רגב נ' אילו ואח'

כללי

1. עניינה של תביעה זו בדרישת התובע להסרת גדר רשת שהוצבה על ידי הנתבעת 1.

    

2. התובע הוא בעל הזכויות – מסוג בר רשות – הרשום במשק 76 במושב נס הרים (להלן גם – "משק 76" או "משק התובע" ו"המושב"). המושב מאוגד במסגרת של אגודה, היא הנתבעת 4.

    

3. נתבעים 2-3 הם בעלי הזכויות – מסוג בר רשות – הרשומים במשק 77 במושב. נתבעת 1 היא אחותה של הנתבעת 2. נתבעת 1 מחזיקה בפועל במשק 77 ומתגוררת בו ביחד עם בעלה. נתבעים 1-3 יכונו, יחדיו, "הנתבעים" ומשק 77 במושב יכונה גם "משק 77" או "משק הנתבעים".

    

4. שני המשקים (משק 76 ומשק 77), הם בעלי גבול משותף.

    

5. אין חולק כי בחודש ספטמבר 2021, או בסמוך לכך, הציבו הנתבעים את הגדר נשוא ההליך.

    

6. אין חולק כי הגדר הוצבה בשטח משק 77 בלבד (הוא, כאמור, משק הנתבעים).

    

7. גדר זו מונעת את כניסת התובע, או מי מטעמו, לשביל, שהוא מוקד המחלוקת שבין הצדדים (להלן גם – "השביל").

    

8. המדובר בשביל המוביל מקצה כביש – אחד מכבישי המושב שלצדו ממוקמים שני מבני המגורים המצויים בשני המשקים – בין שני המבנים האמורים (בין בית התובע לבין בית הנתבעים) – ועד לחלקו התחתון של בית התובע.

    

9. אין חולק כי התובע עשה שימוש בשביל זה, עד להקמת הגדר, לאורך שנים רבות. כך, התובע טען זאת, הדבר נתמך במסמך שצורף מאת המושב והנתבעים לא סתרו טענה זו ודומה כי אף אישרו אותה.

    

10. ואולם, אין חולק גם, כי השביל ממוקם במשק 77 (משק הנתבעים) ודומה כי הדבר אושר על ידי התובע בסיכומיו (ראו למשל סעיף 20 לסיכומים), ולמעשה, מעולם לא הוכחש על ידו.

     

11. וככל שיש מחלוקת לעניין אחרון זה, הרי שכך אני קובע. וזאת, בהתבסס על המפות הרלבנטיות שצורפו על ידי שני הצדדים (אני מאמץ, בכל הנוגע למחלוקת זו, ככל שישנה מחלוקת, את האמור בסעיף 8 לסיכומי הנתבעים).

     

12. התובע העלה בתביעתו ובסיכומיו טענות שונות שמכוחן הוא מבקש לבסס את זכאותו לסעד של הסרת הגדר וחידוש השימוש שעשה בעבר בשביל. לטענת התובע, הוא זכאי לסעד זה, חרף האמור לעיל לעניין מיקום השביל והגדר בתחומי משק הנתבעים.

     

13. ואולם, בסופו של יום, אני סבור כי משמדובר בגדר ובשביל המצויים בשטח משק הנתבעים, ומשזכויות התובע והנתבעים במשקים האמורים, הן זכויות מסוג בר רשות, לא קמה לתובע כל עילה שמכוחה ניתן לחייב את הנתבעים להסיר את הגדר ולאפשר לתובע שימוש בשביל.

     

14. כמו כן, בשים לב, בין היתר, להפרעה שיוצר לנתבעים שימוש התובע בשביל, כמו גם לאפשרויות חלופיות העמודות בפני התובע, אינני סבור כי שיקולי צדק מושכים למסקנה כי יש להסיר את הגדר ולאפשר לתובע לשוב ולעשות שימוש בשביל.

     

15. להלן יפורטו גרסתו וטענותיו של התובע, תשובות הנתבעים והטעמים שבבסיס המסקנה האמורה.

