פלוני נ' אלקיים

התובע, יליד 1983, הגיש תביעה זו לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת עבודה ביום 19.6.2019 כאשר עבד אצל הנתבע בחנות דגים בשוק בבאר שבע.

התובע, פליט בתושבות זמנית, היה בעת התאונה בן 36 שנים, והוא בן 42 היום.

הצדדים היו חלוקים הן לגבי החבות והן לגבי הנזק.

סוגיית החבות

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 19.6.2019, כאשר התובע עבד בחיתוך דגים באמצעות מסור חשמלי בחנות הנתבע בשוק בבאר שבע, נפגעה אצבעו ונחתך הגליל העליון באצבע 2 בידו השמאלית.

אין מחלוקת כי בעת עבודתו של התובע לא היה מותקן מגן על המסור.

התובע העיד כי במהלך עבודתו נתבקש ע"י הנתבע לחתוך דגים, כאשר המסור החשמלי היה נטול מגן בזמן הפעלתו (ס' 7 לתצהיר התובע). הנתבע טען בתצהירו כי היה למסור מגן, אולם התובע בחר לעבוד ללא מגן (ס' 9 לתצהיר הנתבע). בחקירה הנגדית גם הנתבע אישר כי בתמונת המכונה נ/1 מופיע המסור ללא גידור, ולטענתו ישנם מקרים שבהם מתבצע החיתוך באמצעות המסור ללא רכיב הגידור, זאת כאשר מדובר בדגים טריים ולא ניתן לבצע את העבודה עם המגן, אלא שבעת התאונה לטענת הנתבע עבד התובע בחיתוך דגים קפואים (ע' 12 ש' 31 עד ע' 13 ש' 7 לפרוט'). התובע טען כי בעת התאונה חתך דגים טריים (ע' 15 ש' 3 לפרוט'), היינו לפי גרסה זו, גם לעמדת הנתבע צריך היה התובע לעבוד ללא מגן.

אני מעדיף בעניין זה את עדות התובע כי עסק בחיתוך דגים טריים, אולם גם אם היה מדובר בדגים קפואים, עצם שיטת העבודה לפיה מדי פעם מסירים את המגן למסור, ומתבצע חיתוך בסמוך למסור ללא כל מגן - היא שיטת עבודה מסוכנת ביותר.

העניין הוא כה מובהק, עד שאין הכרח בבחינת הטענה להפרת חובה חקוקה של העדר גידור הקבועה בסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל 1970, או בבדיקת הטענה להעברת הנטל לנוכח הכלל "הדבר מדבר על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בעניין סופריור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27.12.2010)), כאשר ידו של עובד נתקעה במכשיר לא מגודר, נקבע כי חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו מחייבת את המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. מעביד חייב לצפות את התרחשות הנזק שנגרם ולפעול למניעתו, באמצעות גידור מספק של המכונה, פיקוח מתאים על שיטות העבודה והדרכה ראויה. על הגידור למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה, וחובת הגידור היא מוחלטת, והיא נועדה להגן אף על עובד רשלן. הפרת חובת הגידור יכולה להוות אינדיקציה לקביעת הרשלנות והיקפה.

הנתבע טען כי יש לזקוף לחובתו של התובע שלא הביא עדים נוספים לקרות התאונה, כאשר הנטל להוכיח את התאונה מוטל עליו. התובע נחקר ארוכות בחקירה נגדית, אולם כל החקירה עסקה בבדיקות הרפואיות שעבר ובאופן קבלת השכר. למעט הגשת תמונות המסור, התובע לא נשאל דבר וחצי דבר לגבי אופן קרות התאונה. יתרה מכך, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נתבקש לחתוך דגים, וכי חיתוך הדגים מתבצע לעיתים ללא המגן, מגן אשר מחוייב הן מהדין והן מההגיון. בנסיבות אלה, לא מצאתי בהעדרם של עדים לתאונה כדי לפגום בעדותו של התובע.

אני קובע אפוא כי מדובר ברשלנות ברורה של הנתבע ע"י שיטת עבודה בלתי בטיחותית.

אשם תורם – התובע טען כי מדובר בעובד וכי לגבי עובדים, שהוטל עליהן לבצע עבודה בלתי בטיחותית, לא נהוג לקבוע אשם תורם. הנתבע טען, כי מדובר בעובד מנוסה, שעבד כארבע שנים באותה עבודה והכיר אותה היטב, ולכן העובדה שנפגע ביום האירוע, כאשר לא נפגע במשך תקופה ארוכה באותה שיטה, מלמדת כי מדובר בחוסר זהירות של העובד התובע בלבד.

נקודת המוצא לעניין אשם תורם של עובד, היא כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.2011), פסקה 26 לפסה"ד). גם במקרה בו העובד לא התלונן על הליקוי הבטיחותי, נקבע כי אם מדובר בעובד זוטר, אין לצפות כי יתלונן ואין לחייבו באשם תורם בגין כך. לאור פערי הכוחות המובְנים בין הצדדים, מובָן כי לא בנקל יכול היה המערער להודיע למעסיק כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יתוקן הליקוי (ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021)‏‏ פסקה 4 – 5 לפסה"ד). במקרה בו היה מדובר היה בעובדת שביומה הראשון, לאחר שהוסבר לה פעם אחת כיצד להשתמש במכונת הלחם, קטעה ארבע אצבעות - הודגש כי אין מקום לקביעת אשם תורם. רק אם יוכח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית יהיה מקום לייחס אשם תורם לעובד (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא (4), 524 (19/11/1987), פסקה 2 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27/12/2010), פסקה 12-13 לפסה"ד). ואולם, בעניין אחר בית המשפט העליון אישר אשם תורם בשיעור של 20% שהוטל על עובד, בקביעה שאם מדובר בבעל מקצוע ותיק ומנוסה, שלא מילא אחר חובות הזהירות הבסיסיות שהוא חב כלפי עצמו, לבדוק האם תנאי העבודה הולמים והאם לא קיים סיכון כלשהו בעבודה, כי אז יש מקום לפסיקת אשם תורם (רע"א 6126/13 בדארנה עבדאלמנעם נ' עבדאלבאסט עבאהרי (19.01.2014) ; ר' גם: רע"א 5603/11 גרייס נג'אר נ' עזבון המנוח סמיח נג'אר (15.01.2012) ; רע"א 5050/15 חברת המזרח לאחזקות בע"מ נ' אייס רשתות שיווק ומוצרי צריכה בע"מ (05.11.2015)‏‏, פסקי דין בהם יוחס אשם תורם לעובד).

מן הכלל אל הפרט - מחד גיסא, מדובר במכונה מסוכנת, ובשיטת עבודה בלתי בטיחותית בעליל, כאשר נהוג היה בה להסיר מדי פעם את המגן ולנסר דגים ללא ההגנה הנדרשת, היינו רשלנות קשה של המעביד הנתבע. מאידך גיסא, מדובר בעובד מנוסה שעבד שנים מספר באותה עבודה, הוא הכיר היטב את המסור על סכנותיו, ולכן כנראה לא נזהר בעת האירוע. כאשר אני שוקל את כל הנתונים, ואת רמת הרשלנות של כל אחד מהצדדים, על רקע הפסיקה שקבעה כי יש לצמצם בהטלת אשם תורם על עובדים, אני קובע כי ראוי לחייב את התובע באשם תורם מינורי בשיעור של 5% בלבד.

סוגיית הנזק

נכות רפואית - לנוכח פער ממשי בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו בתחום האורתופדי, הוא פרופ' שי שבת. המומחה ערך חוות דעת בה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין קטיעת קצה אצבע 2 ביד שמאל. עוד קבע המומחה נכויות זמניות של חודש אי כושר וחודש נוסף ב- 50% נכות, עד להתייצבות הנכות הצמיתה.

לנוכח פער ממשי בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, הוא פרופ' יחיאל לבקוביץ'. המומחה ערך חוות דעת בה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%.

הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחים לחקירה נגדית, ובהתאם לפסיקה, כאשר בעלי דין אינם מזמנים מומחה מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתו, יש בכך משום הסכמה לחוות הדעת.

