שמעון מגן ואח' נ' הרשות הממשלתית למים וביוב ואח'

החלטה

1. בקשה לסילוק על הסף של התביעה למתן צווי עשה נגד הרשות הממשלתית למים וביוב, נגד מקורות ונגד מושב תלמי אליהו, מפאת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי לדון בתובענה – היא הבקשה שלפני.

2. בתביעתם, ביקשו התובעים תושבי מושב תלמי אליהו (הנתבע 3) להכיר בהם כ"צרכנים עצמאיים" של מים; עתרו להורות כי התשלום בגין צריכת המים ישולם ישירות לנתבעת 2 – מקורות ולהורות לנתבעת 3 "שלא למנוע בכל דרך שהיא את אספקת המים לתובעים".

3.בעובדות המבססות את התובענה חולקים התובעים על התנהלות הנתבע 3 וכלשונם 'התנהלות הרת אסון'; והם מבקשים "לאפשר להם להתנתק הימנה (מהנתבע 3 – א.נ.ח) תוך מתן אפשרות בידם להמשיך ולהתנהל כחקלאים, חברי המושב" (סעיף 5 לכתב התביעה); לטענתם האגודה שהוכרה כ"צרכן עבור כל משקי המושב", נוהגת במכסת המים הכוללת שהוקצתה למושב שלא כדין, אינה מחלקת את מכסת המים באופן השוויוני הנדרש ממעמדה ונוהגת "באופן פסול ומנוגד לחוק תוך שהם מנצלים לרעה את מעמדם, נוטלים לעצמם מכסות מים כפולות ומכופלות, בין השאר ע"י הקצאת מים 'למשקים וירטואליים אשר כלל אינם קיימים, ומוכרים חלק ניכר מהמים לגורמי חוץ..." ובכך תורמים לתחרות לא הוגנת, ועוד לטענתם גובה הנתבע 3 עלויות לא רלוונטיות לצריכת המים וזאת "על מנת לממן פעילותה" (סעיף 9 לכתב התביעה).

לטענת המבקשת (הנתבעת 1)

4.יש לסלק על הסף את התביעה מאחר שנושא אספקת המים מוסדר בחוק המים תשי"ט-1959, ובהתאם נעשית אספקת המים לפי רשיונות הניתנים לספקים כהגדרתם בחוק המים; לטענתה אין הנתבעת 2 ספקית של מים לצרכנים פרטיים, וכי בהתאם לחלוקת הסמכויות השונות כאמור בדין 'הצרכן הסופי' – במקרה זה התובעים אמורים לקבל את המים מהנתבע 3 שכן אין לצרכן הפרטי כל חיבור לנתבעות 1, 2 ו"תפקיד הרשויות המקומיות ליצור תשתית המתאימה לספק את המים לתושביה" (סעיף 6 לבקשה).

5.לטענת המבקשת ככל שיש לתובעים טענות מהסוג שהובא בכתב התביעה - יש לבררם במסגרת החוקית שנקבעה לכך בחוק המים קרי, בבית הדין למים "שהוקם לפי ס' 140 לחוק המים וזאת במסגרת תקיפת שיקול דעתו של מנהל הרשות במתן רשיונות" (סעיף 9 לבקשה); לטענת המבקשת מי שרואה עצמו נפגע מהחלטת מנהל הרשות בענין רשיון ההפקה רשאי להגיש ערר על ההחלטה לבית הדין למים, ומכל מקום עליו למצות דרך חוקית זו בטרם יפנה, אם בכלל לדרך אחרת.

6.עוד טוענת המבקשת כי סעד מהסעדים המבוקשים הוא צו עשה "שיקבע את דרך אספקת המים לצרכן פרטי" וזו הוסדרה במסגרת חוק המים ומשכך נעדר בית משפט זה סמכות לקבוע דרך אספקה שהרי לדרך זו מתייחס חוק המים – כך מבוצעת אספקת המים לפי רשיונות הפקה הניתנים לספקים שתפקידם לספק מים לצרכנים הנזכרים במסגרת הרשיון; כך מהווה הנתבעת 2 ספקית שתפקידה לספק מים לנתבע 3 "שמתוקף תפקידו מחלק מים לתושביו וגובה תשלום בגין אספקת מים זו" (סעיף 5 לבקשה).

