שלום בר נתן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ע' הוד) מיום 4.12.11

פסק דין

ביום 9.11.2006 יצא מלפני בית משפט השלום (כב' השופט א' קולה) פסק דין, המורה למבקשים להתפנות, בתוך חמש שנים, מן המקרקעין בהם הינם אוחזים (בישוב קדיתא). משחלפו חמש השנים ביקשו המבקשים להאריך את מועד הפינוי. בקשתם נדחתה. מכאן הבקשה שהניחו לפניי ובה הם טוענים, כי לפי שהסכימו בעלי הדין בשעתם, הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה/פסק דין, יש בידי המבקשים לבקש את הארכת המועד, ומכאן שעל בית המשפט היה להידרש לבקשתם, ומשום הטעמים שהטעימו בבקשתם – גם להיענות לה ולדחות את מועד הפינוי.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה לא ראיתי להיענות לה. טענת המבקשים כאילו נשמרה זכותם להגיש בקשה לדחות את מועד הפינוי מעבר לחמש השנים אין לה יסוד. אכן, בדיון מיום 29.10.2006 הודיע בא כוחם במהלך הדיון, כי אם לקראת תום המועד שיקצוב בית המשפט לפינוי טרם יסתיימו הליכי הסדרת ההתיישבות בקדיתא יהא בידיהם לפנות לבית המשפט בבקשה לדחות עוד את מועד הפינוי. אלא שבקשה זו לא היתה חלק מן ההסכמה, שבאה לידי ביטוי בפסקה הקודמת בפרוטוקול, בגידרה הסכימו בעלי הדין אודות הפינוי, והותירו בידי בית המשפט את קביעת מועד הפינוי ואת סוגיית ההוצאות. הסכמה זו זכתה לאישורו של בית המשפט, כהחלטה ופסק דין חלקי (כלשון בית המשפט). אחר כך טענו בעלי הדין לשתי שאלות אלה, ובית המשפט קצב חמש שנים לשם הפינוי, בלא שהוא נענה לעמדת המבקשים, לפיה יהא בידיהם לפנות, לקראת תום התקופה שיקצוב בית המשפט, בבקשה לדחיית מועד הפינוי.

יוצא אפוא, כי עניין לנו בפסק דין חלוט, שציווה על פינוי המבקשים, כשהוא קוצב מועד מוגדר לפינוי. דחיית מועד הפינוי משמעה שינוי של פסק הדין, ושינוי זה איננו יכול להיעשות בדרך של בקשה (לדחיית מועד הפינוי), כפי שעשו המבקשים, כך קבעה שופטת בית משפט השלום, ולקביעתה זו הנני מסכים, בכל הכבוד.

מן הטעמים הללו – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ב, 04 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: