בדארנה נ' מועצה מקומית עראבה ואח'

נתוני רקע ועובדות

1.התובע, תושב הכפר עראבה, רופא במקצועו, הינו הבעלים והמחזיק בחלקה 2 גוש 19356 בעראבה (להלן: "החלקה" או "המקרקעין"). לפי תכנית המתאר המקומית מספר ג/7240 מצויה החלקה בין שתי דרכים מאושרות; דרך 3 שעוברת מצפון וממערב לחלקה, ודרך 47 שעוברת מהצד המזרחי לחלקה , והיא כמעט בקו מקביל לדרך 3. בין שתי דרכים אלה מחבר כביש 50 שעוברת מהצד המזרחי לחלקה.

כאשר סללו את דרך 3 שממערב לחלקה ננגס חלק מחלקת התובע, כך שנוצר מצב בו בית התובע, שנבנה בשנת 1998, אינו בקווי הבנייה של כביש 50 המאושר. בעקבות המצב שנוצר יזמה הועדה המקומית לתכנון ובנייה "לב הגליל" (להלן: "הועדה") תכנית מפורטת מס' ג/12302 לשם התאמת קו הבניין לביתו הקיים של התובע. התוכנית אושרה בהחלטת הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ביום 24.12.01 והיא פורסמה ברשומות ביום 7.3.02.

2. בשנת 2001, סללה הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") דרך בצדה המזרחי של החלקה. הדרך שנסללה היא העתק לדרך 47 בקו מקביל לדרך 3. זאת אומרת, הדרך שנסללה היא העתקה לדרך 47 - במקום לסלול את דרך 47 בתוואי המאושר בתוכנית המפורטת ובתכניות המאושרות, נסללה דרך חדשה בחלק המזרחי של החלקה בקו מקביל עם דרך 3 כאילו היא דרך 47. התובע פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה (ראה: בש"א 4516/01 בת"א 4165/01). בהחלטה מיום 10.10.01 נתן בית משפט השלום בעכו צו ארעי להפסקת העבודות, ובדיון שהתקיים בפניו במעמד הצדדים היום 14.11.01 הודיע ב"כ הנתבעת כי הנתבעת מתחייבת לסלול את הדרכים נשוא המחלוקת אך ורק במסגרת תכניות מתאר מאושרות כדין ועל פי היתרים כדין. על סמך התחייבות זו, משך התובע את בקשתו לצו מניעה, ובית משפט השלום נתן תוקף להסכמת הצדדים.

3. מכתב התביעה עולה כי לאחר פס"ד של בית משפט השלום בעכו הפסיקה הנתבעת את העבודות בשטח אך לא החזירה את המצב לקדמותו, תוך השארת חומרים, מפגעים ומטרדים רבים שפגעו בתובע ובציבור. מצב זה נמשך כשלוש שנים עד שבשנת 2004 סיכם התובע עם ראש המועצה דאז, מר עלי עאסלה, כי המצב יוחזר לקדמותו. התובע ביצע לטענתו בתיאום עם הנתבעת, עבודות לצורך החזרת המצב לקדמותו, פעולות שעלו לו עשרות אלפי שקלים ואשר כללו עבודות ניקוז וסלילת רצועת אספלט ברוחב 4 מ' ובאורך 100 מ'.

בשנת 2007 שבה הנתבעת וחידשה את עבודות סלילת הדרך שהופסקה בשנת 2001 (הדרך בחלק המזרחי של החלקה בקו מקביל עם דרך 3). במהלך חידוש העבודות הרסה הנתבעת את רצועת האספלט אותה סלל התובע בניסיונותיו להחזיר את המצב לקדמותו, וכן הרסו את שער הברזל שבצד השמאלי לביתו של התובע.

4. לאור התחדשות העבודות התובע שב ופנה לגורמי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בדרישה להפסיק את העבודות. במענה לפניות התובע ערכה הועדה ישיבה ביום 24.12.07 לבחינת העניין. בתום הישיבה הוחלט להפסיק את העבודות בשטח לתקופה של חודש ימים עד לקיום ישיבת עבודה בין הצדדים וסיכום העניין. חרף החלטתה זו של הועדה המשיכה הנתבעת בעבודות שכללו פריצת תוואי הכביש, בניית גדרות אבן, הנחת אבן לאורך כ - 750 מ' של כביש מס' 47 שרוחבו כ - 12 מ' לפי תוכנית מתאר ג/7240.

התובע שב ופנה לוועדה וביקש שתורה על הפסקת העבודות לאלתר. פקח הועדה הגיע לשטח על מנת לבחון את העבודות שבוצעו וביום 14.1.08 הוציאה הועדה צו מנהלי להפסקת העבודות באופן מיידי. למרות האמור, לטענת התובע הנתבעת המשיכה בעבודות וזאת בניגוד לצו המנהלי. התובע שב ופנה לוועדה ושוב ערך פקח מטעם הועדה ביקור במקום. ביום 9.11.08 נשלח למהנדס הנתבעת מכתב זימון לשימוע וכן שבה הועדה והורתה על הפסקת העבודות לאלתר.

5. עוד עולה מכתב התביעה עולה כי למרות הוראת הועדה המקומית הנתבעת המשיכה בעבודות שלא כדין ואף הגדילה לעשות ובנתה כיכר תנועה אל מול ביתו של התובע בצד הצפוני של החלקה, תוך פלישה לחלקה בשטח של כ - 24 מ' וכל זאת, ללא היתר, ללא תוכנית מפורטת וללא הליך של הפקעה. התובע שב ופנה לוועדה המקומית שהשיבה לפנייתו כי נערך שימוע למהנדס הנתבעת והוא הציג היתר בנייה אשר התיימר להיות היתר בנייה לעבודות הסלילה וכן לבניית כיכר התנועה. לטעת התובע, לימים התברר כי לא היה בהיתר אותו הציג המהנדס לוועדה כדי להתיר לנתבעת לבצע את השינויים שערכה במערך התנועה המאושר, לרבות בניית כיכר התנועה. זאת ועוד, ההיתר אותו הציג המהנדס לא כלל את בניית כיכר התנועה במקום בו היא נבנתה.

6. בשנת 2010 הציע מהנדס הנתבעת לתובע לטענתו כי הנתבעת תעתיק את מיקום הכניסה לביתו שהיה מול הכיכר שנבנתה. לפי ההצעה התובע נדרש להכין את השטח כדי שהנתבעת תבצע עבודות העתקה כך ששער הכניסה לביתו של התובע יועתק מהצד המזרחי שקרוב לכיכר אל צדו האחר של הבית. בעקבות ההצעה התובע הכין את השטח ובכלל זה עקר עצים ,וורדים וכן ביצע חפירות, הסיר משטח ביטון ששימש כחניון ופרס רשתות ברזל וביצע עבודות נוספות. לאחר הכנת השטח התובע פנה לנתבעת לביצוע עבודת העתקה שהציעה. בישיבה שהתקיימה בין התובע לנציגי הנתבעת הציג היועץ המשפטי של הנתבעת לתובע הסכם לפיו בתמורה לעבודת העתקה התובע מוותר על תביעה נזיקית שהגיש כנגד הנתבעת וכן מסכים לשינוי התוכנית התקפה ע"י התרת כניסת הדרך שממזרח לחלקת התובע, אל החלקה שלו ב - 4 מטרים נוספים. לטענת התובע משסירב לחתום על הסכם זה, קרע אותו היועץ המשפטי של הנתבעת ולא נתן לו עותק ממנו.

עפ"י הנטען, הנתבעת התנערה מהצעתה להעתיק את מיקום הכניסה והתובע נותר עם מתחם כניסה פעור, שטח מלא בהריסות ועבודות הכנה. בחוסר ברירה נאלץ התובע לטענתו להחזיר את המצב לקדמותו בעצמו וזאת במהרה עקב חתונת בנו שנקבעה למועד סמוך. לאור הדחיפות בזמן נאלץ התובע להחזיר את המצב לקדמותו במהרה ולכן בוצעו העבודות גם בשעות הלילה המאוחרות והתובע שילם מחיר גבוה מאוד על ביצוע העבודות.

