שם טוב נ' סיי מ.א.ש. עבודות בניה בע"מ ואח'

החלטה

1.בפני בקשה לביטול עיקול זמני, שהוטל ב"גלגול שני", לאחר שצו עיקול זמני קודם בוטל לאחר דיון, ולאחר שכתב התביעה תוקן – בין היתר לאחר הערות בית המשפט בהחלטה בה בוטל העיקול הקודם.

2.בהסכמת הצדדים, לא התקיים דיון בבקשה, וההחלטה ניתנת על יסוד כתבי הטענות.

רקע

בקצרה, נזכיר את עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים עד כה:

3.הרקע לתביעה: ביום 12.2.2009 התקשר התובע, דוד אורן שם טוב (להלן – "שם טוב") בהסכם עם מר מנשה מישל עבד (כיום: ז"ל; ויכונה להלן – "המנוח"), עם חברה בניהולו, סיי מ.א.ש. עבודות בניה בע"מ (להלן – "החברה"; המנוח והחברה יכונו להלן, ביחד, "הקבלן"), ועם הנתבע, מר אבי אברמוב (להלן – "אברמוב").

עפ"י ההסכם, מכר אברמוב לשם טוב את זכויותיו כלפי הקבלן בקשר עם הסכם קומבינציה, שנכרת בין הקבלן לבין בעלי קרקע מסוימים. בגוף ההסכם התחייבויות שונות של הקבלן לבניית בית מגורים עבור שם-טוב, והסדרת התשלום, באופן שסך 250,000 ש"ח מתוך התמורה המגיעה לקבלן ישולמו ישירות לאברמוב כבר בתחילת ההתקשרות, עבור הזכות שהוא מעביר לשם-טוב, ובתשלום זה גם יסולק החוב של הקבלן לאברמוב. יתרת התמורה תשולם על פי התקדמות הבניה. לימים, לא התקדמה הבניה, והמנוח שם קץ לחייו.

שם-טוב, ביחד עם אחרים, נתבע בבית המשפט ע"י בעלי הקרקע, במסגרת תביעה לפסק-דין הצהרתי, לפיה אין לשם טוב (ולאחרים) זכויות בקרקע המדוברת. שם-טוב התנגד לתביעה, אולם ניתן פסק-דין כמבוקש. לפיכך הגיש שם-טוב תביעה נגד החברה, נגד המנוח ונגד אברמוב.

4.התביעה המקורית והעיקול הראשון: עילת כתב התביעה המקורי התבססה על ערבותו-לכאורה של אברמוב להתחייבויות הקבלן כלפי שם טוב, וזאת על יסוד ההוראה בהסכם שזהו לשונה: "ואבי אברבוב [כך במקור – צ.ל.] מס' ת.ז. 56125537 מעביר זכויותיו בפרויקט בניה של מנשה עבד חברת סיי מש וערב אישית להעברת הזכויות הנ"ל".

עיקול זמני ניתן, וכאמור, לאחר דיון, בוטל. החלטתי מיום 7.11.10 עסקה, בעיקר, בחולשת עילת התביעה, נוכח מה שנראה בבירור כפרשנות לא נכונה של ההוראה המצוטטת לעיל, אשר לכאורה עוסקת רק ב"ערבותו" של אברמוב להתחייבויותיו-שלו. כבר אז ציינתי, כי לכאורה שאלת החשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין אינה שנויה במחלוקת.

5.תיקון כתב התביעה והעיקול השני: בעקבות אותה החלטה, הגיש שם-טוב בקשה לתקן את כתב התביעה, ע"י הוספת עילות חוזיות כגון השבה, וביום 24.11.2010 החליטה כב' הש' בן-ארי להיעתר לבקשה, חרף התנגדות אברמוב, והתירה את תיקון כתב התביעה, תוך שהיא מציינת, שאין בסתירה שבין תיאור העובדות בכתב התביעה המקורי ותיאורן בכתב התביעה המתוקן כדי למנוע את התיקון, וטענת אברמוב, כי התיקון הסותר לא נולד אלא בעקבות החלטתי מיום 7.11.10, ראוי לה שתתברר במסגרת ההליך העיקרי.