     

16. בטרם נפנה לכך, יצוין, במאמר מוסגר, כי התביעה הוגשה גם כנגד נתבעים נוספים – רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב. הרשות והסוכנות היהודית השיבו, בתמצית, כי אין להן עניין של ממש בתוצאות ההליך ולמעשה לא השתתפו בו. המושב נקט בגישה מעט אקטיבית יותר, שכן הציג עמדה לגוף העניין ובא כוחו התייצב לדיונים שהתקיימו בהליך. עם זאת, המושב נמנע מהבאת עדים, מחקירת עדי התובע והנתבעים ומהגשת סיכומים. לעמדת המושב נתייחס תוך הצגת טענות התובע.

     

17. עוד יצוין, כי לבקשת הצדדים, ערך בית המשפט ביקור במקום נשוא המחלוקת. גם לכך נתייחס (בקצרה) בהמשך.

     

    גרסת התובע וטענותיו

18. לטענת התובע, עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת, עת נרשמו זכויותיו במשק 76, הוסכם בינו לבין בעל הזכויות הקודם במשק 77, מר סחראי (להלן – סחראי), כי התובע ידאג לשדרוג השביל, באמצעות סלילתו וזיפותו, וכי ייעשה שימוש משותף בשביל.

     

19. התובע הוסיף, כי השניים (הוא וסחראי) אכן נהגו כאמור, לאורך שנים.

     

20. בשנת 1995, אף חתמו התובע וסחראי על הסכם בנידון (ההסכם צורף על ידי התובע). הסכם זה מעגן, לשיטת התובע, את הרשות הבלתי הדירה שניתנה לו לעשות שימוש בשביל, בתמורה לכך שנשא בהשקעה שנדרשה לצורך שדרוג השביל.

     

21. לאחר מכן, בתחילת שנות האלפיים, נכנס סחראי להליכי כינוס, ובשנת 2005, נמכרו זכויותיו במשק 77, במסגרת כינוס נכסים, לנתבעת 2. לטענת התובע, הנתבעים, ידעו, בעת הרכישה, כי הוא עושה שימוש בשביל. לאחר הרכישה הושכר משק 77 לצדדים שלישיים, ומספר שנים לפני הגשת התביעה, עברו להתגורר בו הנתבעים 1 ו-3.

     

22. במהלך שנת 2020, ביקשו הנתבעים להרחיב ולהסדיר את הבינוי במשק 77 והחתימו את התובע על מסמכי ההיתר הנדרשים לצורך זה. לטענת התובע, הסכמתו לחתום על המסמכים הייתה כנגד הסכמת הנתבעים להמשך שימושו בשביל.

     

23. לכל אורך התקופה, ועד לאחר החתימה על מסמכי ההיתר, עשה התובע שימוש בשביל, מבלי שהנתבעים, או מי מטעמם, הביעו התנגדות כלשהי לכך (וזאת למרות שהיו מודעים כמובן לשימוש זה). השימוש האמור אפשר לתובע או למי מטעמו (שוכרים או ילדיו של התובע) להחנות כלי רכב בסמוך לכניסה לדירה הממוקמת בחלקו התחתון של בית התובע (דירת שלדברי התובע מיועדת לבן הממשיך במשקו).

     

24. רק זמן קצר לפני הגשת התביעה (ולאחר החתימה על מסמכי ההיתר), הקימו הנתבעים את הגדר, אשר מונעת מהתובע את המשך השימוש בשביל. לטענת התובע, חסימת הנתבעים את השביל, לאחר שהוא מצדו חתם על מסמכי ההיתר כפי שביקשו ממנו, מהווה, בין היתר, חוסר תום לב מצדם.

     

25. התובע הוסיף, כי גם עמדת המושב היא כי מדובר בדרך משותפת (בדומה למספר דרכים אחרות, בעלות מאפיינים דומים, הקיימות במושב) וכי בכוונת המושב לרושמה ככזאת במסגרת התוכנית העתידית המקודמת על ידו (המושב, בכתב ההגנה שהגיש לבית המשפט, אכן הביע עמדה זו).

