פסק דין
1.ביום 7.9.2000 פורסמה בעמוד הראשון של עיתון ידיעות אחרונות ("הנתבע") תמונתו של האסיר מר אריה דרעי, (להלן "הפרסום" ו/או "הצילום"), כשהוא מסב לשולחן בחצר כלא מעשיהו ביחד עם כעשרה אסירים נוספים, והתובע ביניהם. באותה עת ריצה התובע עונש מאסר של כחמישה חדשים באגף התורני של אותו בית כלא. לטענת התובע ואשתו (להלן "התובעים"), דבר מאסרו נשמר בסוד כמוס מפני כל מכריהם ואף עלה בידם, עד לפרסום האמור, לעשות כן, ואיש, למעט המשפחה המצומצמת לא ידע על דבר המאסר.
2.לטענתם, גרם להם הפרסום לנזק פיזי ונפשי כאחד. מצבו הבריאותי של התובע, שהיה אז כבן ששים, הוחמר והוא אף אושפז בבית חולים.
מחוץ לכלא, לקתה המשפחה בתדהמה, אחת מבנות התובע לקתה באולקוס ונכנסה לדיכאון עמוק, בת אחרת נתקלה בתגובה חריפה ביותר מצד בעלה, ממנו הסתירה את דבר המאסר של חמיו, משבר חל גם במשפחתו של הבן מיכאל, שערכו ירד בעיני משפחת אשתו, הבן רפאל איבד את מעמדו ויוקרתו בעיני חבריו ואף הבן הצעיר אוריאל, בן ה-18, חלה וסבל מתגובות פיזיות ונפשיות קשות. הפגיעה הקשה החריפה עוד יותר כאשר שוחרר התובע מהמאסר והפך להיות מנודה בקרב קהילתו ואף סולק מתפקיד גבאי בית הכנסת בו נשא- קודם לכן.
3.עוד נטען על ידי התובע כי חלה התדרדרות במצבו הבריאותי, הוא לקה באירוע מוחי ואושפז בבית חולים שם שהה כשהוא נזקק לעזרת הזולת ומתקשה לתקשר עם סביבתו.
4.לטענת התובעים, אחראים העיתון ועורכו (הנתבע 2) לפרסום, כמו גם לנזקים שהסב להם. לשיטתם, בלהיטותם הרבה של הנתבעים לקדם את מכירת העיתון באמצעות תמונת האסיר המפורסם הרב דרעי, הפרו את פרטיותם של התובעים.
5.התובעים הגישו בקשה לאיסור פרסום ההליך המשפטי. בקשתם נדחתה בשלוש הערכאות. בינתיים ובמקביל, התבררו הטענות, לרבות העניינים הרפואיים, ואף הוגשו סיכומים. מתן פסק הדין עוכב עד להכרעה בשאלת איסור הפרסום. בית המשפט העליון דחה את הבקשה באופן סופי. לאחר מכן, בהמלצתו, השלימו הצדדים את טיעוניהם בסוגיה העומדת להכרעה- הפגיעה בפרטיות , ככל שהייתה, ונזקיה.
בינתיים אף הלך התובע ז"ל לבית עולמו.
התיק הועבר למותב זה לכתיבת פסק הדין על פי החומר המצוי בו, ללא שמיעת הצדדים, אשר נתנו הסכמתם לכך ואף השלימו את סיכומיהם עפ"י המלצת ביהמ"ש העליון.
6.טענות התובעים
לטענת התובעים, "אדם המושם מאחורי סורג ובריח מאבד חלק מזכויות היסוד הבסיסיות המרכזיות העומדות לכל אדם באשר הוא (לרבות חירותו וזכות התנועה). ברם, בכך אין כדי להפוך מרמס והפקר את כל זכויות היסוד שלו, לרבות כבודו ופרטיותו. גם לגבי אסיר יש להקפיד בכבודו ובצנעת פרטיותו, שכן תכלית כליאתו אינה להענישו יותר מהמתחייב מעצם שלילת חירותו. ברי, אפוא, כי הצגת התובע לראווה בפני הציבור כולו כאסיר המצוי מאחורי סורג ובריח וזאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו- פגעה קשות בפרטיותו ובכבודו." (ס' 39 לכתב התביעה).
7.לטענתם, אם כי ברור שהעילה לפרסום, שהושג בדרך לא דרך, הינה העניין הציבורי ברב דרעי, לא היו הנתבעים רשאים לחשוף את פניו של התובע, שאין בהם כל עניין ציבורי. הפגיעה בו הייתה נמנעת לו טושטשו פניו, כפי שנהוג וראוי לעשות.
8.לשיטתם, הפרו הנתבעים את סעיף 7 לחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו הקובע כי , "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". עוד טענו כי הופרו סעיפים 2,4 לחוק יסוד זה, המגנים על כבודו של אדם, וחוק הגנת הפרטיות התשמ"א- 1981 לסעיפיו השונים. נטען ע"י התובעים כי הופרו גם חובות חקוקות (ס' 63 לפקודת הנזיקין) המנויות בתקנה 86 לתקנות בתי הסוהר תשל"ח- 1978, האוסרת על צילום בית סוהר או חלק ממנו אלא ברשות נציב השב"ס ובכפוף לתנאים שיורה.
9.התובעים טוענים כי הנתבעים עולו גם בעוולת הרשלנות מכוח סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין בפרסמם את התמונה שכן נורמת ההתנהגות הסבירה נקבעה בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות אשר קבע, בסעיף 8 לתקנון, כי "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תלונתו."
10.התובעים התלוננו על הפרסום במועצת העיתונות. לטענתם, נמצא כי יש ממש בתלונתם ואף נפתח הליך משמעתי כנגד הנתבעים.
התובעים מייחסים מלוא נזקיהם לפרסום והעמידו את תביעתם הכספית על סכום של 750,000 ₪. משלא ניתן להם פטור מתשלום האגרה למלוא הסכום- צומצמה התביעה ל-250,000 ₪.
11.טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים לא גילה הפרסום דבר למעט העובדה שהתובע הורשע ונאסר. אינפורמציה זו איננה סוד, ואף לא פרטית. מידע זה, על ההרשעה ועל המאסר -רשאי כל עיתונאי לפרסמו ואין הוא מוגן על פי דין. אין במאמצי התובעים להסתיר את דבר משפטו של התובע מכל מכריהם כדי לכרסם מזכותם של אמצעי התקשורת לפרסם עובדות אלה מכוח עקרון פומביות הדיון, שהוא עקרון חוקתי. יתר על כן, לשיטתם, זכות הפרטיות של מי שהורשע מצומצמת מזו של אדם נורמטיבי, והיא נסוגה מפני העניין המיוחד שיש לציבור במידע מסוג זה בכל עת, בסמוך להרשעה ואף לאחריה.
12.עוד טענו כי התמונה צולמה כדין, כשהצלם עומד מחוץ לכותלי בית הכלא ומצלם את החצר.
13.בעיקר טוענים הנתבעים כי סעיפיו השונים של חוק הגנת הפרטיות התשמ"א- 1981 (להלן "החוק") לא חלים על הפרסום: