שמיר ואח' נ' מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה

החלטה

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות.

בדיון מיום 24.3.11 שמעתי את טענות הצדדים בעניין זה ובתום הדיון קבעתי כי החלטה תינתן בהמשך. בשל תקלה התעכב מתן ההחלטה עד עתה ועם הצדדים הסליחה על כך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים כפי שפורטו בדיון, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לדחיית התביעה, כבר בשלב הזה, מחמת התיישנות.

התובעים טוענים כי הם דורשים השבה של כל סכום שנגבה מהם בגין העבודות ברחוב הכרמל, מעבר לסך של 75% מסכום פסק הדין שניתן נגדם בת.א. 7258/06 בחיפה בתיק 3220/00 בבית משפט השלום כאן.

הרקע לתובענה שבפני הינו כדלקמן:

התובעים הם תושבים ברחוב הכרמל בבנימינה ובינם לבין הרשות המקומית, הנתבעת, נתגלעו מחלוקות רבות בנוגע לדרישות שדרשה הנתבעת בקשר לעבודות שביצעה ברחוב. בסופו של דבר הוגשו בעניין זה מספר תובענות, כאשר הנתבעת תבעה את התושבים בשני ההליכים שפורטו לעיל ואילו התושבים הגישו כנגד הנתבעת תובענה למתן חשבונות במסגרת ת.א. 19990/01 בבית משפט השלום בחיפה.

בתביעות שהגישה הנתבעת כנגד התובעים, ניתן כנגד התובעים פסק דין בהעדר הגנה. התובעים ביקשו לבטלו וכב' השופטת סלע שדנה בבקשה קבעה כי ביטולו של פסק הדין יותנה בהפקדת 75% מסכום פסק הדין, שיופקד בקופת הנתבעת.

קביעה זו נתנה למעשה תוקף להסכמת הצדדים, הסכמה שאליה הגיעו הצדדים בעקבות המלצת בית המשפט, כפי שהדבר עולה מפרוטוקול הדיון בבש"א 1114/01 בתיק 3220/00 שעותק ממנו צורף לכתב התביעה.

לאחר החלטה זו ביקשה הנתבעת, התובעת באותם הליכים, למחוק את התביעות שהגישה ובהתאם ביקשו גם התובעים למחוק את התביעה שהגישו הם למתן חשבונות.

התובעים טוענים כי סברו לתומם שבכך באה הפרשה אל פתרונה בכך שהנתבעת הסכימה כי תשלום 75% מהסכומים שנפסקו לחובת כל אחד ואחד מהתובעים יהיה בו משום סילוק מלא וסופי של חובו כלפיה.

לטענת התובעים רק מאוחר יותר התברר להם כי הנתבעת, בחוסר תום לב לטענתם, לא הסתפקה בסכום הזה והמשיכה לגבות מהתושבים, והתובעים בכלל זה, סכומים נוספים עד כדי 100% מסכום ההוצאות הנטען על ידה, וזאת כשהיא עושה שימוש בסמכויות שניתנו לה על פי דין ומתנה לכן מתן היתרים ואישורים שונים בתשלום כאמור.

התובעים טוענים כי התנהלות הנתבעת באופן הזה הינה בחוסר תום לב ובניגוד להסכמות שהיו בין הצדדים ואשר בעטיין הסכימה הנתבעת למחוק את התביעות שהגישה. לפיכך, עותרים התובעים לפסק דין הצהרתי שייקבע כי תשלום 75% מסכום פסקי הדין יש בו משום תשלום מלוא חלקם של התובעים בביצוע העבודות ברח' הכרמל וכי תשלום שנגבה מעבר לסכום הזה נגבה ביתר ושלא כדין. בנוסף הם דורשים לחייב את הנתבעת להשיב להם את הסכומים שגבתה ביתר כאשר לטענתם מדובר בסכום מצטבר (לכל התובעים יחד) של 151,182 ₪.

הנתבעת טוענת, כאמור, כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות מאחר שחלפו יותר מ- 7 שנים מאז בוצעו התשלומים שבגינם דורשים התובעים החזר. לעומת זאת, בדיון מיום 24.3.11 טענה ב"כ התובעים כי דרישת התובעים היא להשבת תשלומים שנעשו לאחר שנמחקו התביעות שהגישה הנתבעת כנגד התובעים ומכאן שהתביעה לא התיישנה.

עילת התביעה היא ההסכמות, שלטענת התובעים הצדדים הגיעו אליהן בעקבות ההליכים שנקטה הנתבעת נגד התובעים לגביית סכום הוצאות הסלילה ברחוב, ואשר בעטיין הסכימה הנתבעת, לטענת התובעים, למחוק את התביעות שהגישה נגדם.

במילים אחרות, לטענת התובעים, הסכימה הנתבעת להסתפק בסכום של 75% שאותו ציוותה כב' השופטת סלע להפקיד בידיה כתנאי לעיכוב ביצוען של פסקי הדין שניתנו בהליכים שם ויש לראות אותה כמחוייבת להסתפק לכן בסכום זה.

החלטתה של כב' השופטת סלע ניתנה, כאמור, ביום 2/9/02.

התביעה לעומת זאת הוגשה רק בחודש יולי 2010, כ- 8 שנים לאחר שניתנה החלטת כב' השופטת סלע.

בנסיבות האלה, לא ניתן להסתפק בטענת התובעים לפיה הם תובעים השבה רק של סכומים ששולמו לאחר מועד החלטת כב' השופטת סלע שכן בהחלט יתכן כי סכומים ששולמו לאחר החלטת כב' השופטת סלע התיישנו עד למועד הגשת התביעה כ- 8 שנים לאחר מכן.

התובעים צרפו אמנם לכתב התביעה מכתב מיום 12/5/10 שבו פרוט דרישות ההחזר כאשר בו מצויינים שמות התובעים ולצידם הסכומים שכל אחד מהם טוען שהוא זכאי לזיכוי בגינו ואולם אין במסמך זה פרוט מתי שולם כל סכום וסכום על ידי מי מהתובעים ולא ניתן לכן לדעת אם הסכומים הנתבעים, כולם או חלקם, התיישנו.