שמונה עשרה שנות מאסר לאם שרצחה את תינוקה בן השנה

1.         במותב שונה (הנשיא מ' לינדנשטראוס [אב"ד], ס' ג'ובראן ו-י' דר) הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה, בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.         תמצית העובדות היתה שהנאשמת, שעזבה את בית הוריה, ילדה ילד שלא מנישואין וחייתה לבדה, החליטה בהיות הילד בן שנה ושבועיים, להמיתו. לאחר נסיונות מספר להמיתו באמצעות הצתת בלון גז ושמיכות, נסיונות שעלו בתוהו, הצטיידה בסכין ודקרה את המנוח שלוש פעמים בבטנו העליונה משמאל. הדקירות פגעו קשות במנוח. לאחר מכן כיסתה הנאשמת את פניו של בנה המנוח באמצעות כרית.

3.         לאחר שמיעת טעונים בטענה לענישה מופחתת, בגזר הדין (ביום 10.12.03) העדיף בית-המשפט את חוות דעתה של הפסיכיאטרית מטעם המאשימה על פני חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם ההגנה ודחה את הטענה לענישה מופחתת.

לפיכך נגזר על הנאשמת עונש החובה הקבוע בחוק מאסר עולם, אולם הוספו הדברים הבאים:

"... אין אנו יכולים להמנע מלציין שבפנינו טרגדיה של אשה צעירה, שעברה מסכת חיים קשה מאז ילדותה. הנאשמת ניסתה להתמודד עם קשיים אלה. אף שבשלבים מסויימים נראה היה שהיא עומדת בכך ומצליחה לבנות לה חיים משלה, לא עמדה בלחצים והרגה את פרי בטנה."

4.         בבית-המשפט העליון (השופטים א' ריבלין [אב"ד], א' א' לוי ו-י' עדיאל) מונה, בהסכמת המדינה, צוות מומחים שהגיע "... למסקנה חד משמעית..." לפיה עומדת המערערת  בתנאי סעיף 300א. לחוק.

            משכך, הסכימה המדינה לקבלת הערעור וביהמ"ש העליון החליט (ביום 23.5.06) להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי "... שישמע את טענות הצדדים לעניין העונש ויתיר חקירת העדים, אם יהיה צורך, לשם גזירת הדין בלבד.".

5.         משהובא התיק בפנינו, זומנו ב"כ הצדדים ונקבע מועד דחוף לשמיעת טעונים. בהסכמת ב"כ הצדדים, לאור העובדה שההרכב שדן בענינה של הנאשמת אינו קיים עוד בבית-המשפט, נשמעו הטעונים בפני הרכב זה.

6.         לבקשת ב"כ הנאשמת מטעם הסנגוריה הציבורית, שמענו עדותה של ד"ר נילי בר-סיני, המשמשת עובדת סוציאלית בבית הכלא נווה תרצה והכירה את הנאשמת מאז הגיעה לכלא, לפני כארבע שנים. היא תארה את התנהגותה של הנאשמת בכלא ואת התרשמותה ממנה. בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה, אישרה  שענינה של הנאשמת נגע ללבה ונוצר ביניהן קשר מיוחד.

7.         ב"כ המאשימה ביקש להחמיר בעונשה של הנאשמת. הוא הזכיר את העובדה שראמי, בנה של הנאשמת, נרצח בהיותו כבן שנה, הצביע על האכזריות בדרך הרצח. הוא דחה כל רמז לאחריות של רשויות הרווחה למקרה וגרס כי המניע לרצח הוא אך ורק האגואיזם של הנאשמת. בין השאר טען שאם התקשתה הנאשמת לגדל את בנה, יכולה היתה למסור אותו לרשויות או אפילו לנטוש אותו במקום כלשהו וחלף זאת, בחרה ליטול את חייו. הוא דחה נסיונות אפשריים של ההגנה להסתמך על פסיקה מקלה לאם שרצחה את ילדה, תוך שהפנה לנסיבות השונות באותם מקרים לעומת עניננו.

8.         ב"כ הנאשמת הדגישה את נסיונותיה הנואשים של הנאשמת לגדל את בנה ולספק לו, מאמצעיה הדלים, את כל הדרוש. היא יחסה את הרצח לעיוות בחשיבה של הנאשמת שסברה שהיא מצילה את בנה מחיים קשים. גם היא הסכימה שלא ניתן לייחס לרשויות הרווחה כל אחריות לארועים וכי מדובר במקרה טראגי של הפרעה נפשית שהביאה לחשיבה מעוותת וזו גרמה לכך שהנאשמת עשתה מה שעשתה.

            היא הזכירה שוב את בדידותה של הנאשמת, שאין לה איש בעולם ובמהלך ארבע וחצי שנות מאסרה, היו אצלה ששה ביקורים בלבד, וגם זאת לאחר לחץ של אסירה שהיתה איתה.

            היא הציגה בפנינו פסיקה ממנה היא מבקשת ללמוד שהענישה במקרים כאלה מתחשבת במצבה הקשה של האם וראוי להקל ולהמנע ממאסר לתקופה ממושכת.

            הנאשמת בחרה שלא לומר דבר.

9.         הנאשמת הורשעה ברצח בנה, תינוק בן כשנה, ולענין זה לא השתנה דבר בעקבות פסיקת בית-המשפט העליון. הדבר היחיד שהשתנה הוא שיש מקום לשקול ענישה מופחתת, שכן המעשה הנורא שעשתה הנאשמת, הושפע ממצבה הנפשי.

            עם כל ההבנה למצוקותיה של הנאשמת, ואת זו ביטא גם ההרכב הקודם בסעיף האחרון בגזר הדין שאותו הבאנו, נותרה העובדה האיומה שהיא רצחה ילד, רצח אכזרי. חשיבותם של החיים והצורך לשמור עליהם, הם היסוד לעונש החובה החמור מאוד בספר החוקים, שהוצמד לעבירת הרצח.

10.        קדושת ערך החיים והצורך לשמור עליהם, מחייבים אותנו להפחית בענישה, מקום שקם יסוד לענישה מופחתת, במידה מוגבלת בהתחשב בנסיבות מיוחדות.

העובדה שהנאשמת אהבה את בנה וטיפלה בו, העובדה שחייה היו קשים עד לרצח ובוודאי שהם קשים לאחריו, כל אלה צריכים להלקח בחשבון אולם במידה מוגבלת, לאור חומרתה של העבירה והעובדה שהנאשמת, בגלל החשש כי תופרד מבנה, העדיפה לקפד את חייו.

לנגד עינינו תעמוד, מנגד, העובדה שכפי שנקבע בערעור בביהמ"ש העליון, בעת הרצח היתה הנאשמת במצב של הפרעה נפשית חמורה שבגינה הוגבלה יכולתה, במידה ניכרת, להמנע מרציחת פרי בטנה.