אגור נ' חסין

לפני תביעה לפיצויים בסך 200,000 ₪ בטענה להוצאת לשון הרע.

במועדים הרלוונטיים למחלוקות נשוא תובענה זו היו הצדדים שכנים בבית משותף, אשר למרבה הצער נקלעו לסכסוך ומצאו עצמם נפגשים חדשות לבקרים בערכאות.

על רקע אותם סכסוכים שנתגלעו בין הצדדים, הפיץ הנתבע בקרב הדיירים בבניין חמישה פרסומים ובהם התייחסות לפעילות התובע במעמדו כיו"ר נציגות הדיירים בבניין. באותם פרסומים הטיח הנתבע בתובע כי התנהלותו במעמדו כיו"ר הנציגות מנוגדת לכללי מנהל תקין, איננה חוקית, נעשית מתוך העדפת מקורבים והסתרת נתונים מהדיירים, מבטאת זלזול בכספם של הדיירים ומתבטאת במתן שירות באיכות ירודה לדיירים. התובע מצא שיש באותם פרסומים הוצאת לשון הרע כלפיו ומכאן התביעה.

כאשר עסקינן בסכסוך שכנים, עומדת במוקד המחלוקות השאלה אם ניתן לראות בפרסומים שבצע הנתבע משום הוצאת לשון הרע, כטענת התובע, או בסך הכל מתיחת ביקורת לגיטימית, כטענת הנתבע. עוד עומדת לבירור המחלוקת באשר להגנה האפשרית שעומדת לנתבע ככל וימצא שיש בפרסומים הוצאת לשון הרע, ובכלל זאת השאלה אם הפרסומים נעשו בתום לב, כטענת הנתבע, או שמא בנסיבות בהן נשללת מניה וביה הגנת תום הלב, כטענת התובע.

תמצית העובדות

1. התובע, בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, התגורר בדירה אשר בקומה החמישית בבניין שברחוב XXX, תל אביב (להלן: "הבניין").

   הנתבע התגורר בדירה אחרת בבניין, דירה בקומה השישית של הבניין.

   הבניין משתרע על פני 6 קומות וכולל בסך הכל 6 דירות. הצדדים היו איפוא – שכנים.

2. כשש שנים טרם הגשת תביעה זו, בשנת 2015 לערך, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות על רקע טענות לנזילות שמקורן דירת התובע וכן על רקע שימוש הנתבע במחסן שבמרתף הבניין (עדות הנתבע בעמ' 49 בפרוט'). מחלוקות אלו הלכו והסלימו, התרחבו לטענות הדדיות בנוגע לחריגות בנייה והוצאת לשון הרע, והתבררו בערכאות.

   כך בתביעות שהתבררו בפני המפקחת על בתים משותפים (תיק 819/16; תיק 5/243/2019; תיק 2/287/2021), כך בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום (ת.א. 25556-11-18) ותביעה נוספת שהוגשה לבית המשפט המחוזי (ת"א 41647-01-19).

   כך מצאו הצדדים עצמם נפגשים חדשות לבקרים בבתי המשפט ובשלל טענות שהם טוענים זה כלפי זה.

3. באותן השנים כהן התובע כיו"ר נציגות הבניין (להלן: "הנציגות") ובמעמדו זה עסק, כמקובל, בסוגיות שונות הכרוכות בניהול הרכוש המשותף ובאלו תחזוקה, העסקת בעלי מקצוע וגביית כספים מהדיירים בבניין.

   כאשר היחסים בין התובע לנתבע התערערו, כאמור, התווספו למחלוקות השונות גם כאלו המתייחסות לניהול הבניין במסגרת הנציגות. כך גם הסדירו הצדדים בהסדר פשרה מיום 20.6.17 את זכות הנתבע לעיין בכל "ספרי הנציגות" (תיק 5/348/2017 בפני המפקחת על בתים משותפים – נספח 38 לתצהיר התובע).

4. במהלך החדשים אפריל – יולי 2021, העלה הנתבע טענות המתייחסות להתנהלות התובע בענייני הנציגות, ובאמצעות הודעות דוא"ל שהועברו לדיירי הבניין. הודעות אלו עומדות בטבורה של התביעה.

5. ביום 14.4.21 שלח הנתבע הודעה (להלן: "הפרסום הראשון") בזו הלשון ("מייק" בהודעה הינו התובע בעוד "עדנה" הינה השופטת (בדימ.) עדנה גבריאלי ודיירת בבניין):

   "מייק הטעה את עדנה, האינסטלטור של הבניין לא עשה עבורי כל עבודה, אלא אך ורק בדק והתעסק עם הצנרת המשותפת העוברת דרך ריצפת דירת פרץ בה גר אגור. בכל הזדמנות מייק פועל גם אצל עדנה מאחורי גבי ונותן לעדנה אינפורמציה שאינה נכונה או לוקה בחסר. זהו בהחלט מינהל לא תקין, לא מקובל ולא ראוי שמייק מעסיק כחברת הביטוח של ועד הבית את חברת הביטוח הפרטית שלו. כמו כן זה לא תקין שמייק מעסיק לתיקון המערכת הסלולרית קרוב משפחה שלו הלוא הוא לא פחות מהאח של כלתו. זה לא תקין שמייק מעסיק את הגנן של ועד הבית גם בדירה שלו. צריך הפרדת חשבונות ושקיפות מלאה ולא הכפשות והמצאות. יש כאן ניגודי אינטרסים ברורים הגורמים נזק לבעלי הדירות ויש להפסיקם מיד. באף בניין אחר אין כשלים שכאלה. מייק קיבל מכל בעל דירה 20000 שח סהכ 120000 מתוכם ממני 40000 עבור שיפוצים בבניין ועד היום לא עשה כלום. מדוע? מצב התחזוקה בבניין לאורך זמן ירוד מאד מאד ומשום מה נעשה כלום לתיקונם."

   מספר ימים לאחר משלוח הודעה זו, ביום 18.4.21, שב ושלח הנתבע הודעת דוא"ל לדיירי הבניין (להלן: "הפרסום השני") ובה התייחסות למכתב קודם של התובע מיום 13.4.21, בזו הלשון:

    

   "אין מילה אחת של אמת במכתבך. לפני שנים הצלחת לסכסך ביני לבין בעלי דירות. לא עוד. כולם הבינו את תביעות הסרק שלך ומחקו אותן. בדוח אוגוסט האחרון כתבת הוצאה 3000 שח עבור צביעת דלת החניה. קל לראות שבמשך שנים שלמות לא צבעו את הדלת עד עצם היום הזה. היכן הכסף? הינך נדרש פעם נוספת שלא להעסיק את קרובי משפחתך בעבודות ועד הבית. זה פשוט סקנדל. תפסיק להעסיק את הגנן בדירתך גם לעבודות הועד – זה מינהל לא תקין. תפריד בין חברת הביטוח שלך לחברת ביטוח לועד. כל ששילמתי לביטוח הועד הוא לעבודות של הועד בלבד ועל חשבון הועד. תחזוקת הבניין ירודה ביותר והנושא יטופל בהמשך."

6. כחדשיים לאחר מכן, ביום 27.6.21, פנה הנתבע פעם נוספת לדיירי הבניין בהודעת דוא"ל (להלן: "הפרסום השלישי"), שאלו עיקריה:

   "אתה ממשיך למרוח אותי.

   כידוע לך היטב 40000 ניתנו על ידי לועד הבית ולא לך באופן אישי ורק ואך ורק עבור עבודות בניה חדשות בבריכה... ובשום אופן לא ניתנה לך הסמכות להשתמש בהם לתיקונים ואו לעבודות שוטפות כפי רצונך... במילים אחרות מה שעשית על דעת עצמך זה הגדלת התשלום הרבעוני במקום 5000 ₪ לסכום ומומלץ על ידה... פעלת בניגוד לחוק, בחוסר סמכות ועשית בכספים היעודיים שניתנו לועד מטרת הבניה הנוספת בקומת הבריכה רק ואך ורק למטרה זאת כרצונך.

   הנך נדרש בזאת באופן מידיי: 1. להחזיר לי מיד 40,000 ₪. 2. להעביר לבעלי הדירות מייד ותוך 48 שעות את הדו"ח של מחצית השנה הראשונה של 2021. 3. להסביר מדוע איחרת ב6 חודשים בהגשת הדו"ח האחרון. 4. להסביר מדוע היסתרת ממני את המגעים והפגישות עם הומלי אותם ניהלת במחירים של פי 2 מהמקובל בשוק, בחוסר סמכות... 5. להסביר מדוע הבזבוז הגדול לפיו הוצאת 2500 ₪ לחודש ולאורך שנים עבור נקיון. אין למחיר זה אך ורע גם לא קרוב לזה. כנל קיימים בדוח האחרון תשלומים גבוהים מהמקובל במידה והיית מבקש הצעה נוספת קרוב לודאי שהיה נחסך לועד ההפרש. 7. להסביר לבעלי הדירות את ניגוד האינטרסים שלך עם חברת אינפרטק אותה העסקת גם בנושאים משפטיים ואף לאחרונה בנושא נזילות בדירתך. 6. להסביר לבעלי הדירות מדוע העסקת קרובי משפחה שלך בעבודות ועד הבית בנושא המשאבות והמים החמים ללא שידעת את בעלי הדירות... 8. הנך מתחמק באופן עקבי מלתת תשובה בנושא עלות צביעת הדלת שמשום מה שילמת עבור צביעתה יותר מפי 5 ממחיר השוק המקובל. 9. בניגוד עניינים מובהק שילמת אלפי שח לחברת שחר בה בחרת בחברת הביטוח של דירתך וגם של ועד הבית. גם ניגוד אינטרסים זה בחרת להסתיר מבעלי הדירות... 10. הנך נדרש להפריד הפרדה מוחלטת בין עובדים וחברות שאתה מעסיק גם באופן פרטי וגם עבור ועד הבית. לרבות: 1. חברת הביטוח של הבניין, 2. שחר נזקי צנרת, 3. חברת אינפרטק, 4. הגנן... "

   חלפו כשבועיים וביום 8.7.21 שלח הנתבע הודעת דוא"ל נוספת (להלן: "הפרסום הרביעי") לתובע ולדיירים נוספים, כך:

   "אגור מתחמק כרגיל מתשובות ענייניות. הנושאים אינם קשורים לחברת הניהול שתיבחר אלא למחדלי העבר שלו. לסכנות התחשמלות בניין, לסכנת מעידה ונפילה, למהמורות בשביל החניה, לסכנת תאונה ופגיעת גוף בגלל אי החלפת המראה, להזנחת הבניין, לביזבוזים ותשלומים מיותרים, להעסקת קרובי משפחה, תוך העלמת מחדל זה מבעלי הדירות, קביעת ושימוש בכספי הביטוח של אגו כחברת הביטוח של הבניין, ניהול מו"מ עם הומלי בהיחבא ובהסתרה וללא רשות מבעלי הדירות ומבעלי הרכוש המשותף ובניגוד להוראת החוק המפורשת. העסקת עובד ניקיון תמורת הסכום השערורייתי של 2500 שח לחודש מה עוד הבניין מלוכלך מאד, הנך נדרש להחזיר לי 40000 שח שקיבל ממני למטרת עבודות הבניה חדשה בבריכה ולמטרה זאת בלבד ובניגוד לחוק ולמוסכם השתמש בהם ללא רשות למטרות אחרות. ובכלל אגור הצהיר והודיע על התפטרותו מועד הבית לאחר 20 שנה כדבריו. התפטרותו התקבלה בסיפוק לאור המצב הבניין הירוד. לאור הודעת התפטרותו אגור איננו זכאי לחתום בחשון הבנק של הועד ואסור לו לשלם תשלום כלשהו מחשבון הועד. נקווה שחברת הניהול שתיבחר תחזיר את הבניין למצבו כמו בימיו הטובים. נ.ב. יפה מאד וראוי להערכה רבה שאגור מתעסק בסוג הכדור שבבריכה. אכן נושא חשוב ודחוף. כל הכבוד."

   פניות הנתבע לדיירים בבניין הסתיימו, בכל הנוגע לתובענה זו, בהודעה חמישית שנשלחה ביום 15.7.21 (להלן: "הפרסום החמישי") כך:

   "מחמאות הזויות אולי חלקן מוזמנות על עבירות על החוק של אגור על הזנחת הבניין המתמשכת על ידו. 1. מומ והתקשרות כושלת עם הומלי בניגוד להוראת החוק וללא סמכות חוקית (ובמחיר כפול לערך ממחירי השוק של חברת הניהול וחברת תמר) הסתיימו בבושת פנים לאחר שלשון החוק הובאה בפני אגור העמידה אותו במקום והתקשרות הבלתי חוקית והיקרה באופן מוגזם בוטלה. 2. בהתאם לפסהד של המפקחת על הבתים המשותפים בוטלה נעילת דלתות אש... 3. העסקת קרובי משפחה של אגור לעבודות הבניין נמשכת על ידו. גם כיום למרות התראות חוזרות. גם לאחרונה שולם מכספי ועד הבית מוגזם של 1200 שח עבור החלפת צינור קטן השייך למשאבה הציבורית שעל הגג. המבצע הינו אחיה של כלתו של אגור. תקין בעיניכם? 4. 40000 שח שהעברתי לועד וזאת רק אך ורק עבור ביצוע עבודות בנייה חדשות בריכה הוצאו על הוצאות שוטפות מבלי ליידע אותי וללא קבלת אישור כלשהו ממני ובניגוד לחוק. הסכומים הוצאו מבלי שהתקבלו הצעות נוספות תוך ניגוד אינטרסים של אגור. למשל חברת אינפרטק משרתת את אגור לגילוי נזילות בדירתו ובמשפטים נגדי. תקין בעיניכם?

7. בעקבות משלוח הודעות אלו, פנה התובע לנתבע בדרישה שיחזור בו מדבריו והודיע על כוונתו להגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע (הודעת דוא"ל מיום 10.8.21).

   הנתבע, במכתב תגובה מיום 30.9.21, לא כפר בביצוע הפרסומים, אך כפר בטענה שיש בהם משום הוצאת לשון הרע וממילא שדחה את הדרישה לפרסום התנצלות או כל חבות כלפי התובע בגין הפרסומים.

   בהיעדר הסכמה הוגשה תביעה זו ביום 4.11.21.