ביוני 2011 קיימה הוועדה המקומית ישיבה בנוגע לעבודות שביצעה הנתבעת. הועדה אישרה כי העבודות בוצעו ע"י הנתבעת ללא היתר כדין. במענה לפנייה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בעניין אישרה הועדה כי הנתבעת סללה את הדרך ואת כיכר התנועה ליד מגרשו של התובע ללא היתר בניה. כמו כן הודיעה הועדה באותה ההזדמנות כי היא תזמן לשימוע את מהנדס הנתבעת ואת היועץ המשפטי שלה וכן כי בכוונתה להגיש כתב אישום כנגד הנתבעת.

7. התביעה שלפנינו החלה כתביעה לסעדים הכוללים בין היתר פיצוי עבור הנזקים הכספיים שנגרמו לתובע לטענתו, וכן בקשה לצו קבוע המורה לנתבעת לסלק או להרוס כל דרך או חלק מהדרך הפולש לחלקת התובע. בנוסף ביקש התובע צו המורה לנתבעת להחזיר את מערך הדרכים הגובלות במקרקעין למערך אשר תואם את תוכניות המתאר.

לאחר דיונים רבים אשר כללו שמיעת עדים ומומחים רבים, ביום 1.2.17 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה לפיה הנתבעת התחייבה לבצע את כיכר התנועה שבמפגש בין דרכים 47 ו – 50 בישוב עראבה על פי נספח התנועה המאושר של תוכנית מתאר מקומית ג/20113 וזאת עד ליום 1.11.17, בכפוף לקבלת תקציבים יעודים. הסעדים המבוקשים בסעיפים 92 (ב) – (ד) לכתב התביעה יימחקו ללא צו להוצאות.

באשר לסעד העוסק בפיצויים, הוסכם כי לאחר חקירתו של המומחה מטעם הנתבעת, מר סאלח אבו ריא (להלן: "השמאי סאלח"), יינתן פסק דין תמציתי על פי חומר הראיות לאחר הגשת סיכומים תמציתיים מטעם הצדדים. להסכם הפשרה על כל תנאיו כפי שהוכתבו לפרוטוקול, ניתן תוקף של פסק דין חלקי או צו עשה, ונקבע כי יינתן פסק דין תמציתי משלים לעניין הנזק הנטען.

מר סאלח אבו ריא נחקר, הצדדים הגישו את סיכומיהם, ועת להכריעה במחלוקת שנותרה בין הצדדים.

תחילה בתמצית (עד כמה שניתן לאור אורכם של הסיכומים שהוגשו) לטענות הצדדים.

טענות התובע

8. לטענת התובע הנתבעת ביצעה עבודות בניה ושימוש אשר כללו הפיכת דרך להולכי רגל (דרך 50) לדרך רגילה עם תנועת רכבים כבדה וזאת במקום דרך אחרת (דרך 47). בהמשך לכך הקימה הנתבעת כיכר תנועה בסמוך לפתח ביתו של התובע. כל העבודות הנ"ל בוצעו בסטייה מהתכנית התקפה וללא היתר חוקי. לחיזוק טענתו של התובע שהעבודות בוצעו באופן בלתי חוקי, צורפו לתצהיר התובע צווי הפסקת העבודות מטעם הוועדה המקומית בזמן אמת, וכן זומן לעדות על כך מהנדס הוועדה המקומית. התובע גם מפנה לפעילות התנועה לאיכות השלטון בעניין. התובע מוסיף וטוען כי כאשר הוא קיבל צו מניעה מבית המשפט השלום בעכו לעצירת העבודות, נמחקה הבקשה לצו מניעה על בסיס התחייבות הנתבעת, בפני בית המשפט, כי הנתבעת "מתחייבת לסלול את הדרכים נשוא המחלוקת אך ורק במסגרת תוכניות מתאר מאושרות כדין ועל פי היתרי בניה כדין, ככל שהדבר יידרש על פי חוק התכנון והבניה". הצהרת הנתבעת קיבלה תוקף של פסק דין. בניגוד להצהרתה בפני בית המשפט, הצהרה אשר כאמור קיבלה תוקף של פסק דין, ביצעה הנתבעת את כל העבודות הנ"ל ללא היתר ובניגוד לתכנית התקפה. מדובר בביזיון בית המשפט. בנוסף, ביצוע העבודות ללא היתר בניה ובסטייה מתכנית מהווה עבירות פליליות לפי סעיף 240(א) ו- 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

9. התובע כופר מכל וכל בטענות הנתבעת שחלק מבנייה שהוא עצמו ביצע גלש, בצורה זעירה, לתוואי דרך 50, ולכן היה צורך לבטל את דרך 47, להפוך את דרך 50 לדרך 47 ולבצע את בניית כיכר התנועה המסוכנת. לטענתו הגלישה לתוואי הדרך הייתה בעל כורחו ומדובר בגלישה לשטח מצומצם ביותר מדרך 50 אשר לא הפריעה לסלילת דרך 50 לפי התכנית. זאת ועוד, הגלישה הזעירה של התובע לתוואי דרך 50, הוסדרה בתכנית ג/12302 שאושרה ע"י הוועדה המקומית. תכנית זו רק הכשירה את הגלישה המצומצמת ביותר של התובע בחלק מוגבל לדרך 50, ולא היה בתכנית כל שינוי לתוואי 50 או לדרך 47. תוכנית ג/12302 אף קודמה בזמנו בשיתוף פעולה מלא עם הנתבעת ומהנדס הנתבעת. לכן, כל טיעון כיום של הנתבעת בדבר אי חוקיות תכנית התובע או כלפי הליך אישורה, הוא לטענת התובע בבחינת "גרסה כבושה", מאולתרת אשר נעשית לצרכי ההליך והיא נוגדת את האמת ואת חומר הראיות. לטענת התובע תקיפתו ע"י הנתבעת והפיכתו לאחראי על כל העבודות הבלתי חוקיות שבוצעו אינה אלא כיסוי לכך שהמטרה האמתית מאחורי כל העבודות האלה הינה חלוקת כספי הציבור בין גורמים שונים ורווח פוליטי טהור. כך, בביטול דרך 47 מוחזר לבעלים של החלקה שבה עוברת דרך 47 כל שטח התוואי שמעורך בכ - 2 מיליון ש"ח . בנוסף, הרחבת דרך מס' 3 אל תוך חלקת התובע ולכיוון ביתו, תוך הריסת קירות הכניסה של ביתו, נועדה אך ורק על מנת להוציא את הבית שממול (מהצד הנגדי של כביש 3) מתחום דרך מס' 3, כשחלק לא מבוטל מהבית האמור פולש לתוך הדרך ובשל כך הוא היה מיועד להריסה.

10. התובע כפר גם בטענות הנתבעת שטענה כי העבודות בוצעו באישור ומטעם משרד התחבורה וכי התכנון בוצע על פי הסכמה עם התובע ומשפחת כנאענה שהיא הבעלים של הקרקע שבה עוברת דרך 47. לבית המשפט לא הובא האישור הלכאורי ממשרד התחבורה, לא הובאו כל תכנית, סקיצה, צו תחילת עבודות או כל אסמכתא אחרת לתמוך בטענה זו. נסיבות אלה מלמדות כי מדובר בראיה שפועלת נגדה ובשל כך היא לא הביאה אותה. התובע ממשיך ודוחה את הטענה כאילו העבודות בוצעו לפי הסכמתו ומפנה לסתירות בעניין זה בין עדי הנתבעת. בנוסף, אף אחד מעדי הנתבעת לא הצליח להפנות לסיכום ישיבה, פרוטוקול, זיכרון דברים או הסכם בכתב המתעד את הסכמת התובע הנטענת. עובדה זו מעלה תמיהות רבות שכן ההסכמה הייתה לפי גרסת הנתבעת (שהיא רשות ציבורית) לא רק לגבי סלילת הדרך אלא גם לגבי ביצוע עבודות במקרקעין ואפילו הפקעת חלק מחלקת התובע. כיצד הסכמה עקרונית וחשובה שכזו, עם רשות מנהלית, אינה מוצאת את דרכה לשום מסמך בכתב והיא נותרת כדבר שבעל פה?. זאת ועוד, התובע התנגד לאורך כל השנים לעבודות הנ"ל, ובין היתר פנה לבית המשפט וקיבל צו מניעה, ולאחר מכן לא חדל לפנות בכתב לנתבעת ולוועדה המקומית להפסקת העבודות.

11. לטענת התובע על אף שהוא צירף לכתב התביעה שתי חוות דעת של המומחים עאטף עאלם ופח'רי אבו ריא וחוות דעת אלה הן אף חלק מתצהירי העדות ראשית של התובע, הנתבעת בחרה לא לחקור את המומחים על חוות דעת אלה, ובמקום זאת, הסתפקה בהתייחסות של השמאי מטעמה, מר סאלח אבו ריא לשתי חוות דעת אלה. התובע מבקש שלא לקבל את חוות דעתו של מר אבו ריא מאחר וחקירתו הנגדית גילתה לטענתו כי חוות דעתו מסתמכת על עובדות מוטעות ועל השערות ללא בדיקה מינימאלית של עובדות רלוונטיות. השמאי אבו ריא, כמו מהנדס הנתבעת, טען בחוות דעתו כי התובע הועמד לדין בגין הבניה בביתו, אך בחר, במכוון, לא לציין כי התובע זוכה בדין. זאת ועוד, הוא טען כי התובע פלש לדרך בשטח של כ- 370 מ"ר, אך הוא לא צירף לחוות דעתו כל מדידה מוסמכת לתמיכה בכך. השמאי טען בחוות דעתו שמשום שהתכנית ג/12302 נערכה על ידי הוועדה המקומית הרי בכך נחסך לתובע סך של 50,000 ₪. יחד עם זה, בחקירתו הנגדית הודה השמאי כי הוא לא בדק כמה הוציאה הוועדה המקומית בפועל על התכנית. גם הסכומים שקבע בחוות דעתו שעל הנתבעת להוציא כביכול לשם הסדרת המצב עקב "החסימה" של התובע כביכול לכביש 50, לא התבססו על נתונים כל שהם והוא לא ידע אם סכומים אלה אכן הוצאו בפועל. מר סאלח אבו ריאה לא התייחס לחוות הדעת מטעם התובע של השמאי ענאן סלאמה, הוא התייחס רק לחוות הדעת של עאטף עאלם ושל פח'רי אבו ריא שצורפו לכתב התביעה והתייחסותו לחוות הדעת של פח'רי אבו ריא ושל עאטף עאלם, הינה התייחסות כוללנית למדי וחסרת פירוט.

12. עוד לטענתו; עדויות הנתבעת היו לא עקביות, בחלקים רבים מפוברקות, מטעות, ונוגדות את חומר הראיות בתיק. לטענתו עדויות הנתבעת אף קרסו אחת אחרי השנייה במהלך החקירה הנגדית. כמו כן חלק מהעדים, כגון מר סלאח מוחמד כנאענה, הינם נהנים מהעבודות הבלתי חוקיות שביצעה הנתבעת. מר סלאח מוחמד כנאענה לדוגמה, מקבל בחזרה את שטח דרך 47, לא כשטח חקלאי אלא כשטח למגורים, ובכך הוא מקבל קרקע בשווי של 2 מיליון ₪ וזאת על פי עדות שמאי הנתבעת מר סאלח אבו ריא. לפיכך עדותו של מר כנאענה אינה אמתית, עניינית או ניטרלית, אלא מדובר בעדות של בעל עניין עיקרי ואשר יש לו אינטרס כספי גדול להגן על הנתבעת ועל העבודות הבלתי חוקיות שביצעה לטובתו ונגד התובע.

טענות הנתבעת

13. לטענת הנתבעת התביעה שלפנינו הינה תביעה משוללת כל יסוד, של תובע שהפר את החוק ברגל גסה כאשר בנה את ביתו בחריגה מהיתר ופלש לשטח כביש ציבורי, כאשר לאחר מכן ניצל את מעמדו וכוחו כחבר ועדת תכנון ובניה על מנת "להכשיר" בדיעבד את עבירות הבניה שלו, תוך סיפוח חלק מהדרך לחלקתו ושינוי ייעודו למגורים, ובכך אילץ את הנתבעת לשנות תוואי כביש. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי לאחר שהסכים מפורשות לשינוי התוואי האמור, טוען התובע לנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממצב הדברים שהוא עצמו יצר, מבלי שטרח להביא ראיות כלשהם לנזקיו הנטענים, שלא זו בלבד שלא הוכחו ואף הופרכו, אלא הוכח שהתובע אך התעשר ונכסו הושבח. הנתבעת, כרשות ציבורית, פעלה לטענתה על פי דין, בסבירות, בכפיפות לכללי המנהל התקין ובתום לב, ובכל מקרה – אין מעשיה עולים לכדי רשלנות. לפיכך, הנתבעת סבורה כי היא נעדרת אחריות כלפי התובע, ולחילופין – מעשיו ומחדליו של התובע מנתקים קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנזקים הנטענים ויש לייחס לתובע אשם תורם מכריע. הנתבעת כופרת בטענת התובע כי המקור לנזקיו הנטענים הוא סלילת כביש 50 והכיכר על ידי הנתבעת שלא כדין. לטענתה היא נעדרת אחריות כלפי התובע (ואף נעדרת יריבות) שכן משרד התחבורה הוא שביצע, פיקח ומימן את העבודות באופן עצמאי לחלוטין, באמצעות חברה זכיינית, ועל כן הוא האחראי הבלעדי. זאת ועוד, הוכח לטענתה, כי פעולותיה נעשו כדין ובסמכות מלאה, ועל כן אינה נושאת באחריות כלשהי לנזקים הנטענים.

14. לטענת הנתבעת כבר בשנת 2008, הוגשה תוכנית מפורטת מס' 81/08 אשר מאשררת את רוחב כביש 50 (שנסלל לפני שנת 2001) לרוחבו כיום. עבודות הסלילה בוצעו כדין, כאשר בהתאם לסעיף 261 לחוק התכנון והבנייה, הנתבעת ממילא לא הייתה חייבת לקבל היתר בניה לביצוע הסלילה. כך העיד אף מהנדס הוועדה המקומית, מר דורין פינרו, שהוזמן לעדות מטעם התובע. למרות זאת, ניתן לנתבעת היתר בניה לסלילת כביש 3, לרבות הכיכר, המופיעה בתשריט ההיתר, ומהנדס הוועדה המקומית אישר בחקירתו מפורשות שעסקינן בהיתר ותכנית מאושרים עבור כביש 3 והכיכר . צו ההפסקה המנהלי (אשר הנתבעת מכחישה את קבלתו) עליו נסמך התובע מתייחס לכביש 42. הצו אינו מתייחס לכבישים 3 ו-50. הם הכבישים נשוא התביעה אשר סמוכים לנכס. הנתבעת סבורה כי טענות התובע לפיהן הכביש והכיכר נסללו באופן שיצר לו ולמשפחתו סכנה בטיחותית, לא זו בלבד שלא הוכחו, אלא שאף עדי התובע עצמו העידו כי טענות אלה אינן נכונות. מהנדס הוועדה המקומית העיד בחקירתו, כי מערך הכבישים הקיים הינו בטיחותי יותר מאשר הכביש ללא כיכר וכן כי הכיכר דווקא מסייעת לתובע בהיותה מווסתת את התנועה ויוצרת האטה בתנועה. אף יועצת התחבורה המומחית מטעם התובע, ד"ר אליאס ופא, הבהירה בחוות דעתה כי קוטר מעגל התנועה עומד בדרישת התקן, ומהנדס התחבורה המומחה מטעם הנתבעת, מר אבו ריא אחמד מהדי, קבע מפורשות בחוות דעתו, כי רדיוס מעגל התנועה, רוחבו וצורתו, הם בהתאם לתקנים המחייבים וכי ברור שהקמת הכיכר הפחיתה סכנה תחבורתית, ככל שהייתה קיימת.

15. עוד נטען כי הנתבעת אינה נושאת באחריות כלפי התובע, גם בשל העובדה שהתובע הסכים באופן מפורש ובכתב לשינוי תוואי הכביש ולהרחבת כביש 50 על חשבון חלקת משפחת כנאענה. כמו כן, התובע הסכים באופן מפורש ובכתב להזזת הכיכר כמטר וחצי לכיוון חלקתו והנתבעת הסתמכה על הסכמות אלה.

באשר לנזקיו הנטענים של התובע, הנתבעת סבורה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה לנזקיו הנטענים, ובכל מקרה, לתובע אשם תורם מכריע בכל הנוגע להתרחשות נזקיו, ומעשיו אף מנתקים כל קשר סיבתי אפשרי בין התנהלות הנתבעת לנזקיו הנטענים. לטענת הנתבעת אין כל מחלוקת כי התובע בנה את ביתו בסטייה מהיתר ופלש לתחומי הכביש המתוכנן. התובע הגיש בקשה להיתר בנייה בשטח של 240 מ"ר כולל שטחי שירות תוך שמירה על קווי נסיגה של 6.5 מ' מכביש 3 ונסיגה של 3 מ' מכביש 50. בפועל התובע בנה את ביתו ללא קווי הנסיגה ובחריגה ובנה בית בשטח של 760 מ"ר תוך פלישה לכבישים עירוניים (כאשר הוצא כנגד התובע צו הריסה לחריגות הבניה ולהתאמת המבנה להיתר, והוגש כנגדו בעניין זה כתב אישום). בהתנהלותו זו, יצר התובע מטרד ומכשול בתוך הדרכים, דבר שאילץ את הנתבעת לשנות את תוואי הכביש וגרם להצרת הדרכים העירוניות הסמוכות לנכס. עוד הוכח, כי בניגוד לטענותיו, התובע לא "הוגלש" לכיוון הכביש, כאשר כביש 3 היה קיים כשהתובע בנה את ביתו, ונסלל כדין לפי תכנית מאושרת. יתר על כן, התובע עצמו ציין כי גלש ובנה בתוך תוואי הכביש המוצע מתוך טעות . לפיכך, גם אם נגרם לתובע נזק כלשהו (דבר המוכחש), הרי הנזק לא נגרם לו במישרין ממעשי הנתבעת, ואשמו של התובע ואו של אחרים היה הסיבה המכרעת לנזק הנטען. בכך נותק הקשר הסיבתי בין הטענות המיוחסות לנתבעת לבין הנזקים הנטענים, ואין מקום לייחס לנתבעת רשלנות.

16. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי לתובע לא נגרם כל נזק. לטענתה הוא הגיש 3 חוות דעת מומחים. 2 מהן צורפו לכתב התביעה (חוות דעת השמאי עאטף עאלם, וחוות דעת השמאי פח'רי אבו ריא) וחוות דעת שלישית, של השמאי ענאן סלאמה (להלן: "השמאי סלאמה"), הוגשה במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמו. לטענת הנתבעת בין חוות דעתו של השמאי עאלם לחוות דעתו של השמאי סלאמה קיימת כפילות בכל הנוגע לקביעה לפיה קיימת ירידת ערך בשיעור 5% מערך הנכס (שהוערך על שניהם בסך של 700,000$) עקב הימצאות הנכס ב"חשיפה לרעש של שני כבישים", וזאת בסך של 136,500 ₪. כפועל יוצא מכך, חוות הדעת שהגיש התובע אינן "מכסות" אלא סך של 513,300 ₪ מתוך נזקיו הנטענים (שלא הוכחו). מעבר לחוות דעת אלה, התובע, כך לטענת הנתבעת, לא הציג ראיות כלשהן לנזקיו הנטענים, מלבד טענותיו בתצהיר (שלא גובו במסמכים כלשהם). הנתבעת כפרה בסיכומיה בחוות הדעת אותן הגיש התובע; ראשית לחוות דעתו של השמאי עאטף עאלם (להלן: "השמאי עאלם"). השמאי עאלם קבע ירידת ערך בסך 35,000$ עקב הקמת תוואי דרך בצמוד למבנה, בהתעלם מהעובדה שהתובע הוא זה שבנה בסטייה מהיתר והתקרב לכיוון הכביש, תוך שהוא חוסם את כיווני הראייה במערכת הכבישים, ושהלה ניצל מהרחבת הכביש לכיוונו הודות לשכניו בחלקה 36, שתרמו משטחם הפרטי, שייעודו מגורים, להרחבת הכביש שנחסם על ידו. בנוסף, לטענת הנתבעת, השמאי עאלם התעלם מהוצאות הפיתוח שהושקעו מסביב לדירת התובע, שעל פי קביעת מומחה הנתבעת הינם בשיעור של 40$ ל-מ"ר קרקע לפחות, כאשר התובע לא נדרש לשלם אגרות והיטלי פיתוח לנתבעת. כמו כן, השמאי עאלם התעלם מהעובדה שמרפאת התובע נהנתה ממדרכה עם אבנים משתלבות ומחניה הניצבת למדרכה, המשרתת את קהל לקוחותיו של התובע. הנתבעת מפנה לחוות הדעת של השמאי מטעמה אשר קבע באופן חד משמעי (בחוות דעתו), כי אין ירידת ערך בנכס התובע עקב סלילת הדרך, היות שהקמת תשתיות מים, ביוב, מדרכות, תאורה, ניקוז, קירות ומעקה בטיחות, השביחה את הנכס והעלתה את ערכו. דלת המרפאה של התובע משיקה למדרכה לאורך הגבול המזרחי ברוחב של כ-1.5 מטר, כאשר מי שנהנה בעיקר ממדרכה זו הם התובע ולקוחותיו. המבנה של התובע הפך להיות פינתי, משיק לשני כבישים, ומהווה מרכז השכונה המזרחית, כאשר לקוחות המרפאה של התובע חונים בכבישים הציבוריים ולא במתחם שטחו הפרטי.

17. באשר לחוות דעתו של השמאי עאלם נטען כי הוא קבע אומדן עלות סלילת הדרך, מבלי שהתובע הציג אסמכתאות כלשהן לעניין זה. בכלל זאת לא הוצג חוזה עם קבלן כלשהו, מפרט כמויות, אסמכתאות לתכנון ופיקוח הנדסי או אף היתר סלילה. זאת ועוד, השמאי עאלם קבע נזק עקב מטרד של אבק במשך 3 שנים בסך של 8,000$, וזאת מבלי שהוצגו על ידי התובע ראיות כלשהן בעניין זה.

באשר לחוות הדעת של השמאי פח'רי אבו ריא (להלן: "השמאי אבו ריא") הנתבעת טוענת כי בחוות דעתו, השמאי אבו ריא קבע נזקים שנגרמו למבנה ולמחוברים עקב הצפת ביוב, מבלי שהוצגו תמונות המראות את הצפת הביוב ואת מקורותיו; מבלי שהוצגה אסמכתא על מועד ההצפה, ומבלי שסופק הסבר כיצד בית, הבנוי משנת 1996, סבל מהצפות ביוב רק בשנת 2011. לטענת הנתבעת במסגרת חקירת התובע הוכח, כי בחוסר תום לב - התמונות שצירף לתצהירו שלטענתו מראות הצפת ביוב בשנת 2010 – הן תמונות ישנות שצירף לתביעתו בת.א. 1534/02 בבימ"ש השלום בעכו בשנת 2002. לטענת הנתבעת המומחה מטעמה קבע, כי אין פגיעה ואין נזק מהצפות ביוב בכבישים, וככל שהיו – הרי שנגרמו עקב סתימה במערכת הביוב הביתית של דירת התובע. גם קביעתו של השמאי אבו ריא לפיה נגרם לתובע נזק בסך 39,600 ₪ בגין "הגבלת אפשרות הניצול של קומת הקרקע ל-3 שנים", נקבעה לטענת הנתבעת מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לכך ומבלי שפורטו הגורמים להגבלת הניצול ולנטישת דירה בקומת קרקע למשך תקופה כה ארוכה. הדעת אינה נותנת שישנן הצפות ביוב מתמשכות לתקופה של 3 שנים. מסקנת המומחה מטעם הנתבעת בעניין זה הייתה כי אין פגיעה וכן כי לא נגרם כל נזק. השמאי אבו ריא גם קבע נזק בסך 13,000 ₪ בגין הוצאות פינוי משטח בטון, הסרת חלק מקיר גדר, הכשרה והכנות. כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעת, התובע פלש לשטחי הכבישים לפני סלילת הדרכים והקמת התשתיות, והקירות הקיימים מסביב למגרש, לרבות קירות המבנה, מהווים את גבול מגרשו בפועל, מאז שנבנה. אין זה מתקבל על הדעת שהמועצה או מי מטעמה פגעו בחניית התובע או בקירות שמסביב למגרשו ואין כל ראיה לכך שהמועצה חדרה מעבר לקירות וביצעה הריסות.

18. עוד נטען כי הקביעה של השמאי אבו ריא לפיה נגרם נזק בסך 14,400 ₪ בגין הגבלת אפשרויות הניצול של החניה והכניסה, נקבעה מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לכך שנבצר מהתובע להשתמש בחניה שלו עקב מחדל של הנתבעת, ומבלי שהובהר היכן החנה התובע את רכבו במשך שנה שלמה. זאת ועוד, השמאי אבו ריא קבע נזק בסך 144,400 ₪ כחישוב "כימות" המפגע הבטיחותי וגורם המטרד מהכיכר. לטענת הנתבעת, השמאי אבו ריא, הינו שמאי מקרקעין ולא מומחה תעבורה, על כן הנושא כלל אינו בתחום מומחיותו. קביעה זו של השמאי אבו ריא נעשתה לטענת הנתבע כלאחר יד, מבלי שהקביעה נתמכה בחוות דעת של מהנדס תעבורה; ומבלי שהוכח שהכיכר, שתוכננה על ידי מהנדס כבישים ומשרד התחבורה, מהווה מפגע תחבורתי. כל זאת, בהתעלם מהעובדה שהכיכר יצרה תנאי תעבורה בטיחותיים, כאשר סידרה כיווני תנועה וגרמה להאטה במהירות הנהיגה של הנהגים, ומכך שהכשרת הכיכר בצומת הוסיפה יופי וטיפוח בסביבת דירת התובע. למעשה בניית הכיכר גרמה במקרה זה להשבחת הנכס של התובע ועליית שוויו, על כן אין נזק. החלק המסופח לכיכר, שטח של 24 מ"ר, אותו העריך השמאי אבו ריא בסך 18,000 ₪, משמש חלק מהמדרכה מול שער הכניסה של התובע, ואינו שייך לתובע (כאשר הלה לא הציג ראיה כלשהי לכך כי השטח בבעלותו). שטח זה הינו בבעלות רשומה ע"ש סעיד סאלח אחמד כנאענה, והוא הופקע לצרכי ציבור, על כן בכל מקרה אינו מזכה בפיצויים.

הנתבעת כפרה גם בחוות דעתו של השמאי סלאמה אשר קבע ירידת ערך של הנכס בסך 170,000 ₪, בחלוקה ל-2 ראשי נזק: 136,500 ₪ בשל השפעת חשיפה ל-2 דרכים והרעש על שווי הנכס, ו-34,000 ₪ בגין השפעת הסדר גישה מסוכן (בטיחותית) על שווי הנכס. בחקירתו, השמאי סלאמה חזר בו מקביעתו בקשר לראש הנזק השני, כאשר הודה שאינו מהנדס תנועה ונושא הבטיחות התעבורתית כלל אינו בתחום מומחיותו. בקשר לראש הנזק הראשון, השמאי סלאמה הסתמך בחוות דעתו על מחקר משנת 2002 (שלא צורף), לפיו, לטענתו, "דירת מגורים החשופה ל-2 דרכים עלולה לאבד מערכה עד לכ-5% וזאת ללא קשר לעוצמת הרעש ותדירותו". על אף שגם על פי קביעתו אין הכרח שדירת מגורים החשופה ל-2 דרכים תאבד מערכה כלל, ושירידת ערך של כ-5% היא ירידת הערך המרבית האפשרית, מיהר לקבוע לאחר מכן, כלאחר יד וללא ביסוס כלשהו, שהייתה ירידת ערך בשיעור מרבי של 5% מערך הנכס. לטענתה, השמאי סלאמה התעלם בחוות דעתו מהעובדה שכבר בעת בניית הנכס היו 2 הדרכים סלולות וקיימות, כך שלמעשה אין ירידת ערך כלשהי. בחקירתו, השמאי סלאמה הודה כי כלל לא בדק נושא זה. בנוסף, השמאי סלאמה לא לקח בחשבון גורמים כגון נגישות הנכס לכביש, המעלה את ערכו. ודוק: סלילת הכביש והכיכר רק השביחה את ערך הנכס ושיפרה את איכות חייו ואת רווחת תושבי האזור. אפילו מהנדס הועדה המקומית טען בעדותו כי בית שנבנה בסמוך לכביש ערכו יותר גבוה מבית שאין לו גישה כלל או בתוך הכפר עצמו. השמאי סלאמה קבע ירידת ערך מרבית על אף שאין עסקינן בכבישים סואנים, אלא בשכונה שקטה. בחקירתו הודה השמאי סלאמה שכלל לא לקח בחשבון שעסקינן בשכונה שקטה, ושהנושא כלל לא נבחן על ידו למרות שיש לכך השפעה.

19. עוד לטענתה, שלא זו בלבד שלא נגרם לתובע כל נזק, אלא להיפך, הנכס נשוא הדיון, הושבח ועלה ערכו. המומחה מטעם הנתבעת השמאי סאלח, שהינו מודד מוסמך, ביצע מדידה גרפית של הנכס, וקבע בחוות דעתו כי נכסו של התובע הושבח וערכו עלה בשיעור של 264,285 ₪, עקב בניה בסטייה מהיתר ופלישה לשטחי הדרכים המאושרות בשטח של 225 מ"ר בתחום הכבישים, עקב פלישה בתחום הגבלת הבניה מכבישים 3 ו-50 בשטח של 386 מ"ר, ועקב הכנת תכנית על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לשינוי ייעוד כבישים לאזור מגורים והקטנת קו בניין 0, כפי שקיים. כמו כן, הנתבעת חסכה לתובע הוצאות בהכנתה את תכנית ג/12302, שעלותה נאמדת בסך 50,000 ₪. בנוסף, ערך נכסו של התובע עלה בסך של 133,760 ₪ עקב פיתוח וסלילה, אספלטיים, מדרכות, קירות, מעקה בטיחות, אבנים משתלבות, תאורה, כיכר, אבני שפה, ניקוז והפיכת הנכס לפינתי בפועל, המשיק לשני כבישים מפותחים, לאורך גבול המגרש המערבי והמזרחי באורך של כ-100 מ' ברוחב ממוצע של כ-12 מ'. לטענת הנתבעת היא נמנעה מלהרוס חלקים מהמבנה שנבנה בתחום הכבישים באופן בלתי חוקי, ואף העניקה לתובע גיבוי ועזרה בהכשרת הבנייה והפיכתה לחוקית (כאשר סך שטח הבנייה בפועל הינו כ-120 מ"ר, בנוי ב-4 קומות). במצב דברים זה, הנתבעת סבורה כי מן הדין להתחשב בשווי הבנייה הבלתי חוקית שלא נהרסה על ידה, וזאת בסך 336,000 ₪. בנוסף שוויו של הנכס עלה עקב אי הסדרת חניה פרטית בתחום המגרש למרפאה של התובע, כאשר החניה למרפאה כזו מחייבות תקנות התכנון והבנייה 6 חניות בשטח כולל של 150 מ"ר ובשווי כולל של 273,600 ₪. הנתבעת אף הרחיבה את כביש מס' 50 ל-12 מ' בפועל (מעבר ל-9 מ' לפי תכנית ג/7240 ול-6 מ' מול החזית המזרחית של המבנה לפי תכנית ג/12302), כאשר לאורך הגבול המשותף עם קיר המבנה המזרחי הוקמה מדרכה ברוחב של כ-1.5 מ' וחניות ברוחב 2.5 מ' המשיקות לקיר המבנה, באופן שהנכס נהנה מתוספת של 3.5 מ' על פני הכביש להקמת מדרכה וחניה שתשרת את המרפאה. תוספת ההרחבה מעבר ל-9 מ' על פני חלקה 36 , גם היא לא נלקחה בחשבון.

20.הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התנהלותו של התובע גרמה לנזקים לנתבעת, שיש לקזזם מנזקיו הנטענים. המומחה מטעם הנתבעת קבע, כי עקב החסימה הפיסית וחסימת כיווני הראייה שגרמה הבנייה בסטייה מהיתר שביצע התובע, הנתבעת תצטרך להכין תכנית להרחבת כביש 50 על פני חלקה 36, שמצפון לחלקה 2, לצורך התאמת מערכת הכבישים, שעלותה כ-50,000 ₪. בפועל, התכנית הוגשה על ידי הוועדה המקומית לב הגליל, אך כפי שהסביר המומחה מטעם הנתבעת בחקירתו – המימון לתכנית זו היה מקופת הנתבעת. כמו כן, הנתבעת תצטרך לשלם מקופתה הציבורית (באמצעות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה) פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה לבעלי חלקה 36, בשל שטח של כ-200 מ"ר שיורחב על פני חלקה 36 מצד חלקה 2, וזאת בסך של 150,000 ₪. לפני סיום סיכומיה חזרה הנתבעת על טענותיה המקדמיות וביניהן טענתה כי התביעה נעדרת עילה ויריבות, שכן הוכח כי התובע כלל לא רשום כבעלים בחלקה 2 בגוש 19356. על התובע היה, לכל הפחות, לצרף תשריט חלוקה המבהיר את מיקום החלקה, כמו גם זיקתו למקרקעין, אך הוא נמנע מלעשות כן. כמו כן, הנתבעת סבורה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות ו/או שיהוי בהגשתה. בנוסף ביום 15 אוקטובר, 2006, במסגרת תיק פש"ר 758/06, ניתן צו הקפאת הליכים על פיו לכל מי שבאמתחתו תביעה כלפי הנתבעת עד למועד מתן הצו, עליו להגיש תביעת חוב לנאמנים שמינה בית המשפט. לאחר הגשת תביעות החוב, ביום 21 נובמבר, 2007 ניתן פסק דין שאישר את הסדר הנושים, ושעל פי החלטת בית המשפט המחוזי - מהווה מעשה בי דין באשר לכל התביעות, הדרישות, הטענות והחובות עד ליום 15 אוקטובר 2006. במצב דברים זה, יש לראות את טענות התובע הנוגעות לעבודות שבוצעו לפני יום 15 אוקטובר, 2006, כמסולקות בשל מעשה בי דין.

דיון

21. לפני סכסוך ארוך שנים בין התובע לנתבעת שבבסיס הסכסוך עבודות שביצעה הנתבעת אשר גרמו לתובע, על פי טענתו, לנזקים עליהם הוא דורש פיצוי מהנתבעת. בנוסף דרש התובע בכתב התביעה שהגיש צו קבוע המורה לנתבעת לסלק או להרוס כל דרך או חלק מהדרך הפולש לחלקתו וכן צו המורה לנתבעת להחזיר את מערך הדרכים הגובלות במקרקעין למערך אשר תואם את תוכנית המתאר.

ביום 1.2.17 הגיעו כאמור הצדדים לכדי הסכמה לפיה הנתבעת התחייבה לבצע את כיכר התנועה שבמפגש בין דרכים 47 ו – 50 בישוב עראבה על פי נספח התנועה המאושר של תוכנית מתאר מקומית ג/20113 וזאת עד ליום 1.11.17, בכפוף לקבלת תקציבים יעודים. הסעדים המבוקשים בסעיפים 92 (ב) – (ד) לכתב התביעה יימחקו ללא צו להוצאות. באשר לסעד העוסק בפיצויים, הוסכם כי לאחר חקירתו של המומחה מטען הנתבעת, השמאי סאלח, יינתן פסק דין תמציתי על פי חומר הראיות לאחר הגשת סיכומים תמציתיים מטעם הצדדים. להסכם הפשרה על כל תנאיו כפי שהוכתבו לפרוטוקול, ניתן תוקף של פסק דין חלקי או צו עשה, ונקבע כי יינתן פסק דין תמציתי משלים לעניין הנזק הנטען. כאמור, לאחר שמר סאלח אבו ריא נחקר, הצדדים הגישו את סיכומיהם, ועת לסיים בפסק דין את המחלוקת בין הצדדים בנוגע לשאלת הנזק הנטען.

22. קראתי בעיון את טענות הצדדים וכן בחנתי את חומר הראיות וחקירות העדים בתיק זה. נראה כי הנתבעת, אכן הסבה בהתנהלותה נזק לתובע אם כי כימות הנזק קשה כפי שיובהר להלן. לפי תכנית המתאר המקומית מספר ג/7240 מצויה חלקת התובע בין שתי דרכים מאושרות; דרך 3 שעוברת מצפון וממערב לחלקה, ודרך 47 שעוברת מהצד המזרחי לחלקה , והיא כמעט בקו מקביל לדרך 3. בין שתי דרכים אלה מחבר כביש 50 שעוברת מהצד המזרחי לחלקה.

כאשר סללו את דרך 3 שממערב לחלקה ננגס חלק מחלקת התובע, כך שנוצר מצב בו בית התובע, שנבנה בשנת 1998, אינו בקווי הבנייה של כביש 50 המאושר. מצב זה טופל בתכנית מס' ג/12302 אשר התאימה את קו הבניין לביתו הקיים של התובע. התוכנית אושרה בהחלטת הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ביום 24.12.01 והיא פורסמה ברשומות ביום 7.3.02. לאחר אישור התוכנית הוסיף התובע לביתו שתי קומות נוספות ששימשו למגורי בנו. בשנת 2001, סללה הנתבעת דרך בצדה המזרחי של החלקה, כאשר הדרך שנסללה היא העתק לדרך 47 בקו מקביל לדרך 3. זאת אומרת, הדרך שנסללה היא העתקה לדרך 47 - במקום לסלול את דרך 47 בתוואי המאושר בתוכנית המפורטת ובתכניות המאושרות, נסללה דרך חדשה בחלק המזרחי של החלקה בקו מקביל עם דרך 3 כאילו היא דרך 47.

23. בהחלטה מיום 10.10.01 נתן בית משפט השלום בעכו, לבקשת התובע, צו ארעי להפסקת העבודות, ובדיון שהתקיים בפניו במעמד הצדדים ביום 14.11.01 בית משפט השלום נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה הנתבעת התחייבה לסלול את הדרכים נשוא המחלוקת אך ורק במסגרת תכניות מתאר מאושרות כדין ועל פי היתרים כדין. ואכן, בשנים לאחר מתן פס"ד של בית משפט השלום בעכו הפסיקה הנתבעת את העבודות בשטח אך לא החזירה את המצב לקדמותו, תוך השארת חומרים, מפגעים ומטרדים רבים שפגעו בתובע ובציבור. מצב זה נמשך כשלוש שנים עד שבשנת 2004 התובע ביצע בתיאום עם הנתבעת עבודות לצורך החזרת המצב לקדמותו. למרות האמור, בשנת 2007 שבה הנתבעת וחידשה את עבודות סלילת הדרך שהופסקה בשנת 2001. במהלך חידוש העבודות הרסה הנתבעת את חלקן של העבודות אותן ביצע התובע בניסיונו להחזיר את המצב לקדמותו.

24. לאור התחדשות העבודות התובע פנה לגורמי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בדרישה להפסיק את העבודות. במענה לפניות התובע ערכה הועדה ישיבה ביום 24.12.07 לבחינת העניין. בתום הישיבה הוחלט להפסיק את העבודות בשטח לתקופה של חודש ימים עד לקיום ישיבת עבודה בים הצדדים וסיכום העניין. חרף החלטתה זו של הועדה המשיכה הנתבעת בעבודות. התובע שב ופנה לוועדה וביקש שתורה על הפסקת העבודות. וביום 14.1.08 הוציאה הועדה צו מנהלי להפסקת העבודות באופן מיידי. בניגוד לצו המנהלי, הנתבעת המשיכה בעבודות ולאחר שהתובע שב ופנה לוועדה נשלח למהנדס הנתבעת ביום 9.11.08 מכתב זימון לשימוע וכן שבה הועדה והורתה על הפסקת העבודות לאלתר (ראה: ת/3 - ת/6).

