שנאר נ' כהן ואח'

פסק דין

1.תביעה, בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך 31,512 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב משא סגור מסוג מרצדס מ.ר. 72-015-90 (להלן: "רכב התובע"), כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בכביש 437 מכיוון רמאללה לכיוון שכם.

2.על פי הנטען, ביום 14.7.10 נהג וואצף שקו (להלן: "הנהג ברכב התובע") ברכב התובע בכביש 437 מכיוון רמאללה לכיוון שכם ומשהגיע לצומת נסע מולו רכב מ.ר. 42-262-28 (להלן: "רכב הנתבע") נהוג בידי הנתבע, אשר התכוון לפנות שמאלה בצומת. רכב התובע אשר נסע ישר, התקרב לצומת ומבלי שהנתבע ייתן זכות קדימה לרכב התובע, פנה רכב הנתבע שמאלה, בעת שרכב התובע חלף על פני הצומת, או אז ארעה התנגשות וכתוצאה ממנה נגרם נזק לרכב התובע.

3.אלה הנזקים להם טוען התובע: נזק אשר הוערך עפ"י חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה – סך 16,282 ₪; שירותי גרירה – בסך 500 ₪; עלות שכרו של השמאי – סך 1,230 ₪; הוצאות כלליות, טרחה ועוגמת נפש – סך 1,500 ₪ ועלות שכירת רכב חלופי בעת השבתת רכב התובע – סך 9,000 ₪.

4.התביעה הוגשה כנגד הנתבע - מי שנהג ברכב הנתבע, וכנגד הנתבעת מס' 2 (להלן: "הפניקס") אשר ביטחה את רכב הנתבע מפני נזקי צד שלישי.

5.הנתבעים כפרו באחריות הנתבע לתאונה וטענו, כי התאונה ארעה בשל רשלנות הנהג ברכב התובע. על פי הנטען בסעיף 7 לכתב ההגנה, רכב הנתבע היה במצב נסיעה כאשר הגיע לצומת והתכוון לפנות שמאלה; ואילו רכב התובע נסע בנתיב הנגדי והחל להאט נסיעתו במטרה לפנות ימינה; או אז שינה הנהג ברכב התובע את דעתו, האיץ את רכבו והחל נוסע ישר וכתוצאה מכך ארעה ההתנגשות.

6.אציין כי בכתב ההגנה כפרו הנתבעים בנזקים הנטענים, אולם לא עמדו על חקירת השמאי מטעם התובע.

7.בפניי העידו הנהג ברכב התובע, התובע עצמו והנתבע.

8.גרסת התובע, כפי שבאה מפי הנהג ברכב התובע היא שהנתבע פנה בצומת שמאלה, מבלי לתת לרכב התובע זכות קדימה ומבלי לתת לו לחצות את הצומת בבטחה, ובכך פגע בחלק השמאלי של רכבו (סעיף 3 לתצהירו של הנהג). עוד מוסיף הנהג, כי אין יסוד לטענה שהנהג ברכב התובע האט נסיעתו מתוך מטרה לפנות ימינה ולפתע האיץ והתחיל לנסוע ישר, שכן הנהג לא התכוון לפנות ימינה (סעיף 4 לתצהירו של הנהג).

9.גרסת הנתבע היא שהתובע "שינה את דעתו" ובמקום לפנות ימינה האיץ את רכבו ונסע ישר וכתוצאה מכך ארעה ההתנגשות.

10.בטרם נכריע במחלוקת נביא בקצרה תיאור הצומת בו אירעה התאונה (צומת אדם); מדובר בצומת "טי", כאשר הנתבע הגיע לצומת והתכוון לפנות שמאלה. התובע הגיע מן הכיוון הנגדי כאשר בכיוון נסיעתו ניתן לפנות ישר (ובכך לחלוף על פני הצומת) וניתן לפנות ימינה, אל תוך הצומת, לכיוון ירושלים. כמו-כן אין מחלוקת כי קיים אי הפרדה בנוי בין המסלול לנוסעים ישר לבין המסלול לנוסעים ימינה לכיוון ירושלים.

11.אין חולקין בין הצדדים כי זכות הקדימה בצומת היא לנוסע ישר, קרי לרכב התובע. כל אשר טען הנתבע, הוא שהתאונה היתה בלתי נמנעת, זאת מאחר והנהג ברכב התובע התכוון לפנות ימינה, הנתבע סמך על כך, החל פונה שמאלה ובשלב מסוים שינה נהג רכב התובע את דעתו, עבר ממסלול הפנייה לימין למסלול הנסיעה ישר, חצה את הצומת וכתוצאה מכך ארעה ההתנגשות.

12.המחלוקת מתבהרת אפוא, והיא מתמקדת בשאלה- האם נסע הנהג ברכב התובע במסלול הימני וכשהתקרב לצומת סטה שמאלה למסלול הנוסעים ישר והמשיך אל תוך הצומת.

הכרעה

13.אנמק הכרעתי בקצרה, כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

14.מאחר ואין מחלוקת כי זכות הקדימה היא לנוסעים ישר בצומת והנתבעים מעלים טענה עובדתית, שיש בה כדי לשרת את עמדתם, הנטל להוכיח הטענה כי הנהג ברכב התובע עבר מן המסלול הימני למסלול הנוסעים ישר ונכנס לצומת במהירות, מוטלת היא על הנתבעים.

15.לאחר שבחנתי את חומר הראיות, מסקנתי היא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם ולפיה הנהג ברכב התובע נסע במסלול המיועד לפונים ימינה ומשהתקרב לצומת סטה שמאלה ונכנס בצומת, ולהלן אנמק מסקנתי זו.

16.ראשית, גרסת הנתבע לא היתה עקבית. בהודעתו לחברת הביטוח המצורפת כנספח א' לכתב ההגנה, לא טען הנתבע כי הנהג ברכב התובע נהג במסלול הימני; ולהלן ציטוט מן האמור בהודעה על התאונה שנמסרה למבטחת:

"רציתי לפנות שמאלה, רכב שהגיע בנתיב הנגדי, האט ואני חשבתי כי הוא רוצה לפנות ימינה ואז לפתע הוא האיץ ונסע ישר ונכנסתי בו...".

בהודעתו במשטרה מיום התאונה, שצורפה לתצהירי התובע, טוען הנתבע כי הוא הבין שרכב התובע אמור לפנות ימינה "לפי ההאטה וההצמדות לימין" (ראו הודעת הנתבע במשטרה בשורה 20); אלא שבפניי נותן הנתבע גרסה שלישית והיא שהוא הבין כי רכב התובע אמור לפנות ימינה, בין היתר בשל איתות ימינה (ראו עדות הנתבע בעמוד 9 שורות 4-5 ובעמוד 10 שורות 5-7 לפרוטוקול).