שיקולי הועדה בשחרור לחופשה

בפני ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 11.4.12 בה הורתה (בדעת רוב) כי המשיב יצא לחופשות עם לינה לפי שיקול דעת מנהל המחלקה, אך בתוך תחומי העיר ב" ש ובליווי צמוד של בני משפחתו.

דעת הרוב ניתנה על ידי שני הפסיכיאטרים חברי הוועדה, כאשר יו"ר הוועדה בדעת מיעוט סברה כי בשלב זה אין מקום לאפשר למטופל לינה מחוץ לכותלי בית החולים ולדעתה נכון לאשר בשלב זה חופשה למספר שעות, פעם בשבוע, ללא לינה ובליווי צמוד.

זהו ערעור שני בעניינו של המשיב על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, כאשר עיקרי העובדות הנוגעות לענייננו פורטו בפסק הדין הקודם מיום 16.2.12 ואין מקום לחזור עליהן.

בתמצית יאמר כי המשיב ביום 2.11.11, בשעת לילה, החל לחנוק את חברתו, סתם את פיה ובהמשך אף הניח כרית על פניה ואף ניסה לדקור אותה, ובגין כל אלו הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות של ניסיון רצח, חבלה פציעה וכן תקיפת שוטר.

בסופו של ההליך הפלילי, ולאור חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה, לאחר שהמשיב שהה בהסתכלות, קבע בית המשפט כי המשיב חולה, אינו כשיר לעמוד לדין והורה על אשפוזו בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק טיפול בחולי נפש התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק").

כחודשיים לאחר מתן צו האשפוז, התקיים הדיון הראשון בעניינו של המשיב בפני הוועדה הפסיכיאטרית, וזאת לבקשת המחלקה, כאשר בסופו של דבר, ביום 25.1.12 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית לאשר למשיב חופשות למשך 4 שבועות, החלטה עליה הוגש ערעור לבית משפט זה.

בפסק הדין בערעור הוריתי על קבלת הערעור, כאשר בסופו של פסק הדין נקבע כי באם תמשיך מגמת שיפור במצבו הנפשי של המשיב, ניתן יהיה בחלוף חודש ימים, שהוועדה תחזור ותתכנס בעניינו ותדון בעניין יציאתו לחופשות.

בהמשך לפסק הדין התקיים דיון ראשון בוועדה ביום 21.3.12 בו בסיום ההחלטה, הפנו חברי הוועדה את התלבטויותיהם אל בית המשפט, ונתבקשו הנחיות ביחס לפסק הדין, כאשר משנתקבלה פנייה זו, ניתנה החלטה בה צוין כי פסק הדין מדבר בעד עצמו וכי על הוועדה לפעול על פיה.

מכאן התקיים דיון נוסף בוועדה ביום 4.4.12, לגופם של דברים, כאשר בסופו של אותו דיון הוחלט לאשר למשיב חופשה חד פעמית בת מספר שעות בפיקוח, כאשר על החלטה זו לא ניתן עיכוב ביצוע, אשר נתבקש על ידי ב"כ המערער.

עינינו הרואות כי לא חלף אלא פרק זמן של ימים ספורים ומנהל המחלקה פנה שוב לוועדה בבקשה לאשר חופשות על פי שיקול דעת המנהל, ומכאן התקיים דיון ביום 11.4.12, במועד הקרוב בו התכנסה הוועדה, דיון אשר ההחלטה בו הינה נשוא הערעור דכאן.

יאמר כבר עתה, כי דברי ב"כ המערער ביחס לכך שכיוון שהדיון הנוסף התקיים בפגרת הפסח, ולמעשה מנהל המחלקה עתר, לבקשתו, מיד לאחר הדיון האחרון, דבר אשר למעשה הקשה עליהם להתייצב לדיון, וגרם לכך שכיום אנו עומדים בפני עובדות מוגמרות ביחס למספר חופשות אליהם יצא המשיב, הינם דברים שיש ליתן להם משקל ואתייחס אליהם בהמשך פסק הדין.

לגופם של דברים, יוצא המערער חוצץ כנגד החלטת דעת הרוב, להורות על חופשות בלתי מוגבלות למשיב, הכוללות אף לינה, כאשר נטען כי לא היה מקום לאפשר חופשות בלתי מבוקרות, לאור הקריטריונים שנקבעו בדבר הוצאת מאושפזים חולי נפש לחופשות, כאשר מדובר בעבירות חמורות מסוג זה.

עוד נטען כי חוסר הבהירות ביחס למצבו הנפשי של המשיב, כעולה מן ההחלטות השונות, וכן דברי מנהל המחלקה שעלו רק בדיון האחרון ביחס לסינדרום ממנו, לדעתו, סובל המשיב, ולכך שהוא אינו יודע מה יקרה אם הוא יפסיק את הטיפול הרפואי, מחייבים זהירות וכי שחרורו בשלב כה מוקדם, אחרי ביצוע המעשים האלימים, אינו ראוי. הודגש כי יש מקום בהתאם לפסיקה לבחון השיפור לפרק זמן משמעותי יותר אל מול הסיכון הגבוה הקיים מן המשיב.

בשולי הודעת הערעור, צוין כי אפשר שדעת המיעוט יש בה כדי לאזן במכלול השיקולים, בניגוד להחלטת דעת הרוב הלוקה בחוסר סבירות קיצונית.

ב"כ המשיב מנגד, ביקש להותיר את החלטת הוועדה על כנה, תוך שהדגיש את העובדה שקיימת מגמת שיפור במצבו הנפשי של המשיב, שיפור קבוע ומתמיד וכי מנהל המחלקה שאף הוא נוהג באחריות, ממליץ על יציאתו לחופשות.

עוד צוין כי המשיב יצא למספר חופשות מאז ההחלטה, ובכלל זה חופשות עם לינה ובכל החופשות לא הייתה כל בעיה בהתנהגותו, הוריו מפקחים עליו באופן צמוד וכי העובדה שהוא יצא מספר פעמים ולא הייתה בעיה, הינה אינדיקציה הכי טובה שהוא לא סיכן את עצמו ולא אחרים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בהחלטות הוועדה ובפניות המחלקה שהונחו בפניה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שיש מקום להורות על חופשות מוגבלות, ללא אפשרות לינה, וזאת על מנת שניתן יהיה לבחון באופן זהיר ולאורך פרק זמן מסוים, את השיפור במצבו הנפשי של המשיב.

ראשית יאמר, כי המדובר במקרה בעל נסיבות מיוחדות מבחינות רבות, חלקן פועלות לחובת המשיב, חלקן האחר מנגד, פועל