25. למרות כל האמור הנתבעת המשיכה בעבודות ואף הגדילה לעשות ובנתה כיכר תנועה אל מול ביתו של התובע בצד הצפוני של החלקה, תוך פלישה לחלקה בשטח של כ - 24 מ' וכל זאת, ללא היתר, ללא תוכנית מפורטת וללא הליך של הפקעה. כיכר זו מככבת כעת במרכז הסכסוך בין הצדדים. בשנת 2010 הציע מהנדס הנתבעת לתובע לטענתו, כי הנתבעת תעתיק את מיקום הכניסה לביתו שהיה מול הכיכר שנבנתה. לפי ההצעה התובע נדרש להכין את השטח כדי שהנתבעת תבצע עבודות העתקה כך ששער הכניסה לביתו של התובע יועתק מהצד המזרחי שקרוב לכיכר אל צדו המזרחי של הבית. בעקבות ההצעה התובע הכין את השטח בעלויות כספיות לא מבוטלות אולם מאחר וסירב לחתום על הסכם לפיו בתמורה לעבודת העתקה הוא מוותר על תביעה נזיקית שהגיש כנגד הנתבעת וכן מסכים לשינוי התוכנית התקפה ע"י התרת כניסת הדרך שממזרח לחלקתו, אל החלקה שלו ב - 4 מטרים נוספים, הנתבעת חזרה בה לטענתו מהצעתה. התובע נותר עם מתחם כניסה פעור, שטח מלא בהריסות ועבודות הכנה. בחוסר ברירה נאלץ התובע לטענתו להחזיר את המצב לקדמותו בעצמו, בעלויות לא מבוטלות .

26. ביוני 2011 קיימה הוועדה המקומית ישיבה בנוגע לעבודות שביצעה הנתבעת. הועדה אישרה כי העבודות בוצעו ע"י הנתבעת ללא היתר כדין (ראה עמ' 21 ו - 24 לפרוטוקול הדיון מיום 10.06.15). במענה לפנייה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בעניין אישרה הועדה כי הנתבעת סללה את הדרך ואת כיכר התנועה ליד מגרשו של התובע ללא היתר בניה.

עד כאן תיאור השתלשלות האירועים.

27. תחילה לטענותיה המקדמיות של הנתבעת. לאחר ששקלתי את הטענות כפי שפורטו לעיל, הן בנוגע להעדר יריבות הן בשל רישום הבעלים הפורמלי בחלקה והן בשל טענותיה כי היריבות הינה בין התובע למשרד התחבורה הגעתי למסקנה כי יש לדחותן. ראשית בנוגע לרישום הבעלות, אין חולקים על כך כי התובע הוא הבעלים בפועל של החלקה. עניין הרישום הפורמלי שטרם הוסדר, הינו מצב נפוץ בכפר בו מתגורר התובע, ואשר נובע מגורמים אשר לא נעסוק בהם במסגרת זו (ראה עמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.15).

הנתבעת התייחסה לתובע לאורך כל השנים כבעלים של החלקה וההוכחה לכך היא שלטענתה טרחה לקבל את הסכמתו לביצוע העבודות. אם התובע לא היה הבעלים של החלקה מדוע טרחה הנתבעת לבקש את הסכמתו?

באשר לטענות הנתבעת הנוגעות למשרד התחבורה, נראה כי הנתבעת היא זו אשר דחפה ויזמה את העבודות. גם אם העבודות בוצעו בפיקוח או תחת המטריה של משרד התחבורה, מי שניהל אותן בפועל ויזם אותן בפועל הייתה הנתבעת. לפיכך יש לדחות את ניסיונה של הנתבעת למשוך את ידה מכל ההתנהלות הנוגעת לעבודות שיזמה (ראה עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15). באשר לטענות של מעשה בית דין, שיהוי, התיישנות וכן ההפניה להחלטה מיום 15.10.06, במסגרת תיק פש"ר 758/06, נראה כי אין ממש בטענות הנתבעת.

28. כעת נעבור לתביעה לגופה. מהשתלשלות האירועים כפי שתוארה, והוכחה בראיות ובעדויות שנשמעו לפני, אין ספק כי לתובע נגרמו נזקים כספיים לאור התנהלותה התמוהה ואף הלא ראויה, של הנתבעת (ראה עמ' 9,12 ובעיקר 15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15). העבודות שביצעה הנתבעת, לעיתים ללא היתר ולעיתים אף בניגוד להוראה מפורשת של בית המשפט או הועדה לתכנון ובנייה, כללו הפיכת דרך להולכי רגל (דרך 50) לדרך רגילה עם תנועת רכבים כבדה וזאת במקום דרך אחרת (דרך 47) המתוכננת בקרקע של שכנו של התובע (ראה עמ' 21 ו - 24 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15 ועמ' 99 ועמ' 102 לפרוטוקול הדיון מיום 17.1.17. כמו כן ראה: ת/3, ת/4, ת/6). בהמשך לכך הקימה הנתבעת כיכר תנועה בפתח ביתו של התובע, שאינה בטיחותית (ראה: ת/13, ת/13א' וכן ראה עמ' 46-48 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.15 וכן ראה עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 19.11.15 ועמ' 76 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.16), ואף נכנסת לשטחו של התובע (ראה עמ' 92 לפרוטוקול הדיון מיום 17.1.17).

29. טוענת הנתבעת כי השינויים בתוכניות ובסלילת הדרכים נבעו מבנייה לא חוקית שביצע התובע בעצמו ואשר סטתה מהתוכנית הראשונית. בנייה זו, כך טענה הנתבעת, חייבה את שינוי התוכניות ותכנון הדרכים הראשוני מטעמה ועל כן לא ברור על מה מלין התובע כיום. בחנתי את טענות הצדדים וכן בחנתי את העדויות שנשמעו לפני. אני סבור כי יש לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה. ראשית הבנייה החורגת שביצע התובע נוצרה כתוצאה ממצב שנגרם שלא באשמתו אלא באשמת הנתבעת. שנית, סטייה מצומצמת זו לדרך 50 לא הפריעה לסלילת דרך 50 לפי התוכנית ואף הוסדרה ע"י הוועדה לתכנון ובנייה בתכנית ג/12302. תכנית זו אף קודמה בשיתוף פעולה מלא עם הנתבעת ומתכנן הכבישים מטעמה, מר תמים יאסים (ראה עמ' 89 - 90 לפרוטוקול הדיון מיום 17.117) שלישית, מכל העדויות שהובאו לפני, נראה כי הגלישה לדרך שבוצעה ע"י התובע הייתה סטייה מזערית שאין בה באמת כדי להפריע בסלילת הדרך (ראה עמ' 20 ובעיקר עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15). הסטייה המצומצמת ביותר של התובע הייתה בחלק מוגבל לדרך 50, ולא היה בתכנית כל שינוי לתוואי 50 או לדרך 47. ההיתלות של הנתבעת בסטייה זעירה זו אף עולה כמעט לכדי חוסר תום לב. רביעית, גם מעדותו של מר סאלח אבו ריא עולה כי הסיבות להפיכתה של דרך 50 לכביש רגיל וביטולה של דרך 47 אינן בהכרח קשורות ל"סטייה" שביצע התובע (ראה עמ' 112 לפרוטוקול הדיון מיום 1.2.17).

30. באשר לטענות הנתבעת כי העבודות בוצעו באישור ומטעם משרד התחבורה אין ראיות המצביעות על כך. הנתבעת לא סיפקה לבית המשפט כל ראיה הנוגעת לאותו אישור לכאורי ממשרד התחבורה, לא הובאו כל תכנית, סקיצה, צו תחילת עבודות או כל אסמכתא אחרת לתמוך בטענה זו. גם טענתה של הנתבעת כי העבודות בוצעו בהסכמתו של התובע לא מגובה בראיות ממשיות. דבר זה מעלה ספקות שכן הנתבעת הינה מועצה, רשות ציבורית, ולא סביר ואף לא ראוי כי סיכומים שכאלה אינם מגובים במסמכים מפורשים וכתובים. הנתבעת לא הצליחה להמציא סיכום ישיבה, פרוטוקול, זיכרון דברים או הסכם המתעד את הסכמת התובע הנטענת לא רק לגבי סלילת הדרך אלא גם לגבי ביצוע עבודות במקרקעין ואפילו הפקעת חלק מחלקת התובע. זאת ועוד, התנגדותו של התובע לאורך כל הזמן הזה לעבודות ופניותיו לערכאות משפטיות בהליכים שונים לאורך השנים, וכן פניותיו הרבות לוועדה המקומית מעלה ספקות כבדים בנוגע להסכמתו הנטענת.