נמצא אפוא כי סך נכותו הרפואית של התובע עומדת אפוא על 9.75%.

שכר הבסיס - המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה לסוגיית שכרו של התובע טרם התאונה. הנתבע טען כי שולם לתובע שכר כדין באמצעות רואה חשבון, וכי בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבע שנתי טרם התאונה עמד על 18,172 ₪, היינו כ- 6,057 ₪ לחודש. התובע טען, כי שולם לו שכר במזומן מעל ומעבר לשכר הרשום בתלושי השכר, ובנסיבות אלה ביקש לקבוע שכר בסיס לפי השכר הממוצע במשק.

בית המשפט העליון קבע כי הנטל להפריך שכר מדווח ע"פ דין הוא נטל כבד. נקבע כי במקרים בהם התובע טוען להכנסה לא מדווחת, מוטל עליו נטל הוכחה מוגבר להוכחת גובה השתכרותו הלא מדווחת, ואין מקום להשתמש בנקודות מוצא כמו שכר מינימום או שכר ממוצע במשק לצורך הערכת גובה ההכנסה הלא מדווחת. גם אם הוכחה ההכנסה הלא מדווחת, יש להפחיתה לצורך חישוב הפיצויים, ולו במעט לאור השיקולים האמורים לעיל. עם זאת נפסק כי יש להתייחס בחומרה רבה יותר לאי דיווח של עצמאי מאשר לאי דיווח של שכיר שמעבידו לא הנפיק לו תלוש משכורת (ע"א 4816/20 יאן לסקוב נ' פלונית (10.3.2021)‏‏, ס' 8 לפסה"ד ; ר' גם ע"א 2352/21 עזבון המנוח אסולין גבריאל ז"ל נ' וליד דרויש (19.1.2022), פסקה 12 לפסה"ד ; ע"א 8991/21 פלונית נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.09.2022)‏‏).

ב"כ התובע ביקש בסיכומיו להסתמך על הוראות סעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. סעיף זה קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, אם המעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור באותו חוק, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק. ואולם, אף שלא פעם נטען בתיקי נזיקין לשכר לא מדווח, מעיון במאגרים המשפטיים לא נמצא אזכור של הפעלת הכלל האמור לעיל בתיקי נזיקין. בבית משפט השלום בחיפה נדחתה טענה דומה כאשר נקבע כי במסגרת תביעת נזיקין לא ניתן להיבנות מאותו כלל משפטי המעביר את הנטל אל המעביד להוכיח את גובה התשלומים ששולמו לתובע כשכר עבודה, שכן בתביעת נזיקין הנטל נשאר על התובע להוכיח את מלוא מרכיבי עילת תביעתו, לרבות גובה השתכרותו (ת"א (שלום חי') 24173-07-17 פלוני נ' אחים ע.ז. חמודה חברה לבניין ופיתוח בע"מ (24.2.2022) ; ר' גם דחייה דומה של טענה זו בת"א (של' י-ם) 60589-07-22 הישיבה הגבוהה כוכב השחר נ' איתמר בן ציון לופס (10.8.2025)‏, פסקה 8 לפסה"ד).

נמצא אפוא, כי על התובע מוטל נטל כבד לפי פסיקת בית המשפט העליון לסתור את גובה השכר המדווח לרשויות, כפי שעולה בין הייתר מקביעת המוסד לביטוח לאומי.

עדויות הצדדים לגבי השכר התובע טען כי תשלום השכר נעשה במזומן ע"י עובד הנתבע בשם רפי, בהתאם לכרטיס הנוכחות, כאשר לפעמים התובע עצמו היה לוקח את הכרטיס לרפי ולפעמים הנתבע או רפי בעצמו, ולכן אין בידיו את כל הכרטיסים, אלא רק חלקם שצילם לפני שנתן לרפי (ע' 7 ש' 33 לפרוט'). התובע הוסיף וטען כי תלושי השכר אינם נכונים ואינם משקפים את שכרו, והם נועדו רק לצרכי הבקשה למנהלת ההגירה לאשרת השהיה (ע' 8 ש' 24 – 26 לפרוט').

