א. ואח' נ' פלוני

לפניי תביעה לסילוק יד של הנתבע מדירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

רקע עובדתי, טענות הצדדים ומהלך ההתדיינות

1. התובעות הן בעלות הזכויות בדירה המצויה ברחוב ארלוזורוב 50 בתל אביב, הידועה כגוש 6954 חלקה 13 תת חלקה 7 (להלן: "הדירה" או "המושכר"). הנתבע הוא בנה של המנוחה מ' א' (להלן: "מ'" או "המנוחה") שהייתה נשואה למנוח י' ק' והתגוררה עִמו במושכר מכוח חוזה שכירות מוגנת מיום 25.7.1975 (להלן: "י'" או "המנוח"). לאחר פטירת המנוח, מ' התגוררה במושכר עד לשנת 2022, אז עברה למוסד סיעודי בעיר חיפה, שבו היא נפטרה בחודש יולי 2023.

    

2. בחודש ספטמבר 2023 הוגשה התביעה דנן. התביעה הוגשה תחילה נגד המנוחה ולאחר מכן כתב התביעה תוקן והוגש נגד הנתבע, המתגורר כיום במושכר וטוען לזכות דיירות מוגנת במושכר.

    

3. בכתב התביעה טוענות התובעות כי המנוח הוא הדייר המוגן המקורי והבלעדי בנכס. לטענתן, המנוחה לא הייתה דיירת מוגנת מקורית במושכר אלא דיירת נגזרת, שכן בזמן חתימת הסכם השכירות לא הייתה נשואה למנוח ולא הייתה צד להסכם. עוד נטען, כי המנוחה הפסיקה להתגורר במושכר ונטשה אותו, עברה להתגורר עם הנתבע וחמותה ולאחר מכן שהתה במוסד סיעודי בחיפה מבלי שהייתה לה כוונה לשוב ולהתגורר במושכר. לטענתן, מאחר שהמנוחה איבדה את זכויותיה כדיירת מוגנת ממילא הנתבע אינו יכול לזכות בזכויות שאינן קיימות. עוד נטען, כי לנתבע אין זכויות בדירה מאחר שלא התגורר בדירה יחד עם אִמו המנוחה שישה חודשים עובר לפטירתה וכי התגורר בדירת מגורים אחרת בזמן בפטירתה. עוד נטען כי הנתבע אינו קרוב משפחה של המנוח ולא התגורר עִמו בדירה מעולם. לטענתן, הנתבע עבר להתגורר במושכר מתוך כוונה לרכוש זכויות מוגנות במושכר בחוסר תום לב. התובעות עתרו אף לתשלום דמי שימוש ראויים במושכר בסך של 35,000 ש"ח.

    

4. בכתב ההגנה טוען הנתבע כי קיימת לו זכות דיירות מוגנת בדירה מכוח היותו דייר נגזר לאחר פטירת אִמו. לטענתו, אִמו המנוחה הייתה דיירת מקורית בדירה, ושכרה אותה בשכירות מוגנת יחד עם המנוח והיא חתומה על הסכם השכירות המוגנת. לגרסתו, הוא עבר להתגורר במושכר בשנת 2021, כשנתיים לפני פטירת המנוחה, ומאז מתגורר בדירה דרך קבע. לטענתו אִמו המנוחה לא נטשה את המושכר והביעה את רצונה העז להמשיך להתגורר בדירה עד יומה האחרון, אך בשל מצבה הבריאותי נאלצה לעבור בשנת 2022 למוסד סיעודי לצורך טיפול סיעודי מורכב ושהתה בו עד לפטירתה. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע התגרש בשנות השמונים ואין לו דירה אחרת בבעלותו, ומתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר להכיר בו כדייר נגזר לאחר פטירת אִמו.

    

5. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובעות הגישו תצהירי עדות ראשית של התובעת 1 והתובעת 3 וחוות דעת המומחית מלי קדוש (להלן: "הגרפולוגית"). הנתבע, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. ביום 30.1.2025 התקיימה ישיבת הוכחות בסיומה נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות, שלא צלח. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. ועתה הגיעה עת ההכרעה.

