פלוני נ' קיבוץ כפר חרוב ואח'

לפני תביעה נזיקית לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת עבודה שארעה לו ביום 1.7.15 עת עבד בשירות נתבעת 2 בתחזוקת גגות מבנים בשטח שיפוטו של נתבע 1 (קיבוץ כפר חרוב). התובע הגיע לאחר התאונה לבית החולים רבקה זיו בצפת, בשעתו לא אובחנו שברים אך לאחר זמן קצר נשלח עקב כאביו לבדיקת CT שהדגימה שבר בקרסול, לתובע הומלצה התערבות ניתוחית שאותה אכן עבר בבית החולים העמק בעפולה. נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים (היעדר נכות מול 15%) מונה ד"ר רינות כמומחה מטעם בית המשפט אשר בדק, ערך חוות דעת וקבע לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף סל (35(1)(ב) שכן מלוא הנכות מתבטאת לאו דווקא בהגבלות בתנועת הקרסול.

המומחה לא התבקש להתייצב לחקירה וכבר עתה ייקבע שאני מאמץ את חוות דעתו.

המל"ל קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% (נכות רפואית בשיעור 10%+הפעלת תקנה 15) וסכום תגמולי המל"ל לניכוי מסתכם ב-56,250 ₪.

למעשה אין באמת מחלוקת כי התאונה ארעה במקום ובזמן הנטענים (וממילא הוכחה) ואין באמת מחלוקת ביחס לכל אחת מהעובדות או הקביעות שפורטו לעיל.

הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

הנתבעת 2, בהיותה המעביד, מי שהדריכה את התובע, נתנה בידיו את הכלים והסולם, את העזרה וההוראות לביצוע העבודה, מי ששלטה על שיטת העבודה ועל התובע וחברו מר נאדר ח'אטר שעבד עמו, מי שמינתה והציבה במקום מנהל עבודה מטעמה הוא מר סמיר סבאג' ,אחריותה ברורה, כמובן בכפוף לשאלת ניכוי האשם התורם. הנתבעת 2 מפנה בסיכומיה לכך שהתובע שינה גרסאות ביחס לגורם שהחליט על פירוק הסולם וכי בתצהירו, במקור, טען שהייתה זו החלטה שלו (יוער שכך אכן מתפרש מסעיפים 6-7 לתצהירו) וכי מדובר בעובד מנוסה מאד גם בעבודה בגובה וידע שעליו להישאר רתום עד שיגיע לקרקע, מה ששוב, על דעתו, החליט שלא לקיים ונפילתו ארעה משום שלא היה רתום.

טענותיה של הנתבעת 2 אינן תלושות מהמציאות הראייתית בתיק, התובע אכן עובד מנוסה, בין התובע לנתבעת 2 והמפקח מטעמה מר סמיר הייתה היכרות ארוכה למדי ואלו עבדו יחדיו לאורך זמן ובמקומות שונים, התובע מאשר זאת בעדותו שממנה גם עולה כי הוא איננו בטוח מי בדיוק הורה להציב את הסולם במיקומו הספציפי כשבמהלך עדותו הבהיר שמדובר היה ב"החלטה משותפת" של הנוכחים מטעם נתבעת 2. התובע אישר בעדותו שעמד לרשותו ציוד הבטיחות הנדרש וגם היה בנמצא אותו וו ביטחון אליו ניתן היה להיקשר על מנת שלא ליפול. התובע גם אישר בעדותו שלא ביקש מאיש להחזיק עבורו את הסולם כשהוא יורד בלתי רתום לוו הביטחון (היות וכבר סיים את עבודתו ונאלץ לטענתו להתנתק ממנו).

מר סמיר סבאג'-המפקח מטעם נתבעת 2 אישר בעדותו ששיטת 2 הסולמות הייתה נהוגה בעבודת הצוות בבתים כגון זה עליו עבדו ביום התאונה ולא זכר אם בבוקר התאונה ניתנה הדרכה ספציפית ביחס לעבודה באותו יום.

עמדת הפסיקה ברורה, היא מחמירה יותר עם המעביד ואשם קל או בינוני מצד העובד איננו מפקיע ומבטל את אחריות המעביד, הנתבעת 2 צריכה הייתה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, צריכה הייתה להדריך אותו ביחס לעבודה הספציפית שנדרש לבצע בגובה, באותו היום ומעל לכל, הייתה צריכה, באמצעות המפקח, לפקח על התובע ולוודא שהוא נוקט בכל אמצעי הזהירות ואם הוא מחליט ליטול סיכונים, לאכוף עליו עבודה בטוחה, מקל וחומר כשמדובר בצוות קטן, מיומן, במפקח המצוי כל הזמן באתר ובסיכונים שקל היה לוודא שננקטו האמצעים להקטנתם, סך הכל היה צריך לוודא שהתובע רתום או שמישהו מחזיק לו את הסולם כשהוא יורד ואולי מסייע לו בירידה.

יש לומר שלעיתים באמת תנאי השטח מחייבים שיטת עבודה מעט שונה (כמו פירוק הסולם לשני סולמות נפרדים במקרה כאן) אלא שבמקרה כזה צריך להקפיד יותר על אמצעים אחרים להקטנת הסיכון ולהקפיד על הצבה נכונה ובטוחה של הסולם השני. אם אין ולא הייתה ברירה אלא להציבו על גג משופע, היה צריך להקפיד שהתובע יישאר רתום בכל זמן, גם בירידתו הסופית או לוודא שמישהו (והיה מישהו כזה בשטח) יחזיק לו את הסולם וייצב אותו כך שהירידה תהיה בטוחה ולכל הפחות בטוחה יותר, זה לא נעשה.