31. על אף כל האמור, טענה הנתבעת, ויש לקחת בחשבון, לעניין הפחתת סכום הנזק, אפשרות כי בעבודות שביצעה לא רק גרמה נזקים לתובע אלא חסכה לו עלויות של ביצוע תוכניות (ראה עמ' 110 לפרוטוקול הדיון מיום 1.2.17) וכן תרמה גם להשבחת הנכס שלו (ראה עמ' 58 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.15). הנתבעת הוציאה הוצאות כספיות לא מבוטלות בעבודות הפיתוח שהושקעו מסביב לבית התובע, שעל פי קביעת מומחה הנתבעת הינם בשיעור של 40$ ל-מ"ר קרקע לפחות, כאשר התובע לא נדרש לשלם אגרות והיטלי פיתוח לנתבעת. כמו כן, מרפאת התובע בחלקה נהנתה ממדרכה עם אבנים משתלבות ומחניה הניצבת למדרכה, המשרתת את קהל לקוחותיו של התובע. השמאי מטעם הנתבעת קבע באופן חד משמעי (בחוות דעתו), כי אין ירידת ערך בנכס התובע עקב סלילת הדרך, היות שהקמת תשתיות מים, ביוב, מדרכות, תאורה, ניקוז, קירות ומעקה בטיחות, השביחה את הנכס והעלתה את ערכו. דלת המרפאה של התובע משיקה למדרכה לאורך הגבול המזרחי ברוחב של כ-1.5 מטר, כאשר מי שנהנה בעיקר ממדרכה זו הם התובע ולקוחותיו. המבנה של התובע הפך להיות פינתי, משיק לשני כבישים, ומהווה מרכז השכונה המזרחית, כאשר לקוחות המרפאה של התובע חונים בכבישים הציבוריים ולא במתחם שטחו הפרטי.

32. עיון בחוות דעת הצדדים מלמד על הפערים שביניהם וטרם שאקבע את הסכום אסקור את

חוות דעת המומחים שבתיק;

השמאי פח'רי אבו ריא - שחוות הדעת צורפה לכתב התביעה ואשר פירט את ראשי הנזק הבאים:

* נזקים שנגרמו למבנה ולמחוברים - 26,300 ₪.

* הגבלת אפשרויות ניצול של קומת הקרקע ל- 3 שנים - 39,600 ₪.

* הוצאות פינוי משטח ביטון, הסרת חלק מקיר גדר, הכנה והכנות - 13,000 ₪.

* הגבלת אפשרויות הניצול של החניה והכניסה לבית למשך שנה - 14,400 ₪.

* מפגע בטיחותי בבניית הכיכר - 14,400 ₪

* אובדן הקרקע שסופחה לכיכר - 18,000 ₪.

סה"כ: 255,300 ₪ (לא כולל מע"מ).

השמאי עאטף עאלם - חוות הדעת צורפה לכתב התביעה

* ירידת ערך - 35,000 $ (125,509 ₪)

* עלויות של התקנת שער, משטח ביטון וכו' - 4,000$ (13,345 ₪).

* פגיעה בשימוש במבנה המגורים עקב מטרד אבק במשך שלוש שנים - 8,000$ (28,683 ₪).

סה"כ: 47,000 $ - 168,541 ₪

השמאי ענאן סלאמה - חוות הדעת סומנה ת/14

* ירידת ערך עקב החשיפה ל - 2 דרכי והרעש - 136,500 ₪.

* מפגע בטיחותי בבניית הכיכר - 34,000 ₪ .

סה"כ: 170,500 ₪.

ומנגד חוות דעת נתבעת;

השמאי אבו ריא סאלח - חוות הדעת סומנה ת/17

התועלות שצמחו לתובע:

* השבחת הנכס עקב בנייה בסטייה מהיתר ופלישה לדרכים - 264,285 ₪

* חסכון בעלויות הוצאת הכנת תוכנית 12302/ג - 50,000 ₪

* עליית שווי הנכס עקב פיתוח האזור, סלילת הכביש והפיכת הנכס לפינתי - 133,760 ₪

* מתן לגיטימציה לבנייה לא חוקית - 336,000 ₪

* תוספת שווי עקב הסדרת חניות - 273,600 ₪

* נזק שנגרם למועצה עקב שינוי תוכניות וכו' - 200,000 ₪

סה"כ: 1,257,645 ₪

33. הארכתי בפירוט טענות הצדדים וכן במחלוקות בשאלת הנזק על מנת להראות כי במקרה מסויים זה ולאור ההסכמה הדיונית שבין הצדדים קשה לאמוד את הנזק המסויים שנגרם לתובע.

כיצד אפוא אקבע את גובה הנזק? השאלה למעשה היא האם רשאי בית המשפט במקרה כזה בו שוכנע כי נגרם נזק אולם נזק זה לא כומת בצורה מפורטת ומדוקדקת, לכמת את הנזק על פי אומדנא דדיינא? האם ניתן לפסוק לתובע את נזקו כ"נזק כללי" שאינו ניתן לכימות מדויק, בדמות של פיצוי שיבטא את הפגיעה הטמונה בפגיעת הנתבעת בתובע, אך המביאה בחשבון גם את התועלות שנגרמו לתובע כאמור לעיל? (ראה והשווה: ע"א 00 /1081 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל נט (5) 193).

לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים וההסכמה הדיונית שהושגה ביניהם, סבורני כי בנסיבות המקרה המיוחד שלפני בית המשפט אכן רשאי לפסוק פיצויים באומדנא דדיינא במקרה זה, תוך לקיחה בחשבון את מכלול טענות והנתונים כפי שפורטו לעיל (השוו; ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 ע"א 2688/95 יצחק פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- נתניה, פ"ד נג(3) 433, 445 וכן; תא (חי') 3176/98 אטיאס מרים נ' ב.דני חברה לבנין והשקעות (1992) בע"מ (פורסם בנבו, 03.05.2007)).

34. לעניין קביעת סכום הפיצויי הגלובאלי לקחתי בחשבון את ההשקעות הגדולות שנעשו על ידי התובע במקרקעין לאור הסכמות כאלה ואחרות אליהן הגיע עם הנתבעת, עוגמת הנפש שנגרמה לו, ההפסד הכלכלי ממנו סבל ומאידך את פעולותיו החורגות וכן את התועלת שצמחה לו מפעולות הנתבעת. לאור כל האמור, הנני פוסק לתובע את הסך של 230,000 ₪ להיום, כפיצויי באומדן גלובאלי.

אפרט בכלליות את הבסיס עליו הסתמכה קביעתי. קראתי בעיון את כל חוות הדעת שהוגשו בתיק זה. בחלקן היו כפילויות אף באותה חוות הדעת. לאחר נטרול הכפילות וכן לאחר שבחנתי את הטענות שהועלו בחוות הדעת השונות הגעתי לידי מסקנה כי נזקו של התובע יכול ויגיע לגובה של 380,000 ₪. נזק זה כולל את ההשקעות הגדולות שנעשו על ידו במקרקעין לאור הסכמות כאלה ואחרות אליהן הגיע עם הנתבעת, עוגמת הנפש שנגרמה לו, ההפסד הכלכלי ממנו סבל וכן ירידת ערך. מאידך, הנתבעת הצליחה להוכיח כי לתובע צמחה גם תועלת מפעולותיה. לאחר שקראתי בעיון את חוות דעתו של השמאי סאלח אבו ריא (ראה: נ/17), נטרלתי מס' כפליות וכן לאחר ששקללתי את עדותו הגעתי למסקנה כי ניתן לאמוד (גם כאן באומדן גלובאלי), את התועלת שצמחה לתובע בגין השבחת הנכס ושיפורים בו לרבות חיסכון בגין תוכניות שביצעה הנתבעת ונחסכו מהתובע, בסך של 150,000 ₪.

למעלה מן הצורך אציין כי הסכומים שננקבו בחוות דעת מטעם הנתבעת ננקבו בסכומים גבוהים ללא אסמכתאות ולא קיבלתי אותם.

תוצאה

35. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 230,000 ₪.

לסכום זה יתווספו 30% מסכום האגרה ושכר המומחים כנגד קבלות וכן שכר העדים שהתייצבו וכן בשים לב להסכמה הדיונית, שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה ממועד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.