שמיר - משק שמיר נ' שגב וימר

פסק דין

1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת, יונס ודאד, מיום 31/12/2011, במסגרתה חייבה את המערער – צד ג', בתשלום סך של 24,000 ₪ לזוכה ובהוצאות הזוכה בסך של 2,500 ₪.

2. כפי שעולה מהחלטת כב' הרשמת ודאד יונס, תיק הוצל"פ מספר 05-03616-10-2, נפתח ביום 5/9/2010 לגביית סכום פסק דין, אשר ניתן בתיק תמ"ש. במסגרת הליכי הגבייה, הטיל הזוכה – המשיב כאן – ביום 5/12/2010 וביום 12/4/2011, עיקול על זכויות החייבת שבידי צד ג' – ארז שמיר, המערער.

משלא ענה המערער כאן לצו העיקול, לא מסר הנכסים המעוקלים ללשכת ההוצאה לפועל במועד ולא ענה לדרישה שנשלחה אליו לעשות כן, זומן לבקשת הזוכה לחקירה. חקירת צד ג' הזדמנה עם חקירת יכולת, אשר נקבעה לחייבת באותו מועד.

מעדות החייבת והמערער עולה, כי המערער עוסק בעיבוד קרקעות חקלאיות, וכי החייבת בעלת זכויות חכירה בקרקע חקלאית במושב ארבל. בין השניים נכרת הסכם על פיו קיבל המערער את זכות העיבוד של קרקע החייבת.

כב' הרשמת, לאחר ששמעה את הצדדים ועיינה במסמכים אשר הוצגו בפניה, הגיעה למסקנה, כי במועד קבלת צו העיקול ביום 5/12/2010 החזיק צד ג' המערער לכל הפחות בסך של 24,000 ₪, השייכים לחייבת, שעליו היה להעבירם לזוכה, המשיב, על-פי צו העיקול, ומשלא עשה כן, חייבה אותו כב' הרשמת בתשלום סכום זה לזוכה.

בקביעה זו הסתמכה כב' הרשמת, בין היתר, על קבלה מס' 53, אשר הוגשה על ידי החייבת, ממנה עולה כי בחודש 2/11 שולם לה על ידי המערער סך של 24,000 ₪, דהיינו לאחר קבלת צו העיקול.

כב' הרשמת לא קיבלה את טענת החייבת, כי המדובר בסיכום כל הסכומים המגיעים לה מהמערער, מפני שאילו היה אכן כך, היה על גביה אזכור כל התשלומים אשר בוצעו במזומן ובשיק טרם הנפקתה וכן של התשלומים שעל-פי הטענה נשא בהם המערער לגורמים השונים. הקבלה מהווה אסמכתא על מסירת תשלום, וחזקה על החייבת, כי הנפיקה את הקבלה במעמד קבלת התשלום הנקוב בה.

כב' הרשמת הגיעה בסופו של דבר למסקנה, כי על-פי העסקה בין החייבת למערער סוכם על מסירת 60 דונם לעיבוד תמורת סך של 194 ₪ לדונם למשך 4 עונות, כאשר במעמד הסיכום שולמו 6,000 ₪ במזומן, וביום 27/7/2010 שולמו 15,000 ₪ בשיק ובחודש 2/11 שולם לה סך של 24,000 ₪ על-פי הקבלה מס' 53.

3. ביום 14/5/2012 התקיים דיון בפניי, בו נשמעו טענות ב"כ הצדדים. אינני מוצאת לנכון לחזור ולפרט את טענות הצדדים כפי שעולים מהבקשה, התגובה והדיון, ואתייחס לנקודות החשובות בלבד, אשר הובאו בחשבון לצורך ההכרעה בערעור.

4. כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי ובקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר לה יתרון על ערכאה דנא, ככזו אשר שמעה את הצדדים והתרשמה ממהימנותם. ההתערבות תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בה התגלתה טעות מהותית במסקנות הערכאה הדיונית.

5. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו ובתגובה, ושמעתי את ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הערעור להידחות מהנימוקים הבאים:

א. החלטת כב' הרשמת הינה מעמיקה ויסודית, וניתנה לאחר ששמעה את החייבת וצד ג', ובחנה את המסמכים שהונחו לפניה, ולא מצאתי, כי נפל בה כל פגם.

ב. נראה מגרסת המערער, כי אינו דובק באמת ומשנה את גרסתו לפי נוחיותו, כך שלא ניתן ליתן אמון בטענותיו.

בכתב הערעור טען, כי ביום 5/12/2010 קיבל צו עיקול המופנה אליו, והמורה לו להעביר כספים, שהוא לכאורה אמור לשלם לחייבת, לידי המשיב, וכי במועד קבלת צו העיקול, לא היה בידיו כל סכום לו הייתה זכאית החייבת. דא עקא, עיון בחקירתו מיום 13/11/2011, מעלה גרסה אחרת, לפיה אינו זוכר אם נאמר לו כי הוא צריך להעביר את הכסך ללשכת ההוצל"פ.

בנוסף, המערער העיד בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ב- 13/11/2011, כי אין בינו לבין החייבת הסכם בכתב, ומאידך מסרה החייבת בחקירתה בפני כב' הרשמת כי נכרת ביניהם הסכם בכתב ואף התחייבה להציגו לרשמת.

ג. המערער טען במסגרת הודעת הערעור, כי לא השיב לצו העיקול הן משום דברי המשיב, אשר כדבריו דאג ל"הרגיעו" והבהיר לו שלא יפעל בכל הליך כנגדו, והן משום העובדה שראש מעייניו של המערער היה נתון באותם ימים לסיוע וטיפול באביו החולה.

איני מקבלת טענה זו. עם כל הצער בנוגע למצבו של אביו, אין לקבל התנהלות מעין דא, ומחובת המערער היה להשיב לצו העיקול, או לכל הפחות לבקש אורכה לעשות כן, מפאת מצבו הבריאותי של אביו או מכל סיבה אחרת.

בכל הנוגע לטענתו, אודות הדברים שנאמרו לו על-ידי המשיב, הרי טענה זו לא הוכחה.

ד. איני מקבלת את טענת המערער בנוגע לקבלה. מעיון בקבלה, אשר צורפה לערעור, והמסמך מעליה, המציין את תאריך הקליטה, נראה לכאורה כי המדובר בשני מסמכים אשר צורפו יחדיו. ויודגש, עיון ביומן הקליטה של סכום זה, מעלה כי המדובר בטיוטה, ולכן היה מקום להגיש מקור או להעיד מי מגזברות המושב.