     

26. לטענת התובע, דרך הגישה היחידה, עם רכב, לחניית דירת הבן הממשיך, היא באמצעות השביל. כמו כן, לטענתו, הוא הסתמך על הרשות שניתנה לו לעשות שימוש בשביל ועל כוונת המושב להסדירו כשביל משותף, עת תכנן דירה זו. לעניין זה הוסיף התובע, כי אביהן של הנתבעות 1-2 אף חתם על תכניותיו אלה, בכובעו כיו"ר (לשעבר) של ועד המושב.

     

27. לשיטת התובע, בנסיבות שפורטו, הוא זכאי להמשיך לעשות שימוש בשביל, כל עוד הוא רשום כבעל הזכויות במשק 76, כך שעל הנתבעים להסיר את הגדר המונעת זאת.

     

28. המנגנונים המשפטיים שמכוחם יש להעניק לו סעד זה, עניינם, לשיטתו, ב"רשות בלתי הדירה – בתמורה" וב"זיקת הנאה מכוח שנים".

     

29. אשר לרשות הבלתי הדירה, לטענת התובע, משהוכח כי נשא באופן בלעדי בעלויות סלילת השביל; כי הוא ובעל הזכויות הקודם חלקו את השימוש בשביל במשך עשרות שנים – לפני ואחרי הסכם שאף נחתם ביניהם לעניין זה; כי גם הנתבעים הסכימו לאורך תקופה ארוכה להמשך השימוש בשביל; ומשהסתמך, במסגרת הקמת דירת הבן הממשיך, על הרשות שניתנה לו לעשות כן – ועל כוונת המושב להסדיר את השימוש בשביל כדרך משותפת – הרי שמתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בזכותו להמשיך לעשות שימוש בשביל, מכוח רישיון בלתי הדיר שניתן לו לעניין זה.

     

30. לטענת התובע, על פי הפסיקה והספרות (ולעניין זה ראו המובאות שבסעיפים 23, 25, 27 ו-29-30 לסיכומי התובע ובפרט ת.א (ביש"א) 45302-07-16 אליהו נ' לוי (פסק דין מיום 31.1.2021)), על מנת שייקבע כי הוענק לו רישיון שימוש בלתי הדיר בשביל, יש להראות כי מתקיימים התנאים המצטברים הבאים: נעשה שימוש בפועל בשביל, ברשות מפורשת, לאורך תקופה ממושכת; הוא הסתמך על הרישיון והשקיע השקעות משמעותיות בשביל על בסיסו; הייתה כוונה לאפשר לו שימוש בשביל לצמיתות. עוד טען התובע כי יש להתחשב לעניין זה בשיקולי צדק וכי שיקולים אלה עשויים להביא לקביעה בדבר קיומו של רישיון בלתי הדיר, ולהשתיק, מטעמי יושר, את בעל המקרקעין, מלטעון אחרת, גם מקום בו לא התקיים התנאי שעניינו השקעה משמעותית במקרקעין.

     

31. לטענת התובע, בנסיבות שפורטו, ונוכח טענותיו שהובאו לעיל, מתקיימים כל התנאים האמורים.

     

32. בנוסף, טען התובע, כי פסקי דין נוספים (שלא פורטו על ידו), הכירו בזכות לפיצוי בגין שלילה או הפרה של אותו רישיון.

     

33. ואשר לזיקת הנאה מכוח שנים, לטענת התובע, אין חולק כי אכן עשה בשביל שימוש לאורך עשרות שנים. לטענתו, מדובר בשימוש נוגד כנדרש. כמו כן, הוא הסתמך כאמור על האפשרות להמשיך ולעשות שימוש זה והמשך השימוש אף נתמך על ידי המושב. לתמיכה בטענתו בדבר זיקת הנאה מכוח שנים, הפנה התובע לת.א 45302-07-16 האמור.

     

34. לטענת התובע, העובדה כי מדובר במקרקעי ציבור, אינה סותרת את האפשרות להכרה בזיקת הנאה מכוח השנים וזאת נוכח מעמדו הפסיקתי של בר הרשות כמעין חוכר.

