ה' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

מבוא

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 .

התובע, בכתב תביעתו, טוען כי ביום 13.03.11, בהיותו הולך רגל ברח' דוד רמז בעכו, בסמוך לאזור התעשייה הצפוני, נפגע על ידי רכב בתאונת " פגע וברח ", וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות קשות בכל חלקי גופו, ובמיוחד בידיים, בפנים, באגן ובצלעות, והוא הובהל לתחנת מד"א בעכו, שם עבר טיפול רפואי ראשוני והובהל באמצעות אמבולנס לבית החולים לגליל מערבי בנהריה, שם אובחנו אצלו שברים בחלקים שונים בגופו ושפשופים בעור, הועבר ליחידה לטיפול נמרץ ועבר ניתוח בהרדמה כללית לשם שחזור סגור של השבר ביד שמאל וקיבוע על ידי גבס מלא מעל מרפק שמאל, ובמהלך תקופת אשפוזו, שנמשכה 46 ימים, עבר ניתוח נוסף של שחזור סגור של השבר ביד שמאל וקיבוע חיצוני. כן תואר שם כי לאחר שחרורו לביתו, הוא שב ואושפז ביום 25.10.11 במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב, ועבר ניתוח נוסף, לאחר שחרורו מהאשפוז ועד היום ממשיך הוא בקבלת טיפולים רפואיים אינטנסיביים, ללא שום הטבה במצבו הבריאותי, כשהוא נזקק לעזרת צד ג', שניתנת לו על ידי קרובי משפחתו. לטענתו, כתוצאה מהתאונה הוא נותר מוגבל באורח קשה בתנועותיו ובתפקודו, וכי בגין זאת יש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין נזקים המיוחד והכללי.

הנתבעת, בכתב ההגנה מטעמה, עתרה לדחיית התביעה תוך שהיא מכחישה את עצם קרות התאונה ונסיבותיה, לרבות הטענה כי התובע נפגע מפגיעה על ידי כלי רכב בלתי מזוהה, וכן הכחישה את הטענה כי האירוע בו נפגע התובע הינו " תאונת דרכים ", כהגדרתו בחוק, והוסיפה כי לא קמה לתובע עילה כלפי קרנית משלא פעל התובע בשקידה ראויה לברור הפרטים של כלי הרכב המעורבים בתאונה הנטענת ושל הנהגים בכלי רכב אלה. זאת ועוד, הנתבעת כופרת בקשר הסיבתי שבין נזקי התובע, הנטענים והמוכחשים, לבין אירוע התאונה הנטענת ותוצאותיה.

בתום פרשות התביעה וההגנה, הוגשו בסיכומי הצדדים, בכתב.

טיעוני הצדדים

ב"כ התובע טען בסיכומיו כי גרסתו של התובע, בתצהיר מטעמו וכן בעדותו בבית המשפט, נתמכה במסמכים של מד"א ושל בית החולים לגליל מערבי, בהם תועדו דברי התובע " בזמן אמת ", היינו, מיד לאחר קרות התאונה, לעניין הנסיבות במהלכן הוא נפגע בגופו, ויש לייחס לתיאורו זה של התובע משקל ממשי ביותר, מה גם וגרסה זו נתמכה גם בעדויותיהם של שני עדים אשר הגיעו לזירת התאונה מיד לאחר התרחשותה, והם מר וורד קייס ומר מוחמד טאהא, שהעידו כי הבחינו בתובע שוכב בשולי הכביש לאחר שנפגע בגופו, והביאו אותו למד"א בעכו. לטענת ב"כ התובע, עדויותיהם של התובע ושני העדים הנ"ל היו מהימנות ויש לאמצן, בעוד שגרסת הנתבעת, לפיה, התובע נפגע מאירוע אלים אחר, נותרה תאורטית וללא ביסוס כלל. לטענתו, העובדה כי התובע נפגע בצד השמאלי של גוף מחזקת את הגרסה כי התובע נפגע על ידי רכב שנסע מכיוון נהריה לכיוון חיפה, עת חצה התובע את הכביש מצד מערב לצד מזרח. עוד טען ב"כ התובע כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה התובע לא פעל בשקידה לאיתור הרכב הפוגע, וזאת מכיוון והוא נפגע קשות בגופו, ובמצבו זה הוא לא יכול היה להבחין בפרטי הרכב, מה גם ואשתו ניגשה למשטרה, מספר ימים לאחר קרות התאונה, ומסרה תלונה בגין התאונה, אך המשטרה לא עשתה דבר לבירור נסיבות התאונה. לאור כל האמור, טען ב"כ התובע כי התובע הוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את הנטען בכתב התביעה, ולכן, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין ראשי הנזק שתיאר בכתב התביעה והתצהיר וכן לפי חוות הדעת שבתיק בית המשפט.