   תמצית הטענות וההליך

8. לטענת התובע, 5 ההודעות ששלח הנתבע לדיירי הבניין מהוות הוצאת לשון הרע כלפיו.

   לפי גרסת התובע, הפרסומים שעשה הנתבע מציגים אותו כמי שמעדיף קרובים ומקורבים במתן שירותים שונים לנציגות, כמי שגובה כספים מדיירים אך איננו עושה בהם את השימוש להם נועדו, כמי שמסתיר את התנהלותו בכל הנוגע לכספי הדיירים, וכמי שפועל בניגוד לחוק ולמעשה מזניח את ענייני הבניין. הודעות אלו, טוען התובע, מציגות אותו כדמות נלעגת ומושחתת.

   התובע טוען כי הפרסומים הסבו לו נזק כבד אותו הוא אומד בסך של 200,000 ₪ לפחות, ולחילופין מקנות לו זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום העומד ביחס ישר לכמות הפרסומים, אך הועמד, לצרכי אגרה, על סך של 200,000 ₪.

9. לטענת הנתבע, אין לתביעה כל בסיס והיא בסך הכל ביטוי נוסף למסכת ההתנכלות שהוא חווה מאז הלין על הנזילה מדירת התובע.

   לפי גרסת הנתבע, הפרסומים נשוא התביעה נועדו, בסך הכל, למתוח ביקורת על התנהלות התובע בתפקידו בנציגות ולבחון את התנהלותו של התובע. הצגת הדברים בפרסומים על רקע זה, טוען הנתבע, כלל איננה מהווה לשון הרע ואפילו תמצא כזו, הרי שעומדות לו הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, הנתונה למי שמפרסם בתום לב דבר המהווה הבעת דעה בלבד.

10. התובע תמך את גרסתו בתצהירו ובתצהירו של מר גבריאל בן שמעון (מי שנתן שירותי גינון לנציגות).

    הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו.

    במהלך הדיון אשר התקיים ביום 10.12.24 נחקרו העדים ובתום הדיון הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

11. עיון בסיכומים אשר הוגשו מטעמו של התובע, מעלה כי במסגרתם נעשה ניסיון להסתמך על הכרעות במחלוקות נוספות שהתבררו בין הצדדים בערכאות, ככאלו שיש להן משקל גם בהליך זה. כך מתייחס התובע לפסק הדין שניתן ביום 16.3.25 בת.א. 41647-01-19, לפסק הדין שניתן בת.א. 2556-11-18 ולפסק הדין שניתן ביום 2.10.24 בערעור על אותו פסק דין (ע"א 30279-10-23). התובע חוזר על ניסיונות אלו גם בסיכומי התשובה מטעמו.

    התנהלות זו איננה ברורה. פסק דין שניתן בהליך אזרחי איננו יכול להוות ראיה בהליך אזרחי אחר, אלא אם כן הושגה על כך הסכמה או על יסוד ההלכות בעניין מעשה בית דין. בין הצדדים אין הסכמה על הגשת פסקי דין אלו ולצדדים הרי הובהר שלא ניתן להגיש את פסקי הדין כראיה (כאמור בעמ' 13-12 בפרוט' הדיון מיום 10.12.24). ניסיון התובע להסתמך על ההכרעות באותם פסקי דין אחרים מנוגד לדין, מבטא התעלמות מהחלטות בהליך זה ויבוא לכדי ביטוי בפסיקת ההוצאות.

    דיון

12. תביעה זו מתבססת על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

    התובע מתבסס על אותם 5 פרסומים ששלח הנתבע כמפורט לעיל, וטוען שיש בהם כדי להוות הוצאת לשון הרע כלפיו. הנתבע מצדו, איננו מכחיש כי בצע את אותם הפרסומים אך כופר בטענה שיש במי מהם משום הוצאת לשון הרע.

    ההכרעה במחלוקות מחייבת לפיכך, ראשית לכל, בירור המחלוקת באשר לעצם היות הפרסומים נשוא התביעה (כולם או חלקן) משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. בהמשך, ככל שימצא שיש בפרסומים לשון הרע, תיבחן האפשרות שעומדת לנתבע הגנה מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לבסוף, ועל יסוד ההכרעה בשאלות כאמור, תבחן שאלת הסעד.

13. החוק קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סעיף 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סעיף 1 בחוק).

    הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי בבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי ובמסגרתו נשאלת השאלה איזו משמעות היה מייחס קורא סביר למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333,37). השאלה העומדת להכרעה הינה המשמעות שהיה קורא סביר מייחס לדברים אשר כתב הנתבע, ואשר הועברו לנמענים, דיירי הבניין.

    הנתבע טוען בסיכומיו כי תחושתו הסובייקטיבית של התובע איננה רלוונטית לצורך בחינת הפרסומים והקביעה אם יש במי מהם משום לשון הרע (למשל סעיף 15 בסיכומי הנתבע), אך באותה נשימה גם טוען באשר לכוונתו שלו בפרסומים (למשל סעיף 48 בסיכומי הנתבע). כאמור, ביישום המבחן לסיווג הפרסומים, אם יש בהם משום לשון הרע, אין נפקות לתחושה הסובייקטיבית של התובע אך גם לא לזו של הנתבע. המבחן שייושם בסיווג הפרסומים הינו מבחן אובייקטיבי.

14. די לעיין בכל פרסום בנפרד כדי להתרשם מריבוי הטענות והפרטים הכלולים בכל פרסום. קל וחומר שכך כאשר בוחנים את חמשת הפרסומים כמכלול. הנתבע מוצא להביא באותם חמישה פרסומים שלל טענות ועובדות במגוון נושאים הקשורים לפעילות התובע כיו"ר הנציגות.

     

    ככלל, לצורך סיווג פרסום לפי דיני לשון הרע לעיתים לא די בהצבעה על ביטוי יחיד או מספר ביטויים, אלא יש לבחון את הפרסום בכללותו. וודאי שכך כאשר עסקינן בסדרת פרסומים וכאשר אלו מרובי פרטים. במצב שכזה, יישום אותו מבחן אובייקטיבי לסיווג הפרסומים, אם יש בהם או אין בהם לשון הרע, ייעשה מתוך הסתכלות רחבה על הפרסומים שבמחלוקת, ובהסתכלות רחבה על כלל הדברים.

    לא אחת, בבוא בית המשפט לבחון אם הפרסום שלפניו אמנם מהווה לשון הרע, מוצא עצמו בית המשפט מפרק את הפרסום לגורמים ומתמקד באמירה נקודתית על מנת לבדוק אם זו מהווה דיבה. ברם, כפי שהובהר בפסיקה, על בית המשפט ליתן דעתו על הפרסום בכללותו ועל הקשר הדברים הכולל, ואל לו להסתפק בבחינה ממוקדת של אמירה ספציפית (דברי השופט ג' בך בע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז (1) 1, 11 (1992); ע"א 9462/04‏ מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 7 [פורסם בנבו] (28.12.2005); אורי שנהר דיני לשון הרע 118 (1997) (להלן: שנהר); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי 206 (מהדורה שניה מורחבת, 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). יש שבחינת הפרסום בכללותו תוביל למסקנה כי חרף קיומה של אמירה פוגענית ספציפית – אין הפרסום עולה כדי לשון הרע; ויש שבחינת הפרסום בכללותו תוביל למסקנה כי מכלול הדברים הוא שמגבש קיומה של לשון הרע, או שהמכלול הוא שצובע אמירה ספציפית בצבעי דיבה (ראו והשוו ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 619 (2002)). (ע"א 1726/21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י [פורסם בנבו] 23.11.22, פסקה 27 בפסק הדין של הנשיא יצחק עמית)

    אם כך, כאשר עסקינן בסדרה של פרסומים, כמו במקרה דנא, בחינת האפשרות שיש בהם כדי להוות "לשון הרע" תיעשה בהסתכלות על כלל הדברים שנכתבו ולא בפירוק של האמירות ליחידות נפרדות. השאלה שתבחן הינה אם האופן בו בחר הנתבע להציג את התובע, בראייה אובייקטיבית של כלל הפרסומים, מהווה לשון הרע.

15. בחינת הפרסומים מלמדת כי הנתבע מבקש למתוח במסגרתם ביקורת על התנהלות התובע במעמדו כיו"ר הנציגות. הנתבע עושה כן בציון עובדות למכביר.

    בפרסום הראשון, טוען הנתבע כי התובע מעסיק מקורבים במתן שירותים לנציגות (חברת ביטוח, מערכת סלולרית וגנן), כי התנהלות זו של התובע מבטאת "מינהל לא תקין" ומציבה את התובע במצב של ניגוד אינטרסים. הנתבע מוסיף וטוען באותו הפרסום שהתובע מתנהל בחוסר שקיפות, שהתובע מוסר מידע שגוי וחסר לדיירי הבניין, ואף שלא נעשה דבר לקידום שיפוץ הבניין למרות סכום עתק שגבה התובע מהדיירים (120,000 ₪).

    בפרסום השני, שוב מציג הנתבע טענות לפיהן מעסיק התובע מקורבים במתן שירותים לנציגות (גנן וחברת ביטוח) ועוד מוסר מידע שאינו אמת לדיירים (למשל הטענה שדלת החניה לא נצבעה בניגוד לדו"ח של התובע). התנהלות זו, לדברי הנתבע, הינה "פשוט סקנדל".

    בפרסום השלישי, שוב מאשים הנתבע את התובע בהעסקת מקורבים במתן שירותים לנציגות (חברה לאיתור נזילות, שירותי אינסטלציה), בבזבוז גדול של כספי הנציגות ולצד זאת גם מאשים את התובע כי גבה כספים מהדיירים למטרת שיפוץ ספציפי אך עשה בהם שימוש אחר "בניגוד לחוק" וכן "בחוסר סמכות". הנתבע אף טוען שהתובע מסתיר מידע ומתחמק ממתן מענה לשאלות הנוגעות להתנהלותו.

    הפרסום הרביעי נעשה, ככל הנראה, לאחר שהתובע התפטר מהנציגות, ולמרות זאת מבטא חזרה על אותן הטענות של הנתבע בפרסומים הקודמים. שוב טוען הנתבע כי התובע העסיק מקורבים בלי ליידע על כך את הדיירים בבניין, אך גם מוסיף וטוען שהתנהלות זו מסכנת את הדיירים ("לסכנות התחשמלות בבניין, לסכנת מעידה ונפילה"). שוב טוען הנתבע לשימוש אסור שעשה התובע בכספים שנגבו עבור הנציגות ולהסתרת מידע מהדיירים.

    ולבסוף, בפרסום החמישי שנעשה לאחר שניתן פסק דין על ידי המפקחת על בתים משותפים בקשר עם הסכסוכים בבניין, שב הנתבע וטוען כי התובע, כיו"ר הנציגות, עבר על החוק, הזניח את הבניין והעסיק מקורבים במתן שירותים לנציגות ("גם לאחרונה שולם מכספי ועד הבית מוגזם של 1,200 שח עבור החלפת צינור קטן השייך למשאבה הציבורית שעל הגג. המבצע הינו אחיה של כלתו של אגור. תקין בעיניכם?").

    כך מתברר, בקריאה של כלל הפרסומים, כי הנתבע מציג את התובע כמי שעשה שימוש במעמדו כיו"ר הנציגות לקידום מקורבים על חשבון דיירי הבניין. כמי שפועל בצורה שיטתית בניגוד לחוק. כמי שמתעלם מסדרי מנהל תקין, מסתיר את פעולותיו מהדיירים ומציג בפניהם מידע שגוי. כמי שניצל את מעמדו כיו"ר הנציגות לצורך ביצוע תשלומים מופרזים למקורבים, אפילו כשאלו כלל לא בצעו את המשימות בגינן נעשו התשלומים ואפילו בסיכון חיי הדיירים.

    עוד מתברר כי הנתבע איננו מתיימר לבטא בפרסומים "דעה גרידא" ותו לא. הנתבע הרי מציג שלל עובדות שמבססות את טענתו ביחס להתנהלות התובע. עובדות ממוקדות שאינן מותירות מקום לספק בעיני הקורא הסביר. עובדות המציגות את התובע כאדם מושחת המתעלם מהחוק, מתעלם מסדרי מנהל תקין, מתעלם מאחריותו כלפי דיירי הבניין ופועל לקידום מקורבים גם אם יש בכך כדי לסכן את דיירי הבניין.

    אכן, בכובעו כיו"ר הנציגות אין לתובע חסינות מפני ביקורת ואף ראוי להיזהר מפני יצירת אפקט מצנן שיחסום כזו ביקורת, ברם אותם פרסומים של הנתבע חרגו בעליל מביקורת לגיטימית גרידא. כמות הפרסומים, תוכן הפרסומים, השימוש הנרחב בדוגמאות והלשון הבוטה אכן עלולים לבזות את התובע ולכן גם מהווים לשון הרע.

    אני מקבל איפוא את טענת התובע וקובע שהפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע.

     

     

     

     

16. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת אמת בפרסום.

    1. טענת הגנה זו מתבססת על הוראות סעיף 14 בחוק, הקובע כך:

       במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

       הוראה זו מציבה שני תנאים מצטברים בהם צריך לעמוד זה שמבקש להתבסס על הטענה – כי הדבר שפרסם היה אמת; וכי בפרסום היה עניין ציבורי.

       התנאי הראשון עובדתי בעיקרו. השוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. התנאי השני ערכי במהותו. בחינת האפשרות שלפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (מהדרה שנייה - 2024), עמ' 389; להלן: "שנהר"). הנטל להראות עמידה בתנאים אלו, בפרט הטענה העובדתית כי הפרסום שעשה היה אמת – רובץ לפתחו של הנתבע. זה שמבקש להתבסס על טענת ההגנה (ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש [פורסם בנבו], 22.2.17, פסקה 35).

    2. לביסוס טענה זו, סוקר הנתבע את פרטי ההאשמות שהטיח בתובע בפרסומים, וטוען שאכן הוכח שאלו היו אמת.

       כך, למשל, טוען הנתבע שאכן הוכח שהתובע העסיק באופן פרטי את אותו הגנן ששירותיו נשכרו על ידי התובע למתן שירותים לנציגות ומוסיף וטוען כי הוכח שלא הייתה הפרדה בין חיובי הגנן עבור השירותים שהעניק לתובע לחיובי הגנן עבור השירותים שהעניק לנציגות (סעיף 22 בסיכומי הנתבע). כך גם טוען הנתבע כי התובע הודה שהעסיק במסגרת הנציגות את "אביה של כלתו ואת בנו של הנ"ל" (סעיף 66 בסיכומי הנתבע).

    3. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, מעדותו של הגנן, בן שמעון, העלתה כי לא זו בלבד שהייתה הקפדה על הפרדה בחשבונות אלא שאתו הגנן העניק שירותי גינון לדייר נוסף בניין (עמ' 20; ש' 3 בפרוט') וההתחשבנות בענייני הנציגות בכלל נעשתה מול חברת נציגות אחרת - השופטת (בדימ.) גבריאלי (עמ' 19; ש' 28 בפרוט'). לא נמצא בסיס לטענת הנתבע לאי הפרדה בחשבונות.

       שנית, ועיקר, טענות אלו רחוקות כמרחק מזרח ממערב מאותן טענות שהטיח הנתבע בתובע במסגרת הפרסומים. לא העסקה ספציפית של אדם זה או אחר עמדה במוקד הפרסומים, כי אם הטענות להתנהלות מכוונת וזדונית של התובע. טענות של הנתבע לפיהן התובע מעדיף העסקת מקורבים על פני מתן שירותים תקינים לדיירי הבניין. טענות לפיהן התובע פועל בניגוד לחוק, כי התובע מתעלם מסדרי מנהל תקין, כי התובע מסתיר מידע מהדיירים ומזניח במכוון את ענייני הבניין. הנתבע הרי בחר בפרסומים להציג את התובע כאדם מושחת אשר מוליך שולל את שכניו הוא – הדיירים בבניין.

       הנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה שתבסס טענות חמורות אלו, גם אם נמצא שבמעמדו כיו"ר הנציגות בקש התובע לקבל שירותים מגופים עמם הייתה לו היכרות אישית. היכרות שכזו איננה מספקת לביסוס אותם מעשים חמורים שייחס הנתבע לתובע.

    4. לפיכך, הטענה שלפיה הוכח כי הטענות בפרסומים התברר כאמת – נדחית.

17. לטענת הנתבע עומדת לו הגנת תום הלב.

    1. לפי גרסת הנתבע, הפרסומים בהם הוא מצא למתוח ביקורת על התנהלות התובע במעמדו כיו"ר הנציגות, אינן אלא הבעת דעה שנאמרה בתום לב. לפיכך, טוען הנתבע, אפילו נמצא שיש בפרסומים משום הוצאת לשון הרע, עומדת לו הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(3) ו- 15(4) בחוק.

    2. הגנת תום הלב מתייחסת למצבים בהם נמצא שהפרסום שנעשה לא היה אמת, או שלא ניתן להוכיח שהוא אמת.

       המחוקק סבר, שקיימים מצבים שבהם קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, אשר עשויים להצדיק מתן הגנה למפרסם למרות שהפרסום לא היה אמת, אולם מכיוון שהאינטרסים הציבוריים שבעשיית הפרסום במקרים אלה אינם חזקים כמו האינטרסים המוגנים במסגרת סעיף 13, תוצדק החלת ההגנה, על הפגיעה ההכרחית בשמו הטוב של אדם הכרוכה בה, רק אם יתקיים באותו פרסום מרכיב נוסף, והוא שהפרסום נעשה "בתום לב". (שנהר, עמ' 449)

       נקודת המוצא בבירור טענה לתחולתה של הגנת תום הלב, הינה שנמצא שהפרסום נשוא התביעה לא היה אמת. במצב זה, תעמוד לנתבע הגנת תום הלב בהתקיים שני התנאים המצטברים: האחד, כי עשה את הפרסום בתום לב; והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק.

    3. סעיף 15 בחוק מונה 12 חלופות נפרדות אשר כל אחת מהן עשויה להקים לנתבע את ההגנה הנתונה למי שעשה את הפרסום בתום הלב. המשכו של החוק בסעיף 16, אשר כותרתו הינה "נטל ההוכחה" ברם תוכנו חורג מהנחיה דיונית גרידא. וכך מורה סעיף 16 (ב) בחוק:

       חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

       (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

       (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

       (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

       הוראה זו איפה, מאפשרת להתגבר על חזקת תום הלב המוקנית בהתקיים אחת החלופות המנויות בסעיף 15 בחוק. זוהי "חזקה מבטלת חזקה" (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 895).

        

       הוראה זו יוצאת מהבדיקה האובייקטיבית של הפרסום והולכת אל נבכי המפרסם עצמו. אל תודעתו שלו. ואם בדיקה זו תגלה כי הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; או לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם התכוון לפגוע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים – כי אז אין אפשרות לראות במפרסם כמי שנהג בתום לב. אותה חזקה שאפשר וקמה, או תקום, לפי החלופות של סעיף 15 בחוק – תישלל בחזקה הנוגדת (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו] 18.9.14, פסקה 7 בפסק הדין).

    4. סקירת הפרסומים, כאמור לעיל, מלמדת כיצד הציג הנתבע את התובע כאדם מושחת, ככזה אשר מתעלם מהחוק, מתעלם מסדרי מנהל תקין, מסתיר את העובדות מהדיירים ועושה שימוש בכספי הדיירים לטובת קידום מקורבים גם על חשבון השירותים להם מחויבת הנציגות. עוד עלה מסקירת הפרסומים כי כך הציג הנתבע את התובע כשהוא עושה שימוש בשלל טענות עובדתיות הממחישות, אליבא הנתבע, את טענותיו כלפי התובע.

    5. דא עקא, והתברר שהנתבע כלל לא טרח לבחון את העובדות בטרם נעשו הפרסומים. הנתבע מעלה שלל טענות באשר להתנהלות התובע בענייני הנציגות, אך הנה מתברר שלא טרח לבקש לעיין בספרי החשבונות של הנציגות לפני שהחל בפרסומים נשוא התביעה. בתצהירו של הנתבע אין ולו ניסיון להציג פנייה שנעשתה לתובע טרם סדרת הפרסומים בבקשה לקבלת מידע או לעיון במסמכים. היעדר כזו פנייה מטריד במיוחד לאחר שהתברר שסוגיה זו כבר הוסדרה בהליך קודם בין הצדדים (הסכם הפשרה מיום 20.6.17 – נספח 38 לתצהיר התובע). לא זו בלבד שלנתבע עמדה האפשרות לבחון את ספרי הנהלת החשבונות של הנציגות כדייר גרידא, אלא שלצדו הרי גם עמדה החלטה שקבלה תוקף של פסק דין. הנתבע טען בעדותו (עמ' 53; ש' 28 בפרוט') כי בקש לעיין בספרי הנהלת החשבונות אך סורב, ברם בהיעדר התייחסות לכך בתצהיר, בהיעדר פירוט ובהיעדר תיעוד – אני מתקשה ליתן אמון בטענה זו. העובדות, כפי שהוצגו, מלמדות את ההפך. מלמדות על היעדר כל ניסיון להקדים בירור לפרסומים.

    6. בחינת אותן עובדות שעליהם התבסס הנתבע ממחישה עוד יותר את הקושי הניצב בפניו בניסיון לטעון לתום לב.

