פלונית נ' הלל יעקב אור בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1966, עת מעדה בצאתה מתא השירותים בעבודה, ביום 15.1.2015.

אירוע התאונה ונסיבותיו

1. הנתבעת היא בעלת עסק של מינימרקט ברחוב רוטשילד בבת ים. התובעת עבדה אצל הנתבעת כמוכרת במעדניה במינימרקט.

    

2. התאונה התרחשה ביומה הראשון לעבודתה של התובעת אצל הנתבעת, עת מעדה בצאתה מתא השירותים.

   השירותים בהם השתמשה התובעת היו בחנות סמוכה (אף היא בשליטת הנתבעת) אשר היתה בשיפוץ באותה עת (להלן: "השירותים שבשיפוץ"). במקום לא היתה תאורה, והתובעת מעדה לדבריה כאשר נתקלה במדרגה שלא הבחינה בה. התובעת נחבלה בברך.

    

3. התובעת הגיעה לשירותים שבשיפוץ לאחר שמנהלת החנות, רעות, ליוותה אותה אליהם, פתחה לה את דלת החנות שבשיפוץ שהיתה נעולה, וחזרה למעדניה.

   כשהתובעת יצאה מתא השירותים, בדרכה חזרה לעבר דלת החנות שבשיפוץ ומשם למעדניה, ארעה התאונה. כאמור, התובעת נפלה בתוך החנות שבשיפוץ. לאחר פרק זמן קצר שבה התובעת למעדניה והמשיכה בעבודתה עד סיום המשמרת. גם ביום המחרת הגיעה התובעת לעבודה כרגיל. כעבור 3 ימים פנתה התובעת לרופא והתלוננה על כאבים בברך.

    

   עד כאן אופן התרחשות התאונה.

    

4. הנתבעת טוענת, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכי נוכח הסתירות שהתגלו בעדות (אליהן אתייחס להלן), אין ליתן בה אמון ודין התביעה כולה להדחות.

   העובדה שהתובעת הופנתה ע"י רעות לשירותים שבשיפוץ, והעובדה שאותם שירותים היו בשיפוץ, אינן במחלוקת. רעות בעצמה מודה בכך בתצהירה. נותרה אם כן השאלה האם באותו אירוע התובעת נפלה ונחבלה. לכך אין עדים ועדותה של התובעת בענין זה הינה עדות יחידה. לאחר ששמעתי את עדות התובעת, השתכנעתי כי היא אכן נפלה עת יצאה מהשירותים. הדבר אף נתמך בת/3 – הפניה הראשונה שלה לרופא 3 ימים לאחר התאונה, ובת/4 – תביעתה לביטוח לאומי חתומה ע"י הנתבעת.

    

   השתלשלות הדברים שקדמה לתאונה

    

5. הצדדים חלוקים באשר לרקע שקדם לכך שהתובעת הופנתה ע"י רעות לשירותים שבשיפוץ.

   לטענת הנתבעת, השירותים שמשרתים את העסק אינם השירותים שבשיפוץ אלא שירותים המצויים בחצר החנות (להלן: "השירותים שבחצר"). השירותים שבחצר תקינים ושמישים, ואליהם היפנתה תחילה רעות את התובעת. אולם, התובעת סרבה ללכת לשירותים שבחצר, מכיון שפחדה (מתיקנים ועכברים או מהדרך לשירותים שבחלקה חשוכה). לדברי רעות, היא הבהירה לתובעת כי בחנות הסמוכה מתבצע שיפוץ ואין שם תאורה, אולם התובעת עמדה על כך שהיא מעדיפה ללכת לשירותים שבשיפוץ ולא לשירותים שבחצר.

   הנתבעת טוענת, כי בנסיבות אלה, אין להטיל עליה אחריות בקשר עם התאונה, כי בחירת התובעת לעשות שימוש בשירותים שבשיפוץ מנתקת את הקשר הסיבתי, כי עומדת לה הגנת הסתכנות מרצון, וכי למצער יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי.

    

6. לטענת התובעת, כשהיא ביקשה ללכת לשירותים, היא הופנתה ע"י רעות לשירותים שבשיפוץ, לא הוצע לה לעשות שימוש בשירותים שבחצר, ואף נאמר לה שלא ללכת אליהם.

   לטענת התובעת, בכל מקרה אין בכך כדי להשפיע על חבות הנתבעת או על אשמה התורם של התובעת.

    

7. במחלוקת העובדתית באשר לשאלה האם התובעת הופנתה ע"י הנתבעת תחילה לשירותים שבחצר (כטענת הנתבעת), או שהיא הופנתה ישירות וכברירה ראשונה לשירותים שבשיפוץ (כטענת התובעת) – מצאתי להעדיף את גירסת הנתבעת.

    

   עדותה של התובעת סביב סוגיה זו היתה מתחמקת ולא עקבית, והותירה בי רושם בלתי מהימן. בתצהיר עדותה הראשית היא כלל לא הזכירה את השירותים שבחצר. בעדותה בבית המשפט כשנשאלה לגבי הדו-שיח בינה ובין רעות כשביקשה ללכת לשירותים, היו תשובותיה לא עקביות, ואף סותרות. כך לדוגמא:

    

   כשנשאלה האם ידעה שיש שירותים בחצר השיבה תחילה בחיוב (עמ' 5):

    

   "ש.את ידעת שיש שירותים בחצר ששמה אין שיפוץ נכון?

   ת.כן".

    

   ואילו בהמשך החקירה בעמ' 6: "ביום הראשון אני לא ידעתי שיש עוד שירותים למטה."

    

   כשנשאלה האם ידעה ש"השירותים שבשיפוץ" מצויים בשיפוץ השיבה בעמ' 4:

    

   "ש.ואת מבקשת להשתמש בתא שירותים ומה אומרת לך רעות?

   ת."אל תרדי למטה". זה היה משמרת ערב, היה חושך. היא אמרה שיש חנות שלנו שהיא בשיפוצים ושאלך לשירותים שם".

    

   בהמשך בעמ' 5 העידה: "אני לא ידעתי שהחנות בשיפוץ".

    

   בכל מקרה, השתכנעתי, כי השירותים אשר שירתו את עובדי הנתבעת הם השירותים שבחצר. התובעת עצמה העידה כי במשך ארבעת החודשים לאחר התאונה שבהם המשיכה לעבוד אצל הנתבעת, עשתה שימוש בשירותים שבחצר, וכי הם היו תקינים (עמ' 5 לפרוטוקול):

    

   "ש.הם תקינים השירותים שבחצר נכון?

   ת.לא יודעת אני פעם ראשונה הייתי שם.

   ש.אבל המשכת אח"כ לעבוד שם והכרת את 2 תאי השירותים?

   ת.ממה שראיתי בהמשך השירותים בחצר תקינים. אז למה היא הפנתה אותי לשירותים שבחנות הסמוכה?"

    

   משהשתכנעתי שהשירותים שבחצר הם השירותים ששירתו את עובדי החנות כדבר שבשגרה (גם לפני התאונה וגם לאחריה), סביר להניח שגם באותו יום הפנתה רעות את התובעת תחילה לשירותים שבחצר. אין כל הסבר מניח את הדעת לטענת התובעת, שרעות הפנתה אותה מלכתחילה לשירותים שבשיפוץ דווקא.

   לפיכך, הגעתי למסקנה שהשימוש בשירותים שבשיפוץ היה תוצאה של בקשה ובחירה של התובעת, ולא יוזמה ראשונית של הנתבעת.

    

    

   האחריות לתאונה

    

8. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. במסגרת חובת הזהירות על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ולתנאי עבודה נאותים. בתוך כך מוטלת עליו חובה להבטיח שהעובד יוכל ללכת לשירותים ולחזור מהם בבטחה. התובעת נפגעה במסגרת יום עבודתה עת יצאה לשירותים.