     

35. סיכומו של דבר ביקש התובע כאמור להורות על הסרת הגדר, כך שיוכל להמשיך לעשות שימוש בשביל.

     

36. כמו כן, ביקש התובע מבית המשפט להצהיר על קיומם של הרישיון האמור ושל זיקת ההנאה.

     

37. בנוסף ביקש התובע כי ייפסק לטובתו פיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה ממניעת השימוש בשביל.

     

    גרסת הנתבעים וטענותיהם

38. הנתבעים ביקשו לייחס משמעות של ממש לכך שהתובע לא העיד את סחראי, מחדל ראייתי הפועל לשיטתם לחובתו.

     

39. בנוסף, עמדו הנתבעים על כך שרבות מטענות התובע, לרבות לעניין השימוש בדירה שבחלקה התחתון של ביתו כדירת בן ממשיך, הן בגדר הרחבת חזית.

     

40. עוד טענו הנתבעים, כי לא רק שהשביל שבו מבקש התובע לעשות שימוש מצוי בשטח משקם, אלא גם חומת אבן שבנה בגינתו, חוגרת לשטחם.

     

41. לגופו של עניין, נטען כי משהגדר והשביל ממוקמים במשקם, אין לתובע כל עילה שמכוחה ניתן להורות על הסרת הגדר וחידוש השימוש בשביל.

     

42. הנתבעות הכחישו את ההסכם עם סחראי וזאת משלא זומן להעיד ובשים לב לעיתוי הנטען ומעורר התמיהות של חתימתו הנטענת. בנוסף, טענו, כי ככל שאכן נחתם ההסכם, הרי שיש לפרשו ככזה שמוחל לתובע על פלישתו ולא ככזה המקנה לתובע זכות שימוש בלתי מוגבלת בזמן בשביל.

     

43. עוד נטען, כי בר רשות (סחראי), ממילא אינו בעל יכולת משפטית להקנות לאחרים רישיון שימוש בלתי הדיר במקרקעי ציבור. לעניין זה הפנו הנתבעים לת.א (חי) 18818-11-14 פרנקו נ' נצר (פסק דין מיום 7.5.2015), שם נקבע הדבר במפורש.

     

44. בנוסף, הנתבעים ממילא לא היו צד להסכם זה, ככל שאכן נחתם, והוא אינו מחייב אותם. הנתבעים רכשו את משק 77 במסגרת הליכי כינוס, תוך שהוצהר בפניהם, כי המשק נקי מכל התחייבות נוגדת.

     

45. לעניין טענת התובע, שלפיה חתם על מסמכי ההיתר של הנתבעים, כנגד התחייבות להשארת המצב הקיים בנוגע לשביל, טענו הנתבעים, כי מדובר בהרחבת חזית, כי הטענה הוכחשה על ידם ולא הוכחה, וכי אין כל קשר בין חתימת הנתבע על מסמכי ההיתר לבין השימוש בשביל.

     

46. לעניין טענת התובע, כי הגישה הבלעדית לחניית "דירת הבן הממשיך", היא באמצעות השביל, טענו הנתבעים, כי במשק הנתבע כלל לא מונה בן ממשיך (כפי שנאמר גם על ידי הסוכנות היהודית במסגרת התייחסותה לתביעה) וכי אין זכר בכתב התביעה לכך שהתובע הקים דירת בן ממשיך. לטענתם, השימוש שנעשה בשביל, הוא לצורך מתן גישה לשוכר הדירה (המושכרת בניגוד לדין) לחנייה שבחלקו התחתון של הבית. זאת, שעה שאותו שוכר (או התובע) יכולים להחנות את כלי רכבם לצד הכביש הסמוך לשני המשקים ומשם להגיע בקלות לבית התובע ולדירה שבחלקו התחתון.

     

47. הנתבעים הוסיפו, כי אין כל קשר בין השביל לבין חלקו החקלאי של משק התובע.

