שם טוב נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל - מחוז ירושלים ואח'

החלטה

לפניי בקשתה של משיבה 1 (להלן: "המשיבה") להורות על סילוק התובענה שבכותרת על הסף, מחמת העדר סמכות מקומית.

במסגרת התובענה שבכותרת עותר המבקש לקבל סעד הצהרתי ולפיו אין לו כל זכויות חכירה או זכויות אחרות בשטח חקלאי בגוש 1641 ובגוש 1645, בשטח של כ-26 דונם (להלן: "המקרקעין"). יודגש - הגם שהמבקש לא ציין עובדה זו בתובענה - כי אין חולק על כך שהמקרקעין מושא התובענה מצויים בתחום שיפוטה של המועצה האזורית חוף אשקלון.

המשיבה טוענת, כי בהתחשב במיקומם של המקרקעין ובסעד שהתבקש על ידי המבקש במסגרת התובענה, הרי שסמכות השיפוט לדון בתובענה נתונה לבית המשפט שבתחום שיפוטו הם נמצאים (היינו, לבית משפט במחוז דרום), ולא לבית משפט זה.

המבקש טוען מנגד, כי אכן עניינה של התובענה הוא במקרקעין הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט של בית משפט זה, אלא שלטענתו, יש בתובענה גם מימד כספי, ומשכך, לשיטתו, חלה בענייננו תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולא תקנה 4 לתקנות. במצב דברים זה סבור המבקש, כי הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית משפט זה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ההוראות הרלבנטיות לענייננו הן תקנות 3 ו-4 לתקנות, הקובעות כך:

"תובענה שאינה במקרקעין [3] [תיקונים: התשנ"ז (מס' 2), התשנ"ח (מס' 2)]

3. (א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים.

תובענה שבמקרקעין [4]

4. תובענה שבמקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו הם מצויים."

המבקש טוען, כי התובענה שהגיש "אינה כולה במקרקעין", שכן יש לה גם היבט כספי. משכך, ובהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3(א) טוען המבקש, כי הוא רשאי להגיש את התובענה אל בית משפט זה. המשיבה טוענת מנגד, כי התקנה הרלבנטית בענייננו היא תקנה 4 ולא תקנה 3, ומשכך היה על המבקש להגיש את התובענה אל בית המשפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין, היינו במחוז דרום.

אני סבור שהצדק עם המשיבה ושעסקינן בתביעה "שכולה במקרקעין". עיון בהמרצת הפתיחה מלמד, כי הסעד היחיד אשר התבקש במסגרתה הוא סעד הצהרתי, ולפיו למבקש אין כל זכויות במקרקעין ומשכך אין גם לחייבו בתשלום כלשהו. לא נתבקש כל סעד כספי או אחר בנוסף לסעד ההצהרתי. בנסיבות אלה, עניין לנו ב"תובענה שבמקרקעין" שחלות עליה הוראות תקנה 4 לתקנות. יוער, כי לא מן הנמנע שלהצהרה המבוקשת על ידי המבקש במסגרת תובענה זו ישנה גם משמעות כספית. בהקשר זה יצוין, כעולה מטיעוני הצדדים, כי המשיבה נקטה נגד המבקש בהליך בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא לגביית דמי חכירה בגין המקרקעין, וכי בינתיים ההליך מצוי בבית משפט השלום בכפר סבא אשר הורה על עיכוב ההליכים עד למתן הכרעה בתובענה שבכותרת. ואולם, אין בכך כדי לשנות ממהות התובענה שהיא "תובענה שבמקרקעין". המסקנה הנובעת מכך היא, שבית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה, אותה היה על המבקש להגיש אל בית משפט במחוז דרום. אוסיף ואציין, כי, כפי שטענה המשיבה, המבקש הגיש אל בית משפט זה בקשה לעיכוב ההליכים המתנהלים בבית משפט השלום בכפר סבא ו/או לאחד את ההליך שם עם התובענה שבכותרת. בהחלטתו מיום 17.9.13 דחה בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ) את הבקשה, על שני חלקיה, תוך שציין כי בית משפט זה איננו האכסניה המתאימה לכך.

בשולי הדברים אעיר, כי לא הוברר מדוע הטענות אותן מעלה המבקש במסגרת תביעתו לא יכולות להתברר, כטענות הגנה, במסגרת ההליך בכפר סבא, ומדוע היה צורך להגיש תובענה נפרדת בעניין זה, ובפרט לבית משפט אשר נעדר סמכות מקומית לדון בה.