הנתבע אישר כי הוא לא התעסק בשכר ומי שהיה מתעסק בכך היה עובד שלו בשם רפי, והשכר היה לפי שעה, שכר מינימום של 32 – 34 ₪ לשעה (ע' 10 ש' 26 עד ע' 11 ש' 5 לפרוט'. (יצויין כי בהתאם לנתוני הלמ"ס שכר מינימום ביוני 2019 עמד על 29.12 ₪ לשעה). הנתבע נשאל כיצד הוא מסביר את הפער בין כרטיס הנוכחות והתלוש, והשיב כי היו בכרטיס הנוכחות "דברים לא הגיוניים", שכן מופיעות שעות עבודה מאוחרות סביב 21:30 שהשוק סגור וזה לא מציאותי. לדבריו התובע היה בן בית ויכול היה להיכנס לעסק מתי שרצה ולהחתים את הכרטיס (ע' 11 ש' 12 עד ע' 12 ש' 9 לפרוט').

התובע טען אפוא, כי הרים את הנטל בכך שהציג כמה תדפיסי דו"ח שעות, אשר בהם מספר השעות בתלוש הרשמי שונה ממספר השעות בדוח הנוכחות. הנתבע טען כי מדובר רק בכרטיסים חלקיים שאינם מלמדים על התנהלות בדרך כלל. לדבריו כל נושא השכר הוסדר באופן מסודר ע"י רואה חשבון והשכר היה תואם לתלושי השכר שהוצאו לתובע.

יצויין כי מירב כרטיסי הנוכחות שצורפו אינם קריאים לחלוטין, וקשה לערוך השוואה בין השעות הנקובות בהן לבין השעות הנקובות בתלושי השכר. עם זאת, מהראיות שבתיק עולה כי ניתן בכל זאת להשוות ארבעה תלושים למול ארבעה כרטיסי נוכחות לחודשים יוני עד ספטמבר 2017 מהם ניכר כי ישנה אי התאמה בשעות. מדובר אפוא בתלושים בודדים מתקופה של כשנתיים לפני התאונה. הסברי הנתבע, כי מדובר בשעות בלתי סבירות בכרטיסי הנוכחות, נשמעים אמנם הגיוניים, אולם העובדה שהנתבע לא העלה טענות אלה בתצהירו ולא הביא את העובד שלו רפי כדי להסביר כיצד בכל זאת נקבע השכר, כאשר נמצא כי השעות בתלושים אינן סבירות, מקשים על קבלת הגרסה הכבושה של הנתבע בעניין זה.

יודגש כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענה לזכויות שונות מתחום דיני העבודה, או לדיון שנערך בבית הדין לעבודה, שכן הסכסוך מתחום דיני העבודה מסור לערכאה אחרת, והוא נסתיים בפשרה, מבלי להודות בטענות כלשהן.

דיון והכרעה - מחד גיסא, כמתואר לעיל, ההלכה הפסוקה קבעה כי מוטל נטל כבד על מי שמבקש להפריך שכר רשמי ומדווח, בלתי סביר שפועל בלתי מקצוע יגיע לשכר הממוצע במשק ומכל מקום, לפי הפסיקה אין לקחת את השכר הממוצע במשק כבסיס. מאידך גיסא, התובע הצביע על כמה אי התאמות בשעות בכמה תלושים, המעלים ספק לגבי נכונות התלושים.

בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי לעומק את כל טענות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם של התובע מזה והנתבע מזה, אני קובע כי שכרו של התובע בפועל היה גבוה מהשכר המדווח בכ- 15%, היינו עמד על כ- 6,965 ₪ בשנת 2019 שהם כ- 8,900 ₪ לחודש נכון להיום.

מידת הפגיעה התיפקודית גובה הנכות הרפואית איננו מעיד בהכרח על מידת הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות. בענייננו, מחד גיסא מדובר בפועל פיסי, ללא השכלה, אשר נראה כי פגיעה בקצה אצבע 2 שלו עלולה לפגוע ביכולת השתכרותו. מאידך גיסא, מדובר בנכות אורתופדית מינורית של כ- 5% בלבד ועוד נכות נפשית של כ- 5%.