       כך למשל, הנתבע טען כי התובע "מעסיק כחברת הביטוח של ועד הבית את חברת הביטוח הפרטית שלו" וחזר על טענה זו בפרסום הראשון, בפרסום השני ובפרסום השלישי. טענה זו הופרכה והנתבע מודה כי טעה בטענה זו (סעיף 33 בסיכומי הנתבע) אך מוסיף וטוען כי בעת ביצוע הפרסומים אכן סבר שבבעלות התובע חברת ביטוח (סעיף 32 בסיכומי הנתבע). הנתבע איננו מנסה לתאר אילו בדיקות עשה לפני הפרסומים כדי לוודא מה קשר יש בין התובע לחברת הביטוח עימה התקשרה הנציגות וכאשר נשאל אם ניסה לברר זאת טרם ביצוע הפרסומים השיב "לא זוכר שבקשתי" (עמ' 64; ש' 26 בפרוט'). בהיעדר ניסיון לעשות כן, אין מנוס מהמסקנה כי האשמה זו הוטחה בתובע בלי כל בדיקה.

       והנה המחשה נוספת. הנתבע טען כי התובע מעסיק שלל קרובי משפחה ומקורבים אחרים במתן שירותים לנציגות וציין במפורש את העסקת "האח של כלתו" בתיקון המערכת הסלולרית, את העסקת הגנן הפרטי של התובע במתן שירותי גינון לנציגות, את העסקת קרובי משפחה "בנושא המשאבות והמים החמים", את העסקת אינפרטק (חברה לאיתור נזילות) עמה יש לתובע קשר עסקי, והכל מבלי להקפיד על הפרדת החשבונות המתייחסים לשירותים שניתנו אישית לתובע לבין השירותים שנתנו לנציגות.

       הדגש בשלל טענות אלו ובפרסומים של הנתבע הינה הטענה לאי הפרדת חשבונות, אך הנה התברר שהנתבע כלל לא בדק טענה זו טרם נעשו הפרסומים. הנתבע אף הודה בעדותו כי כל הוצאה של הנציגות חייבה שתי חתימות (עמ' 53; ש' 1 בפרוט') אך לא ניסה להסביר כיצד עובדה זו מתיישבת עם הטענה שהתובע, כביכול, עשה בתקציב הנציגות כראות עיניו. הנתבע בחר להטיח בתובע העסקת מקורבים בערבוב חשבונות ובאופן שמציג את התובע כמי שלכל הפחות זלזל באחריותו כיו"ר הנציגות, מבלי שטרח לבצע בדיקה כלשהי טרם הפרסומים. הנתבע טוען שרק לאחר הגשת התביעה ובהגשת תצהיר התובע, התברר שהתובע מכחיש את הטענה לאי הפרדת החשבונות (סעיף 7(טז) בתצהיר הנתבע, אלא שמצופה היה מהנתבע שבדיקה זו תיערך בטרם נעשו הפרסומים ובטרם הטיח בתובע שהוא איננו מקפיד על הפרדת החשבונות.

    7. בהקשר זה, טוען הנתבע שאכן הוכח שלצורך קבלת שירותי גינון לנציגות שכר התובע את שירותיו של מר גבריאל בן שמעון, שאת שירותיו שכר גם לצורך טיפול בגינתו הפרטית. עוד טוען הנתבע שהוא לא טען בפרסומים ואיננו טוען כעת שהתובע קבל טובת הנאה מהעסקת הגנן, מר בן שמעון, ובסך הכל הלין על חוסר התקינות שיש במצב זה. אכן, מר בן שמעון הועסק כגנן בדירתו הפרטית של התובע מאז שנת 2013 והועסק כגנן גם בגינת הבניין החל משנת 2017 (כעולה מתצהיר מר בן שמעון). אלא שלא זו הייתה הטענה שהוטחה בתובע בפרסומים של הנתבע אלא הטענה שהעסקה כפולה זו נעשית בלי "הפרדת חשבונות", בלי "שקיפות מלאה" ומתוך "ניגודי אינטרסים ברורים הגורמים נזק לבעלי הדירות". טענה זו הופרכה כעולה מהנספחים לתצהירו של מר בן שמעון (נספח 2 לתצהיר בן שמעון) בהם חשבוניות שמופנות לנציגות ואחרות שמופנות לתובע, אך כך גם מתברר כיצד, שוב, הטיח הנתבע טענות בלי כל בדיקה מקדימה.

    8. כך מתברר כי לא זו בלבד שהדברים שפרסם הנתבע לא היו אמת, אלא שהתברר שהנתבע לא ערך בדיקה כלשהי, ולו ראשונית, של הטענות טרם הפרסום. הנתבע לא ניסה לבחון את האופן בו נהל התובע את חשבונות הנציגות, הנתבע לא ניסה לברר אם התובע מקפיד על הפרדה בין חשבונותיו האישיים לאלו של הנציגות, הנתבע לא ניסה כלל לקבל מידע מהתובע. הנתבע בחר להטיח בתובע האשמות קשות בלי כל בדיקה ומכאן שהנתבע בצע את הפרסומים בחוסר תום לב, לפי ההוראה בסעיף 16(ב)(2) בחוק.

        

        

    9. מעת שנקבע שנסתרה חזקת תום הלב, לא יכולה עוד לעמוד לנתבע הגנת תום הלב ודי בכך כדי לדחות את הניסיון להתבסס על הגנה זו. בחינת התנאים הנוספים בטענת הגנה זו תיעשה לפיכך בתמצית.

    10. התנאי השני לתחולת הגנת תום הלב הינו התקיימות אלו מהנסיבות המנויות בסעיף 15 בחוק.

        הנתבע טוען לתחולתה של ההגנה הגלומה בסעיף 15(3) בחוק, שלפיה עומדת הגנת תום הלב למי שפרסם לשון הרע, גם לשם הגנה על "עניין אישי כשר". וכך מורה החוק:

        "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

        ...

        (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר;

        בכדי לחסות בצילה של הגנה זו, שומה על הטוען לה לעמוד בקיומם של 4 תנאים מצטברים: עניין אישי כשר אשר הגנתו הצדיקה את הפרסום; תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת; והפרסום נעשה בתום לב (שנהר, עמ' 580).

        לנתבע, כדייר בבניין, ודאי שהיה עניין באופן בו מתנהלת הנציגות והאופן בו מתנהל התובע בכובעו כיו"ר הנציגות. ביקורת של בעל דירה על התנהלות נציגות הבניין הינה בגדר "עניין אישי כשר", אלא שעמידה בתנאי זה איננה מספיקה והקושי הניצב בפני הנתבע, בהקשרה של טענת הגנה זו, נובע משאלת תחולת התנאי השני – התנאי שלפיו תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין אישי כשר.