     

48. עוד נטען, כי המושב, גם אם הביע עמדה שלפיה מדובר בדרך משותפת וכוונה להסדירה ככזאת, לא התחייב לכך בפני התובע. נכון להיום, השביל ממוקם במשק הנתבעים ואינו מסומן בתכנית החלה כדרך משותפת, כך שאינו בגדר דרך משותפת, אלא מדובר בחלק ממשק הנתבעים – ולא ניתן ליתן צווים במקרקעין על בסיס כוונה ערטילאית לערוך שינוי הנוגע להם.

     

49. הנתבעים הוסיפו, לעניין טענת התובע לרשות בלתי הדירה בתמורה, כי לא הוכחה תמורה, כי הפסיקה שללה, כאמור, את האפשרות של הענקת רשות בלתי הדירה על ידי בר רשות במקרקעי ציבור וכי פסקי הדין שאליהם הפנה התובע אינם רלבנטיים לנסיבות המקרה הנוכחי.

     

50. לטענת הנתבעים, משהשביל עובר בשטחם, ומשהשימוש בו על ידי התובע או מי מטעמו למעבר רכבים, גורם להם למטרד ואף לסיכון – שכן השביל ממוקם בסמוך לחצר ביתם – אין כל הצדקה לגרוע משטחם ולאפשר לתובע את השימוש בשביל. זאת, בפרט מקום בו כאמור מניעת השימוש אינה פוגעת בו פגיעה של ממש.

     

51. אשר לטענת התובע בדבר זיקת הנאה מכוח שנים, נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית להכריע בה; כי מדובר בהרחבת חזית; כי השימוש בשביל, לשיטת התובע, כלל לא היה "נוגד", כנדרש לצורך הקמת זיקת הנאה, אלא מכוח הסכם נטען; וכי בכל מקרה לא ניתן להכיר בזיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור (כפי שנקבע מפורשות בע"א (ת"א) 38409-10-11 עזבון המנוחים הסה ז"ל נ' שאול (פסק דין מיום 13.11.2013).

     

52. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעים, התובע אינו זכאי לאף אחד מהסעדים ההצהרתיים שנתבקשו על ידו (סעדים אשר חלקם מהווים הרחבת חזית וגם אינם בסמכות בית משפט זה).

     

53. כמו כן, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו וממילא לא הוכיח את נזקיו.

     

    דיון והכרעה

54. אין חולק, כי השביל והגדר ממוקמים במשק הנתבעים.

     

55. המושב אמנם סבור כי מדובר בדרך משותפת ואפשר שישנה כוונה להסדיר בעתיד את מעמדה ככזאת. ואולם, אין חולק, כאמור, כי נכון להיום, ממוקם השביל במשק הנתבעים ומהווה חלק ממנו, וכי השביל אינו מסומן כיום, בתכנית החלה, כדרך משותפת.

     

56. במצב דברים זה, רשאים, לכאורה, הנתבעים, בהיותם בעלי הזכויות במשק (וחרף היותם בגדר ברי רשות בלבד), להציב גדר בשטח משקם וכן למנוע כניסה לשטחם ושימוש בו על ידי גורמים אחרים.

     

57. נקודות המוצא, היא, אם כן, כי לנתבעים מוקנית הזכות לפעול כפי שפעלו והנטל הוא על התובע להראות כי הם מנועים מלעשות כן.

     

58. התובע טען, כאמור, כי הנתבעים אכן מנועים מלעשות כן, מכוח רישיון בלתי הדיר שהוענק לו, בתמורה, לעשות שימוש בשביל, ומכוח זיקת הנאה בשביל, שאותה רכש בחלוף השנים.

     

59. אני סבור כי אין לקבל טענות אלה, מטעמים עובדתיים ומשפטיים.

     

60. מהבחינה העובדתית, אמנם, אין מחלוקת של ממש כי התובע עשה שימוש בשביל, לאורך עשרות שנים, מבלי שסחראי, או הנתבעים, התנגדו לכך.

     

61. ואולם, בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית, בנוגע לטענת התובע, שלפיה השקיע בסלילת השביל, בתמורה למתן רשות בלתי הדירה לעשות בו שימוש.