    

   דיון והכרעה

6. מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהתובעות מחזיקות בזכות הבעלות בדירה וכי המנוחה הייתה דיירת מוגנת בנכס עד לפטירתה במשך כארבעים ושמונה שנים. הטענה שעלתה בכתב התביעה כי מ' המנוחה נטשה את המושכר נזנחה במהלך ניהול ההליך ולא מופיעה בסיכומי התביעה, ולכן איני דנה בה. הצדדים חלוקים בשאלה האם המנוחה הייתה דיירת מקורית, או דיירת נגזרת, והאם המנוח רכש זכויות במושכר לאחר פטירת אִמו.

    

7. מהלך הדיון יהא כדלקמן: תחילה אכריע בשאלה אם המנוחה הייתה דיירת מקורית או דיירת נגזרת. הכרעה בשאלה זו תשליך על הדיון בשלב הבא – ככל שייקבע כי הייתה דיירת מקורית, על הנתבע לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 20(2) לחוק הגנת הדייר. אם אגיע למסקנה כי המנוחה הייתה דיירת נגזרת – חל בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר העוסק בדייר הנדחה. בשלב השני אבחן האם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להכרה בנתבע כבעל זכויות במושכר לאחר פטירת אִמו.

    

8. אקדים אחרית לראשית, ואציין כי מהתשתית העובדתית שהוצגה לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אִמו של הנתבע הייתה דיירת מקורית בנכס. עם זאת, הנתבע לא עמד בנטל השכנוע ונטל ההוכחה כי הוא עומד בתנאים המצטברים בסעיפים 20(2) להכרה בו כדייר נגזר במושכר.

    

   (1)האם אִמו של הנתבע הייתה דיירת מוגנת מקורית בדירה 

9. לטענת התובעות שמה וחתימתה של המנוחה זויפו והוספו להסכם השכירות המוגנת לאחר שנחתם ההסכם המקורי ובלי ידיעת בעל הזכויות בנכס דאז. לצורך הוכחת הטענה, התובעות צירפו חוות דעת גרפולוגית שקובעת כי נעשה שינוי מאוחר במסמך חוזה השכירות ושמה של המנוחה נוסף.

    

10. הפסיקה עמדה על כך כי טענת זיוף מסמך מחייבת רף הוכחה גבוה מהרגיל במשפט אזרחי, הקרוב לזה במשפט הפלילי, ועל בית המשפט לבחון אותן בזהירות ובקפדנות (ע"א 8398/17 ג'אנופולוס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ' Berisford Investments Limited, פסקה 19 (10.6.2019); רע"א (מחוזי ת"א) 35833-02-22 גליק נ' לקח, פסקה 43 (21.3.2022); ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון, פסקה 15 (11.4.2013); ת"א (שלום רח') 39777-09-17 זגורי נ' מכון דווידסון לחינוך מדעי במכון וויצמן, פסקאות 59-57 (17.3.2021). עוד נקבע, שקיימת חשיבות יתרה בהגשת מסמך המקור מקום בו עולה טענת זיוף או חוסר אותנטיות בקשר להסכם (ת"א (מחוזי ת"א) 39852-01-19 כחלון נ' אברהם, פסקאות 54-53 (11.1.2022)).

     

11. לאחר עיון בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעות לא עמדו בנטל המוגבר להוכחת טענת הזיוף. התובעת לא צירפו את הסכם השכירות המקורי ואף לא תצלום שלו וכל שצורף לכתב התביעה הוא מסמך מטושטש ובלתי קריא, שיש קושי לדלות ממנו פרטים אודות שמות הצדדים החתומים עליו. לתיק המוצגים מטעמן צורף הסכם השכירות שצירף הנתבע לכתב הגנתו, עם שמה וחתימתה של מ' על גביו (מוצג 2 לתיק המוצגים של התובעות) אך אין די בו - בלשונו ובצורתו – כדי לבסס בצורה מספקת את טענת התובעות.