        השימוש בביטוי "לשם הגנה" בהוראה זו נועד להצביע על קשר בין העניין האישי הכשר נשוא הפרסום לתוכנו של הפרסום והאופן בו נעשה הפרסום. לא "כל פרסום" יזכה להגנה זו אם תכליתו הינה הגנה על "עניין אישי כשר" של המפרסם, אלא רק זה אשר תכליתו הינה הגנה על אותו "עניין אישי כשר". כך גם המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן הקשר ההגיוני, לפיו תחול ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלוונטית להגנת העניין האישי הכשר. ביישום מבחן זה יש לבחון את הפרסומים בכללותם, בשים לב ללשון בה נקט המפרסם והעניינים שהובאו בפרסומים. כאשר נמצא שהמפרסם עושה שימוש בביטויים חריפים או בעלבונות קשים, הרי שההנחה הינה שלא ההגנה על אותו "עניין אישי כשר" עמדה לנגד עיניו כי אם דווקא תכלית שונה. כי הפרסום לא נעשה כדי להגן על אותו "עניין אישי כשר" אלא לצורך תכלית שונה (שנהר, עמ' 585). כך גם אם נמצא שהמפרסם מערב בפרסומים נושאים שונים, אפשר גם מערב מין בשאינו מינו, שאף באלו עלולה להימצא אינדיקציה לחוסר תום לב של המפרסם.

         

        בעניין דנא, כפי שצוין, ברי הדבר שלנתבע היה עניין באופן בו ניתנו שירותים שונים שבתחום עניינה של הנציגות, אלא שהנתבע איננו מסתפק בטענות במישור פעילות התובע במתן השירותים השונים. הנתבע מייחס לתובע מעשי הטעיה של דיירים בבניין. הנתבע מייחס לתובע התנהגות שתכליתה סכסוך בין הדיירים בבניין. ובעיקר – הנתבע הוסיף והפיץ שני פרסומים (הפרסום הרביעי והפרסום החמישי) לאחר שהתובע הודיע על התפטרותו מתפקידו כיו"ר הנציגות. ולא נותר אלא לתמוה – כיצד פרסומים שנעשו לאחר התפטרות התובע נועדו להגן על עניינו של הנתבע בכל הנוגע לניהול הנציגות?

        אם כך, גם אם לא נקט הנתבע בלשון גסה ובביטויים סרי טעם, גם אם "הסתפק" הנתבע בהאשמת התובע בשלל מעשים שחלקם קשורים לענייני הנציגות וחלקם לא, כמות הפרסומים, היקף הנושאים הכלולים בהם, שילוב אותן האשמות שלא רלוונטיות לענייני הנציגות והמשך הפרסומים גם לאחר התפטרות התובע, מלמדים שלא הגנה על ענייניו של הנתבע עמדה לנגד עיניו בביצוע הפרסומים, אלא דווקא ההשתלחות בתובע וככל הנראה על רקע מערכת היחסים העכורה בין הצדדים.

        הגנה זו לפי סעיף 15(3) לא הייתה עומדת לתובע גם אם לא נסתרה חזקת תום הלב.

    11. הנתבע טוען לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) בחוק, המורה כך:

        הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

        כדי להתבסס על הגנה זו, יש לקרוא את הפרסומים בכללותם ולראות אם ניתן להפריד בין העובדות המוצגות בפרסומים לבין דעתו של המפרסם.

        בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 853 - 854). כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 351 – 352, שנהר, בעמ' 319 - 320). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316). (רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" [פורסם בנבו] 16.6.08, פסקה 16)

         

        ביישומה של הגנה זו איפוא, אין מקום להתמקד באותן אמירות שנויות במחלוקת בלבד ואין מקום לניסיון לבחון אותן במנותק ממכלול הדברים שפורסמו אלא להיפך. יש לקרוא את האמירות השנויות במחלוקת כחלק ממכלול הדברים ובבחינת הקשרן הכולל לפרסום נשוא התביעה.

        יישום מבחן זה על הפרסומים דנא איננו מאפשר לקבל את טענת הנתבע. בכל הפרסומים, וכך גם הודגש לעיל, מביא הנתבע "עובדות" אשר התבררו כמופרכות. אכן, באותם פרסומים מביע הנתבע את הדעה שהתובע איננו ראוי לכהן כיו"ר נציגות הבניין, אלא שהתשתית המוצגת על ידי הנתבע, אותה תשתית עובדתית שעליה התבססה עמדה זו, התבררה כמופרכת. התבררה להיות לא יותר משלל האשמות בעניינים אותם לא טרח הנתבע כלל לברר טרם הפרסומים. כאשר העובדות שעליהן התבססה דעת הנתבע התבררו כמופרכות, אין אפשרות לראות בפרסומים ככאלו שמבטאים בסך הכל "הבעת דעה" על התנהגות התובע וההגנה הגלומה בסעיף 15(4) בחוק איננה עומדת לנתבע.

    12. מעת שנמצא שהנתבע לא פעל בתום לב ונשללה חזקת תום הלב של הנתבע, הרי שלא עומדת לו הגנת תום הלב. ממילא שנמצא שהגנת תום הלב לא עומדת לו לנתבע גם לולא נשללה חזקת תום הלב, כאשר נמצא שהפרסומים לא נועדו להגנה על עניין אישי כשר אלא דווקא נראים כחלק מאותו סכסוך נמשך של הנתבע עם התובע, וכאשר נמצא שהפרסומים אינם אך הבעת דעה של הנתבע.

    13. טענת הנתבע להגנת תום הלב העומדת לו – נדחית.

18. לאחר שנמצא שיש בפרסומים הוצאת לשון הרע כלפי התובע ושלא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק, יש לקבוע את הפיצוי הראוי שיש להשית על הנתבע בנסיבות העניין.

    לטענת התובע, הפרסומים הסבו לו נזק כבד, ברם התובע לא עשה כל ניסיון לפרט כאלו נזקים ולא כל שכן להביא ראיות לביסוס טענה לנזקים. למעשה, היעדר ניסיון לפרט נזק כלשהו שנגרם לתובע בגין הפרסומים לא מותיר אלא את התביעה לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק.

19. בהתאם לסעיף 7א(ב) בחוק, רשאי בית משפט לחייב נתבע לשלם לנפגע בהוצאת לשון הרע פיצוי גם בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ (בצירוף הפרשי עליית המדד). בסעיף 7א(ג) בחוק נקבע כי מקום בו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

    בכדי להביא לחיוב הנתבע בתשלום כפל הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, לא די לו לתובע להוכיח את עצם הפרסום המהווה לשון הרע ולא די בקביעה שלא עומדת לנתבע הגנה מההגנות הקבועות בחוק, אלא שעל התובע להוכיח בנוסף שהפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע בו. ביטוי זה, "בכוונה לפגוע", נבחן בפסיקה בהקשר האפשרות להטלת אחריות פלילית על המפרסם לפי סעיף 6 בחוק.