     

62. התובע טען כי אכן עשה כן וכי הדבר קיבל ביטוי בהסכם שנכרת בינו לבין סחראי ואילו הנתבעים טענו כי הדבר לא הוכח.

     

63. במחלוקת זו אני קובע כי הצדק עם הנתבעים.

     

64. למעשה, מטעם התובע העיד התובע עצמו בלבד. כמו כן, האסמכתא היחידה הקיימת בידיו, לעניין זה (של קבלת רישיון שימוש בלתי הדיר בשביל, בתמורה להשקעה), היא ההסכם האמור.

     

65. ואולם, ההסכם הנטען הוא הסכם בכתב יד, אשר נחתם בעיתוי המעורר סימני שאלה (על פי הטענה בשנות ה-90 של המאה הקודמת), תוך שהתובע לא סיפק הסבר המניח את הדעת לחתימת ההסכם דווקא בתקופה האמורה (שנים רבות לאחר שהחל לעשות שימוש בשביל ולאחר ש"שדרג" לדבריו את השביל וכ-10 שנים לפני שנמכר משק 77 במסגרת הליכי כינוס).

     

66. בנוסף, אין למעשה חולק כי ההסכם לא נרשם באופן זה או אחר וכי לא הובא לידיעת גורם רלבנטי כלשהו, דוגמת רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, המושב, או כונס הנכסים שהיה אמון על מכירת משק 77.

     

67. לצד תמיהות אלה, הרי שהתובע נמנע מלהעיד את סחראי. לא יכול להיות חולק על כך שמדובר בעד רלבנטי בכל הנוגע לסיכומים הנטענים בין השניים לעניין השביל, לרבות ההסכם האמור, וכן בכל הנוגע להשקעתו הנטענת של התובע בשביל.

     

68. הימנעות התובע מהבאת עד זה, פועלת, מטבע הדברים, לחובתו.

     

69. בנסיבות אלה, נוכח התמיהות שמעורר ההסכם הנטען, ואי העדת סחראי, אני סבור כי אין לקבוע כי הוכח, במידה הנדרשת, כי התובע אכן השקיע בסלילת השביל, או כי בינו לבין סחראי אכן סוכם כי יוקנה לו רישיון בלתי הדיר לשימוש בשביל.

     

70. מחלוקת עובדתית נוספת שבין הצדדים, העשויה להיות רלבנטית לטענה לקיומו של רישיון בלתי הדיר לעשות שימוש בשביל, היא האם הוסכם בין התובע לבין הנתבעים (ובאופן ספציפי בינו לבין הנתבעת 1), כי תוענק לתובע רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בשביל, בתמורה לחתימתו על מסמכי ההיתר של הנתבעים.

     

71. אני סבור כי לא הוכח כי אכן כך הדבר.

     

72. התובע לא הביא אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענה זו, כך שמדובר ב"מילה מול מילה". כמו כן, מדובר בטענה עובדתית של התובע, שלא נזכרה בכתב תביעתו. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי לא הורם הנטל לביסוסה.

     

73. ודוק, אפשר שהתובע חתם על המסמכים האמורים, מתוך שכנות טובה, או מתוך תקווה כי הנתבעים לא ימנעו ממנו את המשך השימוש בשביל, אם יעשה כן. ואפשר גם שהנתבעים המתינו עם חסימת השביל, עד לאחר חתימת התובע על המסמכים, מתוך מחשבה כי אם יחסמו את השביל בטרם החתימה, עלול הנתבע להערים עליהם קשיים בנוגע לכך. התנהלות זו, אפשר שהייתה מחושבת מצד הנתבעים, אך אינני סבור כי מדובר בחוסר תום לב, וסיכום בין הצדדים, הכולל חתימה כנגד מתן רשות, בכל מקרה, לא הוכח.

     

74. התובע טען גם כי הסדיר את הבינוי במשק 76 ואת בניית דירת הבן הממשיך, על בסיס ההנחה, כי יוכל להמשיך לעשות שימוש בשביל (לצורך החניית רכב הבן הממשיך ליד דירת הבן הממשיך), קרי, כי נוצרה אצלו הסתמכות לעניין זה. ואולם, טענה זו, בדבר תכנון דירת הבן הממשיך, תוך הסתמכות על קיומו של הרישיון הנטען, לא הובאה בכתב התביעה, או בתצהירי התובע. כמו כן, לא הובאו כל תימוכין לטענה זו, בין היתר, בדמות התוכניות הרלבנטיות. בנסיבות אלה, הרי שמדובר בטענה מאוחרת, שלא הוכחה (מה גם שהנתבעים הראו כאמור כי לא מונה בן ממשיך למשק התובע).

     

75. בנוסף, וזהו גם הרושם שהתקבל בעת ביקור שנערך במקום, אין מניעה כי התובע, כמו גם הדייר המתגורר בדירה הממוקמת בתחתית בית התובע (יהא זה בן ממשיך או דייר אחר), יחנו את כלי רכבם לצד הכביש הסמוך לבית התובע (אותו כביש הסמוך גם לבית הנתבעים ושממנו "יוצא" השביל) וזאת מבלי שתיגרם להם טרחה יתרה.

     

76. לתובע גם עומדים פתרונות חלופיים לשביל – המצוי כאמור בשטח משק הנתבעים – לצורך גישה ישירה לחניית הדירה התחתונה האמורה, בדמות הכשרת דרך מתאימה בתוך משקו שלו (הגם שיש להניח כי הדבר יהא כרוך בעלויות מסוימות).

     

77. התובע (וגם עובדה זו ניתן היה ללמוד בין היתר מהביקור במקום) גם אינו נדרש לעשות שימוש בשביל לצורך כניסה לשטח החקלאי של משקו, שכן קיימת דרך גישה אחרת לצורך זה.

     

78. לעומת זאת, יש בסיס לטענת הנתבעים (וגם עובדה זו קיבלה חיזוק בעת הביקור שנערך במקום), שלפיה השימוש בשביל, הכולל מעבר כלי רכב, יוצר מטרד לנתבעים, וזאת בשים לב למיקום השביל בצמוד לחצר ביתם.

     

79. מהבחינה המשפטית, טען התובע, כאמור, כי לצורך ביסוס קיומו של רישיון שימוש בלתי הדיר, יש להראות כי מתקיימים התנאים המצטברים הבאים: שימוש תוך הרשאה מפורשת לאורך תקופה ממושכת; הסתמכות על הרישיון והשקעת השקעות משמעותיות במקרקעין על בסיסו; קיומה של כוונה לאפשר שימוש לצמיתות. עוד טען התובע כי יש להתחשב לעניין זה בשיקולי צדק.

     

80. תנאים אלה – אף בהנחה כי לו היו מתקיימים, היה בכך בכדי להקנות לתובע את הרישיון הנכסף – אינם מתקיימים במקרה הנוכחי.

     

81. התובע, כאמור, אמנם עשה שימוש בשביל, לאורך תקופה ממושכת, מבלי שסחראי או הנתבעים התנגדו לכך. עם זאת, לא הוכח, כאמור, כי נתנו את הסכמתם המפורשת לכך, או כי הייתה כוונה להרשות את קיום השימוש לצמיתות. בנוסף, לא הוכחה השקעה מצד התובע בשביל, לא כל שכן השקעה משמעותית, שיש בה כדי להצדיק מתן רישיון שימוש בלתי הדיר לתקופה שאינה מוגבלת (שהרי אפשר שהתובע החזיר את השקעתו – ככל שהייתה כזאת – לאחר שכבר עשה שימוש של עשרות שנים בשביל).