מנגד, טוענת ב"כ הנתבעת, בכתב ההגנה, כי התובע לא הוכיח את נסיבות האירוע במהלכו הוא נפגע בגופו, ולא הוכיח כי האירוע הינו " תאונת דרכים ", כהגדרתו לפי החוק, שעה שהוכח כי התובע הינו בעל עבר פלילי עשיר והיה מעורב בעברו באירועים אלימים, ושעה שקיימת אפשרות סבירה, לפי הראיות שהוגשו, כי התובע, בהנחה ונפגע ע"י כלי רכב, נפגע על ידי רכב שהיה נהוג על ידי אחד משני העדים שהעידו מטעמו, כאשר תיאור הרכב הפוגע הנטען, לפי הראיות שהוגשו, עולה בקנה אחד עם התיאור של הרכב בו נהג אחד העדים הנ"ל. עוד טענה ב"כ הנתבעת לסתירות קשות בעדויות התובע והעדים מטעמו, ולתהיות יסודיות שעלו בגרסאותיהם של אלה, נוסף על חוסר עקביות בגרסתו של התובע, החל מזו שבכתב התביעה, דרך גרסתו בבית החולים וכלה בגרסתו בבית המשפט, הן לעניין מטרת הגעתו לעכו ביום התאונה הנטענת והן באשר לנסיבות קרות התאונה, כאשר התובע, לטענת ב"כ הנתבעת, שמר על עמימות באשר לנסיבות קרות התאונה הנטענת. לטענתה, עדויות התובע והעדים מטעמו לא עולות בקנה אחד עם המתועד במסמכים של מד"א ושל בית החולים, ולא עם המתועד בקלטת השיחה שקיים מודיע מסוים עם מוקד מד"א, מהם ניתן ללמוד על נסיבות אחרות של התאונה הנטענת, גם לעניין מיקום התרחשותה וגם לעניין כלי הרכב המעורבים בה. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי התובע לא פעל בשקידה ראויה לאיתור הרכב הפוגע הנטען, אף שלפי המסמכים הרפואיים הוא הגיע למוקד מד"א בהיותו בהכרה מלאה, ולא הגיש, עד להיום, הודעה במשטרה אודות התאונה, דבר שהיה בו כדי לסייע לאיתור הרכב באמצעות חקירה משטרתית, מה גם ואשתו של התובע מסרה הודעה במשטרה שלא תואמת את גרסתו של התובע, לעניין תיאור הרכב, תוך שהיא העידה כי את תיאור הרכב היא קיבלה מהתובע עצמו. ב"כ הנתבעת טענה כי קיימת הכירות בין התובע לבין שני העדים מטעמו וכי קיימת קירבה משפחתית בין שני העדים הנ"ל, ועדויותיהם בבית המשפט הותירו תהיות קשות באשר לנסיבות הגעתם לזירת התאונה וכן לנסיבות יצירת הקשר בין השניים מיד לאחר קרות התאונה, מה גם והשני העדים אישרו כי הם לא היו עדי ראיה לתאונה. ב"כ הנתבעת טענה כי זירת התאונה הנטענת הינה כביש ראשי, ותמוה הוא כי לא הייתה התקהלות של אנשים במקום במידה והתרחשה שם תאונה בצהרי היום. כן טענה כי עדותו של התובע לעניין נסיבות קרות התאונה הנטענת היא עדות יחידה של בעל דין, ולכן, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת מהימנותה ועל בית המשפט לנמק את החלטתו במידה ומצא להסתפק בה.