    

9. מהעדויות השתכנעתי כי השירותים שבשיפוץ והדרך אליהם דרך החנות שבשיפוץ לא היו לא תקינים ולא היו בטוחים לשימוש. המקום היה חשוך, בבניה (עם אבנים וחול), וניתן היה לצפות ששימוש בשירותים שכאלה עלול להסתיים בנפילה ובחבלה.

   דומה שהדברים אינם במחלוקת, שהרי גם הנתבעת אינה טוענת כי השירותים שבשיפוץ היו תקינים וראויים לשימוש.

    

10. לטענת הנתבעת, נוכח העובדה שהשימוש בשירותים שבשיפוץ היה בחירה של התובעת, אשר לא רצתה ללכת לשירותים שבחצר, אין להטיל עליה חבות כלל.

    אינני מקבלת את הטענה. לסוגיה זו תהיה השלכה על אשמה התורם של התובעת, אולם אין בכך כדי להסיר לחלוטין את האחריות לתאונה מכתפי הנתבעת, המעביד.

    משאין חולק שהתאונה התרחשה במהלך יום העבודה של התובעת (יום עבודתה הראשון), ומשאין חולק שהתובעת עשתה שימוש בשירותים אליהם הופנתה ע"י מנהלת החנות ואלה היו בשיפוץ ולא מתאימים לשימוש, המסקנה המתבקשת היא שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת לדאוג לה לסביבת עבודה (כולל שירותים) בטוחה וללא מפגעים, והיא חבה כלפיה בשל רשלנותה.

     

11. גם אינני מקבלת את טענת הנתבעת להסתכנות מרצון של התובעת, אשר מקנה לה הגנה מכח סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

    כדי שתתגבש הגנת הסתכנות מרצון, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים. התנאי הראשון עניינו ידיעת הניזוק אודות מצב הדברים יוצר הסיכון. התנאי השני, הינו כי הניזוק יחשוף עצמו בפועל למצב הדברים יוצר הסיכון. התנאי השלישי הינו כי הניזוק יחשוף עצמו לסיכון בהכרה ברורה של הסכנה, בידיעתו כי זכותו להישמר מפניה ומתוך בחירה חופשית ונטולת פגם להסתכן בכל זאת. (ראה ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן (27.12.1976, פורסם); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם))".

     

    התנאי הראשון פורש בפסיקה ככזה שאינו כולל אך את הסיכון הפיסי, כי אם כזה הטומן בחובו גם את הסיכון כי לא יתקבל פיצוי בגין הנזק שייגרם. כלומר, הסיכון כולל גם את האפשרות כי אם יתרחש הנזק הפיסי, ייפול ההפסד המשפטי על הניזוק ולא על המזיק.

    כך קבע כב' הש' ח' כהן בענין חדד:

     

    לענין ההסתכנות מרצון לא די בכך שאני חושף עצמי לסכנת נזק; צריך אני לחשוף עצמי לסכנת הפסד, שעל הנזק שאסבול לא אזכה לפיצוי".

     

    בענייננו, אינני סבורה כי התובעת היתה מודעת לסיכון המשפטי וחשפה את עצמה לסיכון שכזה. משכך, לא מתקיים התנאי הראשון ודי בכך כדי שלא תקום לנתבעת ההגנה לה היא טוענת.

    בנוסף, התובעת בחרה לעשות שימוש בשירותים שבשיפוץ לפני שהיא הכירה את המקום, וההחלטה התקבלה תחת הצורך להתפנות ולהגיע לשירותים. בנסיבות אלה אני סבורה, כי גם התנאי השלישי אינו מתקיים.

     

    אשם תורם

     

12. לטענת הנתבעות, הנתבעת העמידה לרשות התובעת שירותים תקינים, הם השירותים שבחצר, והתובעת בחרה ואף התעקשה שלא לעשות בהם שימוש. לכן, נאלצה רעות להפנות אותה לשירותים שבשיפוץ. משכך, יש לייחס לתובעת אשם תורם לתאונה.

