 03.03.25 בו העידו מר רונן קשת לוי, התובעת ומר בני אדר, וביום 03.03.25 בו העידה הנתבעת.

התובעת הגישה סיכומיה ביום 01.02.26, והנתבעות הגישו סיכומיהן ביום 10.03.26.

תמצית טענות התביעה

1. לטענת התובעת היה יום גשום והמדרכה היתה רטובה ולכן החליקה.

2. צוות הפעוטון ידע שישנה סכנת החלקה אך לא הזהירו את ההורים, היתה זו השנה הראשונה של הגן במקום הזה ולכן התובעת לא ידעה שישנה סכנת החלקה.

3. התובעת היתה מלווה בשני ילדיה הפעוטים ולכן נקטה משנה זהירות, אך בכל זאת החליקה במקום.

4. על נתבעת 1 היה לדאוג להסרת סכנת ההחלקה.

תמצית טענות הנתבעות

1. התובעת לא הוכיחה את תביעתה. היא הזמינה מומחה בטיחות לבדוק את האריחים במקום אך לא הוגש כל דוח מומחה והדבר אומר דרשני.

2. כל האחריות מוטלת על התובעת, שהגיע לגן ביום גשום בשעת סגירה ומיהרה, וכן נשאה את בתה הפעוטה בת השנה ביד אחת כשביד שניה אוחזת ביד בנה בן השנה וחצי, איבדה את שיווי משקלה ונפילתה.

3. התובעת מודעת לעובדה שהנתבעת אינה הבעלים של המבנה אלא רק השוכרת, אך בחרה שלא לצרף את בעל המבנה כנתבע נוסף לתביעה.

4. הריצוף בשביל רציף ותקין עם חספוס מסוים נגד החלקה, וישנה אף תעלת ניקוז למניעת הצפת השביל.

    

   דיון והכרעה

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה).

קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, [פורסם בנבו] מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק.

הבחינה הראשונה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619), שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, לג 652).

ומן הכלל אל הפרט.

התובעת העידה (עמ' 18 ש' 21 בפרוט' הדיון מיום 03.03.25):

העדה, התובעת: או-קיי. באתי לאסוף אותה מגן הילדים ואת י' הקטנה החזקתי על היד, ש' נתן לי יד, והלכתי איתם בזהירות לכיוון היציאה. י' הייתה ממש ממש ממש קטנה אז החזקתי אותה חזק והחלקתי, עפתי אחורה. במהלך הנפילה החזקתי אותה גם, עוד יותר חזק, והיא בעצם קיבלה מכה רק, הראש שלה קיבל מכה רק מהיד. אני עפתי אחורה והרגל בעצם התעקמה. נתתי צרחה, שובל ונטליה הסייעות יצאו, הבנתי את החומרה של המצב, אמרתי לה תתקשרי לבעלי. התחיל לרדת גשם, הם עזרו לי להיכנס פנימה ומשם פוניתי עם מד"א למיון.

עו"ד רום: כשאת אומרת התחיל לרדת גשם זאת אומרת שירד גשם, לא ירד גשם בזמן שאת נפלת?

העדה, התובעת: לא.

עו"ד רום: אז למה הרצפה הייתה רטובה?

העדה, התובעת: הייתה רטיבות מלפני.

עו"ד רום: אה, ירד גשם לפני?

העדה, התובעת: כן.

יום התאונה היה יום גשום, אין על כך מחלוקת.

ביום גשום המדרכה מחליקה כך העידו בעלה של התובעת (עמ' 52 ש' 17 בפרוט' מיום 03.03.25), ומר קשת לוי שהעיד שהמקום הופך למשטח החלקה (עמ' 5 ש' 14). גם הנתבעת, אף שלא היתה בגן ביום התאונה, הודתה שהרצפה מחליקה כשיורד גשם וציינה שהיא מתריעה בפני ההורים על כך ואף ניסתה להתקין מדבקות כנגד החלקה אך הן לא החזיקו מעמד.(עמ' 6 ש' 4 בפרוט' הדיון מיום 05.11.25).

הנתבעת ציינה שלא היתה מודעת לסכנת ההחלקה כששכרו את המבנה באוגוסט אך כשהחלה לחוש בכך ניסתה להדביק פסים נגד החלקה אך הפסים השתחררו ועפו ולכן הזהירה את ההורים.

מר קשת לוי העיד שהציע לנתבעת לשים דשא סינטטי כי המקום מחליק והנתבעת ציינה שאכן אחד ההורים הציע לה זאת. (עמ' 6 ש' 10 בפרוט' מיום 03.03.25).

אם כן, הוכח שהנתבעת היתה מודעת להחלקה כבר בתחילת החורף, ואף ניסתה לטפל בבעיה בעזרת פסים נגד החלקה אך ללא הועיל.

סבורני כי אין בכך די. במקום בו ישנה רצפה חלקה בו עובר ציבור הורים אשר לעיתים גם נושא את ילדיו הפעוטים מהרכב לפעוטון והפוך, יש לפעול בכל דרך למנוע את הסכנה, ואם המקום לא מתאים להפעלת פעוטון, אז לא להמשיך לפעול שם. אין די באזהרת ההורים כפי שעשתה הנתבעת. גם פעולה פשוטה כמו התקנת דשא סינטטי ייתכן והיתה פותרת את הבעיה, אך פתרון זה לא נוסה על אף שמר לוי הציע זאת לנתבעת 1.