    בהקשר זה נקבע כי אמת המידה הקובעת הינה השאלה אם הפרסום כוון לפגוע בשמו הטוב של התובע (ע"פ 677/83 בורוכב נ' יפת פ"ד לט (3) 205, 218). לא די איפה כי ניתן היה לצפות את הפגיעה בתובע כתוצאה מפרסום לשון הרע נגדו ולא די בקביעה כי מדובר בפרסום שראוי לגנאי. בכדי לקבוע כי יש מקום לחיוב בכפל הפיצוי, יש להראות כי לפרסום נלוותה כוונה של ממש לפגוע (ראו למשל: ת"א (מרכז) 22138-10-11 שמחה יעקובוביץ נ' יוסף אדוארד זיאס [פורסם בנבו], 7.6.15). התובע לא הביא ראיות שמאפשרות לקבוע כזו כוונה זדונית של הנתבע לפגוע בשמו הטוב של התובע עד כדי קרוב למצב בו תוטל אחריות פלילית. הפרסומים נעשו בקרב הדיירים בבניין ולא מעבר לכך. לשון הפרסומים אומנם חריפה ובוטה, אך איננה כוללת ביטויי גנאי חריגים. הנתבע אומנם מתפרש בפרסומים גם ליחסי התובע וכלל הדיירים בבניין, אך מוקד הפרסומים נותר להיות אופן ניהול הנציגות. לא מצאתי לפיכך שיש בפרסומים כזו כוונת זדון המצדיקה כפל פיצוי.

20. בבוא בית המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי הוא בוחן את היקף הפרסום ומהותו, טיבו וחומרתו. בבחינה זו ראוי להדגיש כי בסופו של יום, ומבלי לגרוע כמלוא הנימה מתחושות העלבון של התובע, עסקינן בסכסוך שכנים ותו לא. פרסומים לא ראויים שנעשו על רקע מערכת יחסים עכורה בין שכנים. התובע, אשר נמצא להיות איש אשכולות (כעולה מהתיאור התמציתי של קורות חייו בתצהירו), מצא להתפטר מתפקידו בנציגות ובמהלך בירור התביעה גם נמסר שאיננו מתגורר עוד בבניין ואין לו קשר כלשהו עם הנתבע. לא מצאתי שהיה בפרסומים כדי להסב נזק לתובע או להכתים באופן ממשי את מעמדו.

    עוד מצאתי לציין שאף אם עסקינן בחמישה פרסומים, שלהלכה כל אחד מהם מהווה בפני עצמו לשון הרע, הרי שמדובר במסכת רצופה של התכתשות שבעקירה נסבה על אותו העניין – ניהול נציגות הבניין.

    בהינתן עובדות אלו, מצאתי להשית על הנתבע תשלום פיצויים בסך של 10,000 ₪ בגין כל פרסום ובסך הכל – 50,000 ₪.

21. לצד העתירה לפיצויים עותר התובע גם לצו שיורה לנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של האשמותיו בפרסומים.

    בהתאם לסעיף 9(א)(2) בחוק מוסמך בית המשפט להורות על פרסום תיקון או הכחשה של הפרסום, ברם השימוש בסמכות זו מסור לשיקול דעת בית המשפט (שנהר, עמ' 690).

    מאז הפרסומים דנא חלפו למעלה מ-4 שנים. מדינת ישראל חוותה טלטלה עזה והצדדים עצמם אינם עוד שכנים. לכך יש להוסיף את העירוב של עובדות וטרוניות בפרסומים כך שלצד עובדות גם הובאה דעתו של הנתבע על התובע. לא מצאתי בנסיבות אלו שיש מקום או טעם לחייב את הנתבע בפרסום התנצלות או הכחשה, וממילא שבאפשרות הצדדים, לפי שיקול דעתם, להפיץ את פסק הדין.

22. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

23. משאבים רבים השקיעו הצדדים בבירור טענות אשר בסופו של יום, כך נראה, ביטאו סכסוך שכנים ואקורד סיום של מערכת יחסים עכורה. מערכת שהסתיימה בהתפטרות התובע מתפקידו ומעבר דירה במהלך בירור תביעה זו.

    התובע הלין על סדרה בת 5 פרסומים שבצע הנתבע, בהודעות שהעביר לדיירים בבניין. בפרסומים אלו נמצא שהנתבע הציג את התובע כמי שעשה שימוש במעמדו כיו"ר הנציגות לקידום מקורבים על חשבון דיירי הבניין, כמי שפעל בניגוד לחוק, כמי שהתעלם מסדרי מנהל תקין, הסתיר את פעולותיו מהדיירים והציג בפניהם מידע שגוי. כמי שניצל את מעמדו כיו"ר הנציגות לצורך ביצוע תשלומים מופרזים למקורבים, אפילו כשאלו כלל לא בצעו את המשימות בגינן נעשו התשלומים ואפילו בסיכון חיי הדיירים.

    כך עשה הנתבע ומבלי שנסה לבטא דעה אישית בלבד, אלא תוך שימוש בשלל עובדות ודוגמאות. עובדות המציגות את התובע כאדם מושחת המתעלם מהחוק, מתעלם מסדרי מנהל תקין, מתעלם מאחריותו כלפי דיירי הבניין ופועל לקידום מקורבים גם אם יש בכך כדי לסכן את דיירי הבניין. כך נמצא לקבל את טענת התובע ולקבוע שיש בפרסומים משום הוצאת לשון הרע.

    הנתבע טען להגנת "אמת בפרסום", ברם התברר שלא הוצגו ראיות המאפשרות לקבל טענה מטענות הנתבע. לא הוצגו ראיות להפרת סדרי מנהל תקין, לעבירה על החוק, להסתרת דבר או חצי דבר מדיירי הבניין. ודאי שלא כאלו ראיות שעלולות לראות בתובע אדם שעושה שימוש פסול במעמדו בנציגות.

    הנתבע טען להגנת תום הלב, אך נמצא שכלל לא פעל בתום לב. נמצא שהנתבע בחר לצאת בפרסומים מבלי שטרח לערוך בירור מקדים כלשהו של הטענות. מבלי שטרח לבקש מידע מהתובע בטרם יציגו באופן בו הוצג בפרסומים השונים. הנתבע אף לא מצא לבקש לעיין באותם ספרי חשבונות של הנציגות אפילו שבאמתחתו פסק דין המחייב את התובע לאפשר כזה עיון. הוצאת לשון הרע מבלי כל בדיקה מקדימה איננה מתיישבת עם חובת תום הלב.

    עוד נמצא שממילא לא הגנה על ענייני הנתבע עמדה לנגד עיניו, אלא דווקא ניגוח התובע. כך נמצא הן נוכח יריעת הנושאים הרחבה והם נוכח המשך הפרסומים לאחר שהתובע כבר התפטר מתפקידו בנציגות. לא נמצא גם שהפרסומים מבטאים דעה של הנתבע שכן באלו שלל עובדות עליהן מתבססת אותה דעה.

    ולבסוף, לאחר שנמצא שהפרסומים מהווים לשון הרע ושלא עומדת לנתבע הגנה, נמצא להשית על הנתבע פיצוי בשיעור 10,000 ₪ על כל פרסום ובסך הכל – 50,000 ₪.

    לא נמצא לחייב את הנתבע בפרסום התנצלות או הכחשה.

24. כאמור, הצדדים מצאו להשקיע משאבים רבים בבירור תביעה זו אף שנראה שהיקף ההשקעה חרג מהנדרש בבירור מחלוקות מסוג זה. היקף השקעה זו ראוי שיבוא לכדי ביטוי בפסיקת ההוצאות, אך לחובת התובע ייזקף צירוף פסקי הדין בהליכים הקודמים במסגרת הסיכומים. אני מחייב לפיכך את הנתבע לשאת בשכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

25. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 ₪.

    כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את אגרת בית המשפט וכן גם שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

    ניתנה היום, כ"ד אב תשפ"ה, 18 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.