     

12. אשר לחוות הדעת הגרפולוגית שצורפה – המומחית הסתמכה על תשתית עובדתית חלקית מבלי שהועמדו לרשותה מסמכים מקוריים. המומחית אף ציינה בחוות דעתה כי קיים קושי בכך (עמ' 3 לחוות הדעת). כמו כן, חוות הדעת לא כוללת התייחסות למועד הנטען להוספת שמה וחתימתה של מ', נתון שהוא בעל חשיבות לביסוס טענת התובעות. בחקירתה השיבה המומחית בהגינות כי אין ביכולתה לקבוע זאת (עמ' 8, שו' 5-1). אם כן, המשקל שיש לתת למסקנות חוות הדעת הוא נמוך.

     

13. מצאתי להוסיף כי גם אם שמה וחתימתה של מ' הוספו להסכם השכירות במועד מאוחר יותר, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי היא הייתה דיירת מקורית בנכס. התובעות אינן חולקות על כך כי בהסכם השכירות נכתב שהזכות לדיירות המוגנת היא "של השוכר ושל רעייתו". כך גם אין מחלוקת כי י' ומ' נִשאו מספר חודשים לאחר שנחתם ההסכם. טענת התובעות בסיכומים כי בעת חתימת ההסכם הייתה לי' בת זוג אחרת ולא מ', לא הוכחה ואינה מתיישבת עם הגיונם של הדברים ועם מועד נישואיהם בסמוך לחתימת ההסכם. העובדה שי' ומ' חיו יחד בדירה עד למועד פטירתו של המנוח, וכי מ' המשיכה להתגורר בדירה לאחר מכן ובהסכמת בעלי הזכויות בנכס, במשך עשרות שנים, מחזקת את המסקנה כי הייתה דיירת מוגנת מקורית בדירה לפי לשון ההסכם והתנהגות הצדדים בתקופה הרלוונטית. כך גם לא מצאתי כי יש בעובדה ששמה של מ' לא מופיע בהסכם שנחתם בין המנוח לדיירת המוגנת שהייתה לפניו בנכס (הסכם דייר יוצא) כדי לשנות ממסקנתי, וזאת בהינתן גם הזמן הרב שחלף והעדרם של עדים רלוונטיים שיכולים לשפוך אור על הדברים ולהביא למסקנה אחרת.

     

    מכל האמור, התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה כי הסכם השכירות זויף, ומסקנתי על בסיס חומר הראיות כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת מקורית בנכס.

     

    (2)האם הנתבע עומד בתנאים להכרה כדייר נגזר במושכר

14. סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי לאחר פטירת דייר מוגן, ילדיו יהיו זכאים להמשיך ולהחזיק בדירה בהתקיים שני תנאים מצטברים: (1) בתנאי שהתגוררו עִמו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר המקורי; (2) בתנאי שלא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים. וזו לשון הסעיף:

     

    דייר של דירה שנפטר	20.(א)דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.   (ב)באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

15. הפסיקה עמדה על כך שזכות הדיירות המוגנת הנגזרת אינה עוברת באופן אוטומטי (ת"א (שלום ת"א) 56872-06-17 קשטן נ' עזבון המנוח אמנון מלמד ז"ל, פסקה 19 (21.3.2019)). הלכה היא כי נטל ההוכחה לקיומם של התנאים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר מוטלת על הטוענים לזכות הדיירות המוגנת (רע"א 9909/16 פלוני נ' פלוני, פסקה ט' (22.12.2016) רע"א 2013/04 גד נ' קרן, פסקה 5 (14.3.2004); ת"א (מחוזי ת"א) 39792-05-15 שבתאי נ' רשות הפיתוח, פסקה 36 (25.6.2019); ת"א (שלום י-ם) 24483-09-21בומבך נ' שנק, פסקה 21 (18.2.2024((. אם כן, הטוען לזכות דיירות מוגנת נדרש להוכיח את קיומם של כל התנאים הנדרשים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר – ביניהם התנאי החיובי, קרי מגורים יחד עם הדייר המוגן, והתנאי השלילי, בדבר היעדר קיומה של דירה אחרת למגורים (ע"א (מחוזי חי') 22264-12-17 אליאס נ' מסדר הכרמליתים היחפים, פסקה 28 (3.5.2018)).

     

16. יודגש, כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא צמצום היקף הזכות לדיירות מוגנת והיא מעמידה תנאים נוקשים יותר, ככל שמתרחקים מזכותו של הדייר המוגן המקורי (רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן, פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' שהם (18.12.2013); ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה ל"ז (28.10.2009)). מגמת צמצום זו מתקיימת לנוכח התמורות במציאות הכלכלית והחברתית בעשרות השנים שעברו מחקיקת חוק הגנת הדייר, ועליית קרנה של הזכות לקניין של בעלי הנכסים המושכרים לאור חקיקת חוקי היסוד (עניין הוניג, פסקה 13 (18.12.2013); ע"א 3295/94 פרמינגר, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור נ' מור, נ(5) 111, פסקה 6 (6.2.1997); רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, נג(3) 151, פסקה 11 (27.5.1999)).

     

    התנאי הראשון: הדרישה כי התגורר יחד עם אִמו בדירה שישה חודשים עובר לפטירתה

17. הנתבע חי ועבד במשך שנים בעיר חיפה. לפי גרסתו, בשנת 2020 עם ההידרדרות במצב הרפואי של אִמו החל לבקר בדירה ולסייע לה. לטענתו מאז שנת 2021 הוא מתגורר בדירה, ונשאר להתגורר בה גם לאחר שהאם עברה למוסד סיעודי בחיפה בשנת 2022 (עמ' 30, שו' 4-3; עמ' 31, שו' 13-12; עמ' 32, שו' 11-8). בחודש נובמבר שנת 2021 שינה את כתובתו במשרד פנים לכתובת הדירה בתל אביב (עמ' 31, שו' 8-1; עמ' 43, שו' 28-19). לטענת התובעות הנתבע לא ביסס את הטענה כי התגורר בדירה עם המנוחה, וכי מדובר בהתנהלות שאינה בתום לב מתוך ניסיון לרכוש זכויות במושכר שאין לו כל זיקה אליו ושלא התגורר בו במהלך השנים.

     

18. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל ההוכחה כי הוא התגורר עם אִמו במושכר לפחות שישה חודשים טרם פטירתה. ראשית, פרט לגרסתו, הנתבע לא הביא ראיות פוזיטיביות לביסוס הטענה כי הוא מתגורר דרך קבע במושכר מאז שנת 2021, ראיות שניתן היה לצרף בנקל. כך, לא הובאו אסמכתאות שילמדו על תשלומי חשבונות, נתוני צריכת חשמל ומים; הנתבע לא הגיש תצהירים ולא זימן לעדות קרובים או שכנים שעשויים לחזק את גרסתו – וכאמור, הנטל הוא עליו. הרישום במרשם האוכלוסין אמנם מהווה ראיה לכאורה לנכונותו, אך אינו בבחינת ראיה חלוטה והפסיקה עמדה על כך שאין די בשינוי כתובת כדי להוכיח מגורים במשך מחצית השנה האחרונה לצורך סעיף 20(ב) (ע"א (מחוזי ת"א) 71013-02-19 ברזלי נ' שאול, פסקה 36 (6.2.2020) (להלן: עניין ברזלי)).

     

    שנית, מעיון בחומר הראיות בתיק עולה כי מרכז חייו של הנתבע משך כל השנים בעיר חיפה. הנתבע העיד כי התגורר בחיפה כל חייו וכי מדי פעם ביקר את אִמו בתל אביב (עמ' 30, שו' 15-9; עמ' 35, שו' 32-29). הוכח כי הנתבע מצוי בקשר קרוב עם גרושתו שמתגוררת בעיר חיפה ולה דירת מגורים שם, והוא אף אישר כי בשל מצבו הרפואי של בנם, הם למעשה נשארו "ביחד כל הזמן" (עמ' 28, שו' 25-21). עוד אישר הנתבע בחקירתו הנגדית כי לאחר שמצבה הרפואי של אִמו הדרדר, גרושתו סייעה בטיפול בה וכי המנוחה שהתה בתקופת חוליה לפרקים בדירה בחיפה וכי באותם ימים התגורר גם הנתבע בחיפה (עמ' 29, שו' 25-22; עמ' 40, שו' 24-12). העובדה שהמנוחה עברה למוסד סיעודי בחיפה, שם היא נפטרה, מחזקת את המסקנה כי מרכז החיים של הנתבע היה ונותר בעיר חיפה ולא מצאתי ממש בהסברים שנתן הנתבע כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 31, שו' 30-25).

     

19. יש לציין, כי אף אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבע כי סייע במשך פרק זמן של מספר חודשים לאִמו בדירה, טרם עברה למוסד הסיעודי, אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע המשיך לשהות במושכר לאחר שהאם עברה למוסד בחיפה פרט לרצון שלו לרכוש זכויות בדירה, בה הוא לא התגורר מעולם בעבר ואין לו זיקה אליה. כשנשאל בחקירתו הנגדית על כך – השיב בתשובות לאקוניות ומתחמקות (עמ' 36, שו' 21-10).

     

20. מעיון בפסיקה עולה כי המגמה היא שלא להכיר בזכויות של דייר נגזר במקרים דומים. כך, בע"א (מחוזי י-ם) 48424-01-11 אזרזר נ' לוי (19.5.2011), דן בית המשפט המחוזי במקרה בו הדיירת המוגנת עברה להתגורר בבית אבות כשנה ומעלה לפני מותה, ובִתה המשיכה להתגורר בדירה בלעדיה. בפסק הדין נקבע, כי גם אם היה ניתן לראות באם כמי שהתגוררה בדירה עד מותה מבחינה קונסטרוקטיבית (בהקשר לטענת הנטישה), לא ניתן להרחיב את גבולות הקונסטרוקציה ולראות בבת כמי שגרה ביחד עם האם שישה חודשים לפני פטירתה. עוד נקבע כי יש לנקוט בגישה פרשנית מצומצמת יותר כלפי הדייר הנגזר המבקש להיבנות בזכות של אחר וכי לא ניתן לבסס את התנאי למגורים משותפים עם הדייר המוגן כאשר המעבר של הבת לדירה נועד כדי לסעוד את האם בחוליה (פסקה 7 לפסק הדין). גישה זו אומצה בהכרעות נוספות של בתי משפט שלום במקרים דומים (ת"א (שלום ת"א) 50498-07-11 אוסטרוף נ' יורשי עזבון המנוחה אלמליח, פסקה 29 (9.6.2015) ; ת"א (שלום ת"א) 45443-03-13 מדינת ישראל נ' שיבלי פסקה 49 (6.7.2015); ת"א (שלום חד') 11462-09-19 נוסן נ' אפרת פסקאות 23-20 (12.4.2022); ת"א (שלום ת"א) 12414-01-10 לשם נ' סער פסקה 23 (5.9.2012); ת"א (שלום חי) 57449-05-13 שיפרין נ' פוגל פסקה 66 (27.12.2017)). 

     

    מגמת הפסיקה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי דין אלו מבחינה: "בין גישה מקלה ואוהדת, אשר ראוי לנקוט בה כלפי הדייר המקורי אשר עבר לבית אבות (ואף זאת במקרים מתאימים), לבין גישה נוקשה יותר כלפי הקרוב המבקש לזכות בזכות הדיירות המוגנת, תוך פגיעה בזכויות הקניין של בעל הבית" (עניין אוסטורף בפסקה 29). וראו בעניין זה גם ע"א (מחוזי נצ') 50625-09-23 חזאן נ' שבאט, פסקה 17 (30.1.2024): "מבנה זה של החוק משקף תפיסה לפיה, אף שהסבת זכות הדיירות המוגנת עקב מות הדייר לבן-משפחה הינה ראויה להכרה והגנה בתנאים מסוימים, הרי שככל שמתרחקים אנו מהגרעין המשפחתי הקרוב של הדייר המקורי, וככל שמדובר "בגלגול נוסף" של הזכאות לדיירות מוגנת, פוחתת ההצדקה לשימורה הבין-דורי, ובהתאמה מוקשחים התנאים הנדרשים להכרה בה".