כפי שהתובע עצמו העיד, לאחר התאונה כמה חודשים לא עבד ומחודש ספטמבר (כנראה 9/19) ועד היום הוא עובד במפעל עופות בשגב שלום בעבודות נקיון. בתחילה עבד 4-5 שעות כי למעסיק לא היתה עבודה במשרה מלאה, אולם היום הוא עובד במשרה מלאה (ע' 8 ש' 12 – 18 לפרוט' ; ע' 10 ש' 6 – 13 לפרוט').

נמצא אפוא, כי לאחר תקופת אי הכושר, יכול היה התובע לשוב לעבודה דומה. עם זאת כאשר מדובר בעובד פיסי, ברור שפגיעה באצבע היא משמעותית. בנסיבות אלה, כאשר מביאים בחשבון את מכלול השיקולים, נראה כי הפגיעה בהשתכרותו של התובע, לאחר תקופת אי כושר של חודשיים, עומדת על מלוא הנכות האורתופדית בצירוף חלק מהנכות הפסיכיאטרית, ובסך הכול מדובר בגריעה ביכולת ההשתכרות של כ- 8% משכר הבסיס שנקבע לעיל.

ראשי הנזק

פיצוי לא ממוני – לנוכח העובדה שמדובר רק ב 9.75% נכות צמיתה, ולנוכח ההלכה הפסוקה בעניין נכויות דומות, אני מוצא לנכון לקבוע פיצוי לא ממוני בסכום של כ- 55,000 ₪.

הפסדי שכר - לגבי העבר, מדובר בנזק מיוחד שהנטל להוכיחו מוטל על התובע. הוא צירף דוח נוכחות ותלושי שכר משנת 2017. לא צורפו תלושי שכר מלאים ממועד התאונה ועד היום. לכאורה, כאשר מדובר בנזק מיוחד והתובע נמנע מלצרף את כל תלושי השכר מאז התאונה ועד היום, כדי להוכיח פגיעה של ממש בשכר בעבר, היה מקום לדחות דרישה זו. ואולם, צורף דוח רופא תעסוקתי לגבי העדר יכולת לשוב לעבודה בחנות הדגים, והתובע עצמו העיד כי לאחר כמה חודשים שלא עבד מצא עבודה אחרת, שבתחילה היתה עבודה חלקית, והוא החל לעבוד במפעל בו עובד עד היום. בתחילה עבד באופן חלקי וכעת הוא עובד במשרה מלאה. המומחה מטעם בית המשפט, אשר לא נחקר, קבע כי לאחר חודש אי כושר וחודש בנכות של 50%, נותרה נכות מינורית של 5% שאיננה מונעת עבודה (בנוסף לנכות הנפשית של 5%), כפי שהיום עובד התובע במשרה מלאה. חודשיים מלאים בשכר של 8,900 ₪ עומדים על 17,800 ₪ ולהיום 22,000 ₪, ו- 8% מן השכר לתקופה של 72 חודשים עומדים על 51,000 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה כ- 58,000 ₪ ובס"ה בגין הפסדי שכר לעבר 80,000 ₪. לגבי העתיד, שעה שמדובר בתושב ארעי שלא בטוח שישאר תמיד בישראל, נראה לי נכון לפסוק פיצוי רק לפי שני שלישים מחישוב אקטוארי של 8% בשכר חודשי 8,900 ₪ ל- 25 שנים עד גיל 67 בצירוף 12.5% בגין הפרשות סוציאליות עומד הסכום על כ- 112,000 ₪.

עזרה והוצאות – בהתאם לגובה הנכות, לטיפולים שעבר ולנסיבות העניין אני פוסק ברכיב זה סכום כולל של 10,000 ₪.

בס"ה עומד גובה הפיצוי על סך של 257,000 ₪. מסכום זה יש לנכות 5% בגין אשם תורם, היינו להעמיד את הנזק על סך של 244,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי שעמדו על כ- 15,400 ₪ שהם להיום כ- 20,000 ₪.

סיכומו של דבר

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 224,000 ₪, בצירוף שכ"ט והוצאות בסכום כולל של 54,000 ₪ וכן השבה של עלות חוות דעת המומחים והאגרה הראשונית. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ו, 05 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.