     

82. כמו כן, נוכח האמור לעיל, גם שיקולי צדק אינם תומכים בהכרה בקיומו של הרישיון האמור. התובע, כאמור, לא הוכיח כי אכן השקיע בסלילת השביל, לא כל שכן השקעה בשיעור ניכר שטרם הוחזרה לו בדמות השימוש ארוך השנים שכבר עשה בשביל. כמו כן, לתובע פתרונות חלופיים לשימוש בשביל בדמות החניית רכבו ורכב הדייר בכביש שליד ביתו, או הכשרת דרך מתאימה בשטחו, ולעומת זאת, השימוש בשביל שבשטח הנתבעים גורם לכאורה למטרד לנתבעים. בנסיבות אלה, אינני סבור כי התוצאה הצודקת יותר היא זו הגורעת משטח הנתבעים לטובת התובע.

     

83. ומעבר לכל האמור, אין מחלוקת כי מדובר במקרקעי ציבור וכי זכויות התובע והנתבעים במשקים הן זכויות מסוג של בר רשות.

     

84. מדובר בזכויות המוקנות לתובע ולנתבעים מכוח מערכת הסכמים שהצדדים להם הם כוללים את מינהל מקרקעי ישראל, את הסוכנות היהודית ואת המושב – ושאינם מקנים לבר הרשות את הזכות להעניק לצדדים שלישיים רישיונות שימוש בלתי הדירים במקרקעין (ולמעשה שוללים את יכולתו לפעול כאמור).

     

85. דברים דומים נקבעו בת.א 18818-11-14 האמור, שאליו הפנו הנתבעים ואילו פסקי הדין שאליהם הפנה התובע עסקו בחלקם באופן כללי בתנאים הרלבנטיים לקיומו של רישיון בלתי הדיר (דברים שאליהם הובאה התייחסות לעיל), או בנסיבות אחרות או מיוחדות, ואין בהם כדי להשליך על המקרה הנוכחי (כך למשל בת.א 45302-07-16 האמור שאליו הפנה התובע דובר ב"נסיבות מיוחדות", כלשון פסק הדין, אשר כללו, בין היתר, הסכמה חלקית של התובעים באותו עניין להימנע מסילוק ידם של הנתבעים וכן קיומה של הפרה מקבילה מצד התובעים כלפי צד שלישי).

     

86. בנסיבות אלה, אף בהנחה שהתקיים הסכם עם סחראי ושהתובע אכן השקיע בסלילת השביל, הרי שלא היה בכוחו של סחראי – שהוא בגדר בר רשות בלבד – להקנות לתובע רישיון שימוש בלתי הדיר בשביל, באופן שיש בו כדי לחייב גורמים רלבנטיים אחרים, דוגמת הרשות (בעלת המקרקעין), או בר הרשות החדש (הנתבעים), אשר רכש את זכויותיו במשק בתמורה ובתום לב.

     

87. ודוק, אפשר שהיה בהסכם האמור – ככל שאכן נחתם וככל שהתקיימה השקעה מצד התובע במקרקעין – בכדי להשתיק את סחראי מלטעון נגד שימוש התובע בשביל. ואולם, אין בהסכם עמו, בכל מקרה, בכדי לחייב גורמים אחרים, לרבות הנתבעים (וזאת גם בהנחה שאכן יש לראות בבר רשות, בהקשרים מסוימים, מעין חוכר).

     

     

88. ואשר לטענה בדבר קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, הרי שראשית, לא ניתן לרכשה במקרקעי ציבור (סעיפים 94 ו-113(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ות.א 38409-10-11 האמור). ושנית, טענה זו סותרת את טענת התובע לשימוש מכוח הסכם, שכן לצורך ביסוסה של זיקת הנאה מכוח שנים, נדרש שימוש "נוגד" – שבין היתר אינו שימוש מכוח הסכם.

     

89. סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובע להראות כי הנתבעים מחויבים לאפשר לו לעשות שימוש בשביל – העובר בשטחם שלהם – כך שאין מקום להורות להם להסיר את הגדר ולאפשר לו שימוש בשביל, או ליתן את הסעדים הנוספים שנתבקשו על ידו.

     

90. התביעה נדחית.

     

91. התובע יישא בשכר טרחת עורכי דין הנתבעים 1-3 בסך של 20,000 ₪ (אין צו להוצאות לעניין הנתבעים האחרים).

     

    ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"ה, 24 יוני 2025, בהעדר הצדדים.