מלאייב ואח' נ' המועצה הדתית קריית מלאכי

1.האם זכאיות התובעות לפיצוי בשל העברת אביהן המנוח מקברו, זמן קצר לאחר שנקבר, לחלקת קבר אחרת, מבלי לעדכן את משפחת המנוח ולקבל את עמדתה בעניין העברתו ואף מבלי ליידע אותה לאחר מעשה? השאלה המרכזית היא שיעור הפיצוי הראוי בנסיבות העניין, לאחר שהנתבעת הודתה באחריותה והסכימה כי התובעות זכאיות לפיצוי.

רקע

2.ביום שישי, בתאריך 11.03.16 בשעה 14:30 לערך, הובא למנוחת עולמים (או כך סברו התובעות) אביהן של התובעת, מיכאל מורדיכייב ז"ל (להלן: המנוח) ונקבר בבית העלמין בקריית מלאכי. בתום ימי השבעה עלו בני משפחת המנוח לקברו, כנהוג על פי המסורת היהודית, ואחיו של המנוח הבחין כי הקבר אותו פקדו שונה מהמקום בו נטמן המנוח.

בני המשפחה פנו לעובד המועצה הדתית אשר ניהל את טקס האשכבה של המנוח ושטחו בפניו את חשדם כי המנוח הועבר מקברו לחלקה אחרת אולם זה הכחיש את טענות המשפחה וטען כי הדבר לא היה ולא נברא. משעומת עובד המועצה עם סרט הלוויה שצולם ובו נראה בבירור כי המנוח הוטמן בקבר אחר מזה בו הוא מצוי כיום, הודה העובד בפני המשפחה כי מאחר והמנוח הוטמן בחלקה שהייתה מכורה לאדם אחר, הוחלט להעבירו לחלקה סמוכה וכך נעשה.

המקרה המתואר לעיל אינו שנוי במחלוקת וכך גם הניסיון להסתירו מפני התובעות. עיקר המחלוקת נוגעת לנסיבות שלאחר האירוע עצמו. התובעות טוענות כי הנתבעת ועובדיה ביקשו להסתיר מפניהם במכוון את המחדל שנעשה ואף ניסו להניען מפני הגשת התביעה. ההליך נוהל על ידי התובעות כדי להוכיח שהזזת המנוח בוצעה בזדון ובנסיבות המצדיקות פיצויים עונשיים. הנתבעת טוענת כי העתקת הגופה נעשתה עקב הטעות במקום הקבורה המקורי ואי הדיווח על ידי העובד נבע מטעות בשיקול דעתו ונעשה כדי לא לפגוע ברגשות המשפחה.

טענות התובעות

3.לטענת התובעות, עם גילוי דבר העברת המנוח, פנה אחיו של המנוח, בנימין מורדיכייב, לעובד הנתבעת, רפאל מיארה (להלן: מיארה) , וטען בפניו כי המנוח אינו קבוע במקום בו נקבר תחילה. מיארה הכחיש בתוקף את הנטען. האח, אשר חשדו לא עזבו, פנה לביתו וישב לצפות בסרט הלוויה שצולם עבור אם המנוח המתגוררת בארה"ב ומצא כי בסרט הלוויה נראה בבירור כי המנוח נקבר במקום אחר. (יוער כי מהראיות שצרפה הנתבעת עולה כי מדובר בחלקה סמוכה למקום הקבורה המקורי).

נטען כי בפניה לממונה על המועצה הדתית, עו"ד יוסף בלוי, הודה זה בפני המשפחה כי הנתבעת פעלה בניגוד לדין בכך שהעבירה את המנוח ללא קבלת אישור ומבלי לעדכן את הגורמים הרלוונטיים. מיארה נקרא להצטרף לפגישה ואז טען כי שוחח ביום שישי עם הרב יעקב רוז'ה, חבר הרבנות הראשית לישראל, אשר נתן את ההיתר להעביר את גופת המנוח לקבר אחר ואף הורה שלא לעדכן את בני המשפחה בנעשה. בפגישה נוספת שהתקיימה הודה מיארה, אשר לטענת התובעות שימש כמנהל מחלקת טהרה, כי ניסה להסתיר את העניין מבני המשפחה מאחר ו"נבהל" מהטעות שקרתה.

נטען כי הנתבעת באה בדברים עם בנו של המנוח (אשר לא נמנה בין התובעים בתיק) כדי להביא לסיום הפרשיה ואף הציעה כפיצוי שלוש חלקות קבר שיינתנו במתנה לבני משפחת המנוח. התובעות שסברו כי מדובר בהצעה מעליבה, סירבו לה בתוקף ופנו לקבלת ייעוץ משפטי על מנת לפתוח בהליכים כלפי הנתבעת. התובעות אף הגישו תלונה במשטרה בגין האירוע (ביום 24.3.16) אולם המשטרה החליטה שלא להוסיף לחקור בעניין והתיק נסגר סמוך לאחר מכן.

לטענת התובעות, עם קבלת מכתב התראה שנשלח אל הנתבעת מטעם בא כוחן, החלו נציגי הנתבעת לנסות לשכנע אותן שלא להמשיך בהליך משפטי כנגדם ואף הפעילו עליהן אמצעי לחץ שונים הכוללים "מסע הכפשות" כנגד משפחת המנוח. התובעות טוענות בנוסף כי מאחר ולא נכחו בעת העברת המנוח מקברו ולא היו עדים לקבורה השנייה, אין הן יכולות לדעת בוודאות כי המנוח אכן קבור במקום המסומן כקברו. הדרך היחידה בה ניתן יהיה לדעת בוודאות כי המנוח טמון בקבר הנטען היא הוצאת הגופה ובדיקתה אולם, מאחר והדבר כרוך בפגיעה בכבודו של המת, אין הדבר יכול להתבצע ולפיכך, טוענות התובעות, נגזר עליהן להמשיך לחיות בחוסר וודאות לעולמי עד.