7.לטענת המבקשת הסעדים המבוקשים על ידי התובעים מתייחסים לטענות אשר לזהות ספק המים, אופן הקצאת הרשיון וביצוע לקוי של הנתבע 3 לעמוד בתנאים הנדרשים מספק המים לצרכנים סופיים – נושאים המוסדרים בחוק המים ומסורים לסמכות בית הדין למים "שהוקם לפי סעיף 140 לחוק המים" ועל התובעים לתקוף את החלטת ראש הרשות למתן רשיונות בהתאם לאמור בדין – קרי, במסגרת פניה לבית הדין למים.

8.המבקשת גם מציינת בין טענותיה כי התובעים מבקשים צו "שיקבע את דרך אספקת המים לצרכן פרטי, צו שכזה הוא למעשה איון של שיקול הדעת המסור למנהל הרשות לפי סעיף 23 לחוק המים" (סעיף 12 לבקשה), "ואין מקום שצו כזה יצא מלפני ערכאה שיפוטית שאינה מוסמכת לדון בנושא זה" (שם).

9.המבקשת סבורה כי גם אם בפי התובעים "שאלות משפטיות הדורשות ליבון ובירור יש לעשות כן בפני בית המשפט המוסמך – הוא בית הדין למים" וגם זאת יש לעשות לאחר שימוצה ההליך לפני הגורם המוסמך בעניני רישוי הוא מנהל הרשות.

לטענות התובעים

לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה בהתאם לסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי כאמור בסעיף 40(2) לחוק בתי המשפט ומשלא מדובר בתביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין גם לא בתובענה כספית שאינה עולה כדי 2,500,000 ₪ - מסורה הסמכות לבית המשפט המחוזי.

לבית הדין למים סמכות לדון בערעור של מי שרואה עצמו נפגע מסירוב הרשות לתת רשיון הפקה, אך החוק אינו מסמיך את בית הדין למים לדון בבקשות אחרות "שאינן בקשות למתן רשיון הפקה והסעיף מקנה סמכות לבית הדין לדון רק במקרה של סירוב אך לא במקרה של אי החלטה" (סעיף 6 לתגובה).

מאחר שענין התובענה הוא "להורות למבקשת להכיר במשיב כצרכן" הרי שלבית משפט זה סמכות לדון בתובענה, מכח סמכותו השיורית כאמור.

להכרעתי

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת התובעים ובעמדת הנתבע 3 אני רואה להעתר לבקשה ואני מוחקת את התובענה מפאת חוסר סמכות עניינית, וקובעת כי אין מקומה להתברר בבית משפט זה.

אומר כבר כי הגם שלבית משפט זה סמכות שיורית לדון בתובענות כנטען על ידי התובעים הרי סמכות זו נדחית מפני סמכותם הבלבדית של טריבונאליים מקצועיים שהוקמו על פי דין לדון בסוגיות שונות בהתאם לדין הרלוונטי, כמו גם במקרה זה.

משק המים של מדינת ישראל כמו מקורות טבעיים אחרים הם 'קנין הציבור' והשימוש במקורות אלה מוסדר במערכת של דינים, שתפקידם, בין השאר, לחלק באופן ראוי את האפשרות להשתמש במקורות אלה. כך מעוגן השימוש במקורות הטבעיים הללו במסגרת חקיקה ראשית ובמסגרת חקיקת משנה ובהם הוראות כיצד לישם את מדיניות הממשלה בהתאם לסמכויותיה בתחום משק המים הכל בכפוף להוראות החוק; אופן השימוש במקורות אלה וגם חלוקת השימוש במקורות מוסדרת ספציפית במערכת החוקים השונה, כך למשל חוק הנפט, חוק משק הגז הטבעי וכו'.

המבקש לשנות את ההסדרים המעוגנים בדין, ויהיו הסיבות לכך מגוונות – עליו לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים ובודאי שלא בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי למתן סעד של צווי עשה נגד הרשות ובה היא נדרש לצקת תוכן שונה מהאמור בדין (הכרה בתובעים כ'צרכן פרטי').