משתוקן כתב התביעה, שב שם-טוב וביקש הטלת העיקול שהוטל מלכתחילה ובוטל, ועיקר נימוקיו התמקדו בשיפור עילת התביעה, לאחר התיקון, באופן שעונה על התנאי הראשוני להטלת העיקול. בהחלטתי מיום 1.12.2010 נעתרתי לבקשה, תוך התייחסות לבעייתיות שבשינוי הגרסאות שבין שני כתבי התביעה.

הבקשה

6.עד כאן הרקע, ועתה לבקשה שבפני: בקשה זו אינה נשענת על טענות עובדתיות חדשות, וכל כולה תקיפה ישירה של החלטתי מיום 1.12.10. בקליפת אגוז, טענתו של אברמוב היא, שהגם שהתייחסתי לשוני בגרסאות, הרי שלא ייחסתי די משקל לשוני זה, והיה עלי להגיע למסקנה, שגרסתו של שם-טוב אינה אמינה בעליל, ובעיקר אינה יכולה לשמש יסוד לשכנועי בדבר עילת התביעה, בין היתר נוכח השלכות השוני בגרסאות על שאלות של תום לב וניקיון כפיים. בנוסף, טוען אברמוב שאין בבקשה דבר המתייחס לקיום חשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין. אברמוב גם טוען לנזקים חמורים שייגרמו לו מהותרת העיקול על כנו, עקב חוסר יכולת למחזר הלוואת משכנתה.

7.שם-טוב הגיב, וטען, בעיקר, כי לא זו בלבד שגם אברמוב נמצא לא דובר אמת בחקירתו שהתקיימה בהמשך לעיקול הראשון, אלא שדווקא תשובותיו באותה חקירה היוו חלק מהיסוד לתיקון כתב התביעה, ועל כן אין לייחס חוסר אמינות של שם-טוב לשוני בגרסאות; שם-טוב מבקש עוד להמעיט בחשיבותן של הסתירות שאין חולק שישנן, בשל כך שאינן בלוז העניין.

דיון

8.טיבן של בקשות, הבאות לתקוף במישרין את שיקול דעתו של בית המשפט, ואינן מצביעות על עובדות חדשות או מעלות טענות חדשות, שהן קשות להכרעה, באשר הדעת נותנת, ששעה שבית המשפט הביע דעתו, שוב אין הוא נוטה לשנותה רק משום שאחד מבעלי הדין מתיימר להצביע על טעות בשיקול הדעת. דומה הדבר, וביתר שאת, לקושי הניצב בפני בית משפט הבא להעריך את סיכויי הערעור על החלטותיו.

לפיכך, הזהרתי את עצמי קודם לכתיבת ההחלטה אודות נטיה זו, ושבתי ובחנתי, מראשיתה, את הבקשה להטלת עיקולים, גם בראי טענות אברמוב בבקשתו לביטול הצו.

9.לעיקול זמני תנאים מצטברים, והם: הימצאות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה; הימצאות ראיות מהימנות לכאורה לקיום חשש סביר, כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן – ובהנחה שאלה מתקיימים, שקילת מאזן הנזקים, תום הלב של מבקש העיקול, והתאמת הסעד לנסיבות.

10.באשר לתנאי הראשון, יובהר כי ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה אין משמען סיכויי תביעה טובים במיוחד, או אפילו טובים בכלל. קיומה של עילת תביעה הוא הנבחן, ולא סיכויי התביעה. התביעה, משתוקנה, נשענת על עילות של תרמית, רשלנות, וחוסר תום לב. העובדות, כפי שהן עולות מתצהירו של שם-טוב (לרבות מתצהירו המקורי), מעידות על אפשרות של ממש שעילות אלה, כולן או מקצתן, מתקיימות. יתכן כי סיכויי התביעה אינם מן המשובחים, אולם נסיבות העסקה כולה מעוררות תהיות, גם כפי שתוארו על ידי אברמוב בחקירתו בפני (למשל: העובדה שרכישת זכויותיו מהקבלן, אותן זכויות שהתיימר להעביר לשם-טוב, מעולם לא נרשמו ולא דווחו, וכיו"ב). בהחלט יתכן כי יוכח חוסר-תום לב מצד אברמוב, ואולי גם הטעיה או תרמית. בשולי הדברים אוסיף, כי השוני בגרסאות, כשלעצמו, עשוי לפגוע בסיכויי התביעה, ודומה כי גם כב' הש' בן-ארי רמזה על כך בהחלטתה, אולם אין בו כדי לשמוט את היסוד מתחת קיומה של עילת תביעה.