     

    התובעת טענה מנגד, כי מלכתחילה רעות הפנתה אותה לשירותים שבשיפוץ, וכלל לא העלתה בפניה את האפשרות של שימוש בשירותים שבחצר.

     

13. כאמור, בחרתי שלא ליתן אמון בגירסה זו של התובעת, והגעתי למסקנה, כי התובעת ביקשה ובחרה ללכת לשירותים שבשיפוץ, למרות שהובהר לה שהשירותים שמשרתים ברגיל את עובדי החנות הם השירותים שבחצר, ולמרות שהובהר לה שהחנות שבשיפוץ מצוייה בבניה ואין בה תאורה. משכך, התאונה לא היתה מתרחשת לולא בחירתה והחלטתה של התובעת. לכך יש להוסיף את העובדה, שאילו התובעת היתה זהירה יותר, כפי שמתחייב מהימצאות במקום חשוך המצוי בשיפוץ, גם אז ייתכן שהתאונה היתה נמנעת.

    בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם לתאונה.

     

14. בסיכומיה טוענת התובעת, כי גם השירותים שבחצר לא היו תקינים, מכיון שהיו שם תיקנים ועכברים והדרך אליהם היתה חשוכה בחלקה, ולפיכך אין לייחס לה אשם על בחירתה שלא ללכת אליהם.

    מדובר בטענה עובדתית שלא נטענה ע"י התובעת. בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית התובעת לא הזכירה כלל את השירותים שבחצר. בחקירתה הנגדית היא העידה שלא הופנתה ע"י הנתבעת לשירותים שבחצר. בשום שלב התובעת לא טענה, כי השירותים שבחצר לא היו תקינים וכי מטעם זה לא רצתה לעשות בהם שימוש.

     

    הטענה בדבר קיומם של תיקנים ועכברים בחצר גם לא הוכחה. התובעת לא העידה על כך, ורעות בתצהירה ובעדותה לא אישרה זאת, אלא רק ציינה (בתצהיר) כי התובעת לא רצתה ללכת לשירותים שבחצר כי פחדה מתיקנים ועכברים.

    לגבי הטענה כי הדרך לשירותים שבחצר היתה חשוכה - אמנם רעות העידה כי חלק מהדרך שהיה צריך לעבור על מנת להגיע לשירותים שבחצר היה חשוך. אולם התובעת לא טענה, כי מסיבה זו העדיפה לא לעשות שימוש בשירותים שבחצר. מדובר בטענה חדשה שעלתה לראשונה בסיכומי התובעת ונסמכת בדיעבד על דבריה של רעות.

     

    בכל מקרה, בחקירתה בבית המשפט, אישרה התובעת כי השירותים בחצר היו תקינים – "ממה שראיתי בהמשך השירותים בחצר תקינים".

     

    אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעת, אשר עלתה לראשונה בסיכומיה, שגם השירותים שבחצר לא היו תקינים, וכי מטעם זה אין לייחס לה אשם תורם בגין בחירתה שלא לעשות בהם שימוש.

     

15. על יסוד כל האמור בפרק זה, אני סבורה כי יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם לתאונה בשיעור של 30%.

     

    הנזק והפיצוי

     

    הנכות הרפואית

     

16. לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה ועבדה עד סוף המשמרת. כך גם ביום המחרת. ביום 18.5.15, שלושה ימים לאחר התאונה פנתה התובעת לרופא משפחה והתלוננה על כאבים בברכיים. בהמשך אובחנו שינויים ניווניים בברכיים וקרע של הסהרון הפנימי בברך ימין. התובעת טופלה באופן שמרני בפיזיותרפיה ונוגדי כאב.

     

17. התובעת הגישה חוות דעת מומחה של ד"ר יחזקאל טיטיון , אותרופד, אשר קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין פגיעה בברך ימין ו- 5% בגין פגיעה בברך שמאל. סה"כ נכות משוקללת - 24%.