     

21. בענייננו אין מחלוקת כי מ' המנוחה שהתה במוסד סיעודי בעיר חיפה לפני מותה ולא התגוררה בדירה בתל אביב במשך שישה חודשים רציפים קודם לפטירתה. לכן, גם אם ניתן להחיל פרשנות מרחיבה המכירה בה כמי שהתגוררה קונסטרוקטיבית בדירה בתל אביב על אף שהותה במוסד, אין מקום להחיל פרשנות מרחיבה זו גם על הנתבע, לנוכח תכלית החוק ומגמת הצמצום בפסיקה, ובהינתן שהוכח שמרכז חייו הם בעיר חיפה, ובהעדר הסבר מניח את הדעת מדוע המשיך לשהות בדירה בתל-אביב לאחר שאִמו עברה למוסד בחיפה, פרט לרצון לרכוש זכויות במושכר (ובעניין זה ראו והשוו: ע"א (מחוזי חי') 4511/97 קוסא נ' עזבון המנוח מרינא, פסקה 13 (8.2.1998)). אני ערה לכך שמ' חזרה לתקופת מה להתגורר בדירה בתל-אביב במהלך שהותה במוסד הסיעודי, אולם לא מצאתי שיש בכך כדי לשנות ממסקנתי.

     

22. לסיכום חלק זה: הנתבע לא עמד ברף ההוכחה להוכחת התקיימות התנאי הראשון של סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר ולפיכך אין להכיר בו כדייר נגזר במושכר. משהגעתי לכלל מסקנה כי תנאי זה אינו מתקיים, ניתן לעצור את הדיון כבר בשלב זה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אבחן בקצרה את התקיימות התנאי השני.

     

    התנאי השני: האם לנתבע הייתה דירה אחרת למגורים בזמן פטירת המנוחה?

23. הלכה היא כי המבחן הקובע לשאלה האם יש לטוען לזכות דיירות מוגנת דירה אחרת למגוריו, הוא מבחן הזכות החוקית למגורים בדירה אחרת. בגדר הזכות החוקית צריכה להיות גם אפשרות מעשית להתגורר בדירה אחרת (עניין ברזלי, פסקאות 22-21; ע"א (מחוזי ת"א) 28830-12-11 זינגר נ' ירון, פסקאות 3-1 לחוות דעתה של כב' השופטת יהודית שבח (31.12.2013)). מבחן האפשרות המעשית נועד למקרים בהם מדובר בהרשאת מגורים בדירה אחרת ולא רק למקרים בהם מחזיק הדייר בזכות בעלות או זכות קניין אחרת (ענייו ברזלי, פסקה 26). עוד נקבע, כי על הנתבע להוכיח, על דרך השלילה, כי לא הייתה לו דירה אחרת למגורים בזמן פטירת הדייר המוגן. בהקשר זה, ועל אף שהרף הראייתי הנדרש בהוכחה על דרך השלילה נמוך יותר, יש להוכיח את התנאי באופן פוזיטיבי ובמפורש (ת"א (שלום ת"א) 48962/00 קרן נ' גד, פסקה 4 (15.4.2003)).

     

24. זאת ועוד, הפסיקה עמדה על כך כי תכלית התנאי למנוע מצב שבו מי מילדיו של דייר מוגן, אשר התגוררו עִמו והיו תלויים במקום המגורים, ימצאו עצמם נטולי קורת גג (ת"א (שלום ת"א) 11377-07-20 גורביץ נ' לוי, פסקה 8 (30.6.2022)). עוד עמדה הפסיקה על כך שמדיניות משפטית ראויה מחייבת את בתי המשפט לבחון בשימת לב מיוחדת ובקפידה טענות הנוגעות לאי הימצאות של דירת מגורים אחרת (רע"א 8121/13 ליאור נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, פסקה י"ב (31.3.2014)).

25. בענייננו, מחומר הראיות עולה כי הנתבע בן שבעים ושתיים, גרוש, ואין בבעלותו דירה אחרת. עם זאת מחומר הראיות עולה כי לגרושתו דירה בעיר חיפה (עמ' 29, 13-8), כי הוא וגרושתו בקשר קרוב עד היום, והם הביאו לעולם ילד משותף כחמש שנים לאחר שהתגרשו (עמ' 29-28, שו' 3-1, 33-32). עוד עלה מחומר הראיות כי גרושתו של הנתבע סייעה לטפל באִמו בתקופת מחלתה, וכי האם שהתה בעצמה בדירה בחיפה בחלק מהזמן (סעיף 6 לתצהיר הנתבע; עמ' 37, שו' 28-14; עמ' 39, שו' 24-16). אם כן, בעוד שחומר הראיות מבסס לפחות במידת מה את הזיקה של הנתבע לדירה שבבעלות גרושתו – הנתבע לא הביא כל ראיות המנתקות את הקשר בינו ובין הדירה בחיפה. למעשה, עיון בתצהיר הנתבע מלמד כי אין שם כל גרסה פוזיטיבית היכן התגורר מאז שהתגרש ועד המעבר לדירת אִמו. למעשה, רק בחקירתו הנגדית עלתה לראשונה הגרסה כי במשך כארבעים שנה התגורר ולן במחסן ציוד בנמל הקישון בעיר חיפה שם עבד כדייג (עמ' 27, שו' 32-27). עם זאת, הנתבע לא פירט מי בעל הזכויות במחסן, על ידי מי ניתנה לו רשות להתגורר שם ומה ההסדר מכוחו התגורר שם. עוד יצוין, כי הנתבע בחר שלא להביא לעדות עדים נוספים, לרבות את גרושתו וילדיו, שעשויים היו לשפוך אור הן על הקשר שלו לדירה בחיפה הן על מגוריו בנמל חיפה. הלכה היא כי צד הנמנע מלהביא ראיות במשפט, ללא מתן הסבר, חזקה עליו שלו הייתה מובאת, הייתה משמשת לחובתו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, נו(1) 539, פסקה 10 (4.11.2001).

     

    אם כן, אפוא, לנוכח התשתית העובדתית המועטה שהציג הנתבע, לא שוכנעתי כי הוא היה חסר מגורים בזמן פטירת המנוחה וכי לא קיימת לו חלופת מגורים אחרת, כדרישת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.

     

26. מצאתי להוסיף כי התובעות צירפו לחומר הראיות מטעמן תמליל שיחה בה הוקלטה המנוחה כשהיא אומרת שהנתבע מתגורר בדירה בעיר חיפה יחד עם גרושתו (מוצג 5 לתצהיר התובעות). הגם שיש בכך חיזוק למסקנה אליה הגעתי, המשקל שנתתי לראיה זו נמוך וזאת לנוכח סימני שאלה שעלו בחקירה הנגדית בקשר למועד ההקלטה, אופן ביצוע ההקלטה, זהות המקליטה, פרק הזמן שעבר ממועד ההקלטה ועד שתומללה, וכן בהינתן מצבה הרפואי של המנוחה וגילה המבוגר בעת שהוקלטה. עם זאת, בהינתן כלל התשתית העובדתית כמפורט לעיל, יש בכך כדי להוות תמיכה נוספת.

     

27. לסיכום חלק זה: הנתבע כשל בהוכחת קיומו של התנאי השני בסעיף 20(2) לחוק הגנת הדייר כי לא הייתה לו דירת מגורים אחרת בזמן פטירת אִמו.

     

28. מעיון בסיכומי התובעות עולה כי הן זנחו את העתירה לתשלום דמי שימוש במושכר ואיני מכריעה בה.

     

     

    סוף דבר

29. לנוכח כל המקובץ, דין התביעה לסילוק יד להתקבל.

     

30. הנתבע יפנה את המושכר וימסור את החזקה בו לתובעות, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 30.11.2025. בקביעת מועד הפינוי לקחתי בחשבון את גילו של הנתבע ואת העובדה שהוא מתגורר כיום במושכר, ויש לתת לו פרק זמן סביר להיערך לפינוי.

     

31. הנתבע יישאו בהוצאות התובעות בסך של 10,000 ש"ח. סכום זה, שאינו ברף הגבוה לפסיקת הוצאות, מביא לביטוי את נסיבות תיק זה, את נסיבות חייו של הנתבע ואת העובדה שניהול הליך על ידי הצדדים היה יעיל וענייני.

     

32. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

     

33. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

     

    ניתן היום, בי"א אב תשפ"ה, ב05 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.