אני דוחה את טענת ההגנה על כי כל האחריות לתאונה רובצת על הנתבעת שנשאה את ביתה על יד אחת וביד שניה אחזה בבנה, בן השנה וחצי שכן המקום הוא פעוטון ומה יש לצפות מהורים לילדים קטנים? שישאירו אותם ברכב חס וחלילה?, וזאת כשהנתבעת מודעת לסכנה ומוזהרת מההורים שמחליקים שם? לפיכך סבורני, כי הוכיחה התובעת את תביעתה והאחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת.

כמו כן הנני דוחה את הטענה ולפיה התובעת מודעת לעובדה שהנתבעת אינה הבעלים של המבנה אלא רק השוכרת, ובחרה שלא לצרף את בעל המבנה כנתבע נוסף לתביעה. רצתה הנתבעת, יכלה לשלוח הודעת צד ג' כלפי בעל המבנה.

אשם תורם

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

מששקלתי את טענות הצדדים, ובהתייחס לנאמר לעיל, סבורני כי יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 15% בלבד.

סוגיית הנכות

בתחום האורתופדי קבע מומחה בית המשפט כי לתובעת נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בקרסול וכן נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 5% בשל צלקת בתר ניתוחית. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 5%.

הלכה היא בידינו כי בהיעדר סיבות טובות לכך, לא יחרוג בית המשפט מקביעת המומחים הרפואיים (ראו ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך וע"א 3212/03‏ ‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח). משלא זומנו מומחי בית משפט לחקירה נגדית ע"י אף צד, אני קובע שנכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 18.77%.

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך לחומרא או לקולא (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה תהה שווה למלוא הנכות האורטופדית והנוירולוגית, ובניכוי הנכות האסטית, קרי 14.5%.

כאב וסבל

התובעת דורשת פיצוי בגין הכאב והסבל שחוותה על סך של 150,000 ₪ ואילו הנתבעת טוענת שאם תתקבל התביעה, אין לשלם לתובעת אלא פיצוי בסך 50,000 ₪. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 90,000 ₪.

עזרת צד ג' עבר ועתיד

התובעת דורשת פיצוי עבור עזרה בשכר לטיפול בילדיה, בעבר ובעתיד בסכום של 180,000 ₪. לטענת ההגנה, נכותה של התובעת אינה מצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה ומציעה פיצוי בסך 15,000 ₪.

אני סבור כי בנסיבות המקרה יש לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התובעת דורשת בשל הוצאות רפואיות ונסיעות סכום של 100,000 ₪. ההגנה טוענת כי הוצאות אלו מכוסות על ידי קופות החולים וחוק הבריאות הממלכתי ומשכך אין לשלם בגין ראש נזק זה. אני סבור שיש לשלם בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪.

הפסדי השתכרות

התובעת טוענת כי שכרה הממוצע עובר לתאונה היה 7,449 ₪ ובערכו כיום כ9,075 ₪. וכי שכרה לאחר התאונה היה כ3,000 ₪ ולפיכך מבקשת הפסדי שכר לעבר בסך 274,229 ₪. הנתבעת טוענת כי לתובעת נגרמו הפסדי השתכרות לעבר בסך 20,117 ₪ בלבד.

לעניין בסיס השכר של התובעת אני מקבל את טענות התובעת בעניין העבר, ולפיכך יחושב בסיס שכרה כ7,500 ₪ לעבר ובשערוך להיום סך של 8,871 ₪, וסבורני כי יש להתייחס אל סכום זה גם לעתיד.

לענין הפסדי השכר מיום 01.10.21 ועד היום ולאור דוח רציפות בעבודה והפסקות העבודה מחד והיקף השתכרותה מאידך סבורני כי פיצוי בגובה הנכות התפקודית בחישוב של 60% אקטוארי משקף פיצוי נאות בנסיבות העניין.

מיום התאונה ועד 30.09.2021 - 8,871 ₪ X9.5 חודשים = 84,274 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע תקופה - 84,606 ₪.

מיום 01.10.2021 ועד היום – 8,871 ₪ X 14.5%X 53.66 X 60%= 41,413 ₪. ובתוספת ריבית מאמצע תקופה - 44,701 ₪.

מהיום עד גיל 67 - 8,871 ₪ X 14.5% X 226.32 X 60% אקטוארי = 174,669 ₪.

לסכום דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובעת (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).

סה"כ לראש נזק הפסדי השתכרות עבר ולעתיד כולל הפסדי פנסיה 341,973 ₪.

ניכוי המל"ל

התובעת קיבלה דמי פגיעה ונכות מעבודה בסכום של 116,401 ₪ (עמ' 18-22 למוצגי הנתבעת) אותו יש לקזז מהפיצוי המגיע לה לאחר ניכוי אשם תורם.

סוף דבר

את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובעת בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום הפיצוי.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים

ניתן היום, ד' אייר תשפ"ו, 21 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.