     

18. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה של פרופ' גד ביאליק, אורתופד, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה.

     

19. הצדדים הסכימו למיצוע הנכויות, כך שנכותה של התובעת תעמוד על 12%.

     

20. למען שלמות התמונה יצויין, כי התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, שם נקבעה לה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%, ונכויות זמניות כדלקמן:

    למשך 4 חודשים ראשונים – 50%.

    למשך 3 חודשים נוספים – 40%.

    למשך 4 חודשים נוספים – 20%.

     

     

    הפסד שכר לעבר

     

21. בסיס השכר

     

    התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום התאונה, ולא הובאו על ידה נתונים אשר יכולים היו ללמד על השכר אותו היתה צפויה להרוויח בעבודתה אצל הנתבעת.

    בסיכומיה טוענת התובעת, כי שכרה החודשי הממוצע בשנת 2014 עובר לתאונה עמד על סך של 3,408 ₪, וכי על פיו יש לחשב את הפסדי השכר בעבר.

    נתון זה עולה בקנה אחד עם הנתונים העולים מדו"ח רציפות הביטוח, ועם הסכום שהשתכרה התובעת בשנת 2013, ואני מקבלת אותו כבסיס לחישוב.

     

22. תקופה ראשונה – מיום 15.1.15 ועד 30.4.15 

     

    בתקופה זו של 3.5 חודשים עבדה התובעת אצל הנתבעת והרוויחה בממוצע סך של 2,663 ש"ח לחודש בלבד. כלומר, פחות מהשכר שהרוויחה עובר לתאונה. אני סבורה כי ניתן לייחס את הירידה הנ"ל בשכר לתאונה.

    לפיכך, שכרה של התובעת פחת ביחס לשכר אותו הרוויחה בשנת 2014 בסך של 745 ₪ לחודש ו- 2,607 ₪ לכל התקופה.

    בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום – 2,880 ₪.

     

23. תקופה שניה – מיום 1.5.15 ועד 31.7.21 

     

    בתקופה זו התובעת הפסיקה את עבודתה אצל הנתבעת, ולא עבדה כלל.

    בשים לב לכך שבחודשים הסמוכים לתאונה (התקופה הראשונה) המשיכה התובעת לעבוד, ולא השתכנעתי שכעבור 3.5 חודשים חלה החמרה אשר חייבה את התובעת להפסיק לעבוד (התובעת אף לא טענה זאת), הגעתי למסקנה כי לא ניתן לייחס את הפסד השכר המלא בתקופה זו לתאונה. עם זאת, בשים לב לכך שבגין תקופה זו נקבעה לתובעת נכות זמנית במל"ל בשיעור של 40%, אחשב את הפסד השכר בהתאם לנכות הזמנית כדלקמן:

    3,408 ₪ x 3 חודשים x 40% = 4,090 ₪.

    בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום - 4,487 ₪.

     

24. תקופה שלישית – מיום 1.8.15 ועד 30.11.15

     

    גם בתקופה הזו התובעת לא עבדה. בגין תקופה זו נקבעה לתובעת במל"ל 20% זמנית.

    מאותם טעמים שפורטו ביחס לתקופה השניה, יעשה החישוב בגין תקופה זו לפי 20% נכות כדלקמן:

    3,408 ₪ x 4 חודשים x 20% = 2,727 ₪.

    בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום - 2,968 ₪.

     

25. תקופה רביעית – מיום 1.12.15 ועד 31.1.16

    גם בתקופה הזו התובעת לא עבדה. מאותם טעמים שפורטו לעיל, ומשבגין תקופה זו נקבעה לתובעת נכות צמיתה, הפסד השכר יחושב בהתאם לשיעור הנכות המוסכם של 12% כדלקמן:

    3,408 ₪ x 2 חודשים x 12% = 818 ₪.

    בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום - 894 ₪.

     

26. תקופה חמישית – מיום 1.2.16 ועד היום

     

    מדו"ח רציפות הביטוח עולה כי בחודש פברואר 2016 שבה התובעת למעגל העבודה, והיא עובדת ברצף. שכרה של התובעת עלה במהלך השנים באופן משמעותי (כמעט הוכפל ביחס לשכר עובר לתאונה).

    אשר על כן, ומשהפסד שכר לעבר הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בתקופה זו.

     

27. סה"כ הפסדי שכר לעבר – 11,229 ₪. בתוספת הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות 12,633 ₪, ובמעוגל – 12,600 ₪.

     

    אובדן כושר השתכרות בעתיד

     

28. לטענת התובעת, פציעתה מגבילה אותה מאד. לדבריה, היא בעלת השכלה תיכונית, ללא הכשרה מקצועית, ומסוגלת בשל כך לעבודות פיזיות בלבד. בעקבות התאונה היא מתקשה בעבודה, והמצב עלול להחמיר ככל שיחלפו השנים. לטענת התובעת, נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית, ולמצער זהה לה.

     

    הנתבעת טוענת מנגד, כי אין לנכותה של התובעת השלכה על תיפקודה ועל כושר השתכרותה,

    והראייה שהתובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת במשך ארבעת החודשים שלאחר התאונה ללא כל מגבלה, ולאחר מכן עברה לעבוד במקומות אחרים והשביחה את שכרה.

29. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות נקבעת על ידי בית-המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.

    (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי [פורסם בנבו] (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [פורסם בנבו] (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (23/08/2010)).

     

30. מאז התאונה ועד היום חלפו למעלה משש שנים. בחודשים הסמוכים לתאונה המשיכה התובעת בעבודתה אצל הנתבעת באופן רצוף. לאורך השנים שחלפו מאז, התובעת ממשיכה לעבוד ושכרה עלה באופן משמעותי. בשנים 2017 ו- 2018 השכר החודשי של התובעת כמעט הוכפל ביחס לשכר עובר לתאונה. לגבי שנת 2019 הוצגו נתונים חלקיים, ולגבי השנים 2020, 2021 לא הוצגו נתונים כלל.

    בחומר הרפואי אשר צורף לתצהיר התובעת אין תיעוד של פניות או תלונות או טיפולים במהלך שש השנים שחלפו מאז התאונה (צורפו מסמכים משנת 2015 מהחודשים הסמוכים לתאונה בלבד). טענותיה לקושי בתיפקוד הן בתצהיר והן בחקירה, נותרו כלליות וסתמיות. בשים לב לכל אלה, לא שוכנעתי שכתוצאה מהתאונה נפגע כושר השתכרותה של התובעת באופן ממשי. עם זאת יש להביא בחשבון את העובדה שהתובעת אינה עובדת במקום עבודה קבוע, כמו גם את העובדה שהתובעת עבדה ועובדת כמוכרת ועבודתה מבוצעת תוך עמידה על הרגליים. גם אם היום הנכות אינה משפיעה על שכרה של התובעת, הרי שלא ניתן לדעת מה ילד יום וכיצד תשפיע הנכות על השתכרותה בעתיד. התובעת היום בת 55.

    בשים לב לכל אלה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪, אשר מבוסס על 50% מהחישוב האקטוארי (בתוספת הפסד פנסיה), לפי החישוב כדלקמן:

    בסיס שכר לעתיד – 6,400 ₪ (לפי השכר בשנת 2017 - ראה דו"ח רציפות ביטוח).

    מקדם היוון עד גיל 67 - 117.

    נכות - 12%.

    6,400 x 12% x 117 = 89,856 ₪, ובמעוגל 90,000 ₪.

    50% x 90,000 = 45,000 ₪, בתוספת הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות (12.5%), ובמעוגל - 50,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

31. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא הוציאה הוצאות בגין בדיקות, ביקורי רופאים, וטיפולים, ונסיעות מרובות לצורך כך, וכן הוצאות על תרופות ואביזרים.

     

    הנתבעת טוענת מנגד, כי לא הוצגו קבלות או ראיות אחרות על הוצאות, וכי בכל מקרה מדובר בתאונת עבודה, וככזו כל ההוצאות הרפואיות והנילוות שנגרמו לתובעת מכוסות ע"י המוסד לביטוח לאומי. לפיכך אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק נטען זה.

     

32. לא הוצגו לפני ראיות בתמיכה לתביעת התובעת בראש נזק זה.

    התאונה הינה תאונת עבודה והתובעת זכאית לתשלום בגין הוצאותיה מהמוסד לביטוח לאומי. בכל מקרה בו יידרשו טיפולים בעתיד, הרי שהם נכללים בסל הבריאות.

    בהתחשב באלה, כמו גם בגילה של התובעת ובשיעור הנכות, ומתוך הנחה סבירה כי בכל זאת התובעת נדרשה לשאת בהוצאות כאלה ואחרות עבור תרופות, טיפולים, ונסיעות, מצאתי לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בסך של 2,000 ₪.

     

    עזרת זולת לעבר ולעתיד

     

33. לטענת התובעת, סמוך לתאונה היא נזקקה לעזרה מרובה מבני משפחתה הקרובים ומהשכנה שלה ברחצה, נקיון הבית, בישול וכיוצ"ב. לדבריה, עד היום היא מתקשה בביצוע פעולות הכרוכות בניהול משק הבית ונעזרת הרבה בילדיה. בנוסף לתובעת העיד בנה, אשר חזר על הדברים.

     

34. אין מחלוקת שהתובעת לא הסתייעה ואינה מסתייעת בעזרה בשכר. טענת התובעת, כי היא "היתה ממש במצב סיעודי ולא תפקדה כלל", אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהיא המשיכה לעבוד ביום התאונה ואף למחרת, וכי בעקבות התאונה נעדרה מהעבודה רק יומיים. עדויות התובעת ובנה בנקודה זו התאפיינו בהפרזה והותירו בי רושם בלתי מהימן. לא התרשמתי שהעזרה שקיבלה התובעת סביב התאונה חרגה מהמצופה מבני משפחה.

    בשים לב לאלה ובהתחשב בסוג הפגיעה ובשיעור הנכות, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסכום של 12,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

35. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בברך, ונותרה עם נכות בשיעור של 12%. התובעת הלכה להיבדק ע"י רופא רק 3 ימים לאחר התאונה, נעדרה מהעבודה יומיים, המשיכה לעבוד באופן רצוף במשך החודשים הסמוכים לתאונה, וממשיכה לעבוד באופן מלא עד היום. התובעת לא נזקקה לטיפולים רפואיים. בשים לב לכל אלה, כמו גם לגילה של התובעת, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לה על סך של 40,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובעת

     

36. נזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 120,500 ₪, כמפורט להלן:

     

    א. הפסד שכר לעבר (כולל פנסיה) - 12,600 ₪

    ב. אובדן כושר השתכרות בעתיד -  50,000 ₪

    ג. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - 2,000 ₪

    ד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 12,000 ₪

    ה. נזק לא ממוני - 40,000 ₪

    __________

    סה"כ116,600 ₪  

     

37. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30% כפי שקבעתי לעיל, וסה"כ עומד הפיצוי על סך של 81,620 ₪.

     

38. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התובעת קיבלה תגמולים בסך 25,228 ₪ (נ/4). את תגמולי המל"ל יש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת.

     

39. סה"כ עומד סכום הפיצוי בניכוי תגמולי המל"ל על סך של 56,392 ₪.

     

    סוף דבר

     

40. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 56,392 ₪.

    לסכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ש"ח וכן החזר אגרה, ושכ"ט אשר שולם על ידי התובעת בגין חוות דעת המומחה.

    כן תישא הנתבעת בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

     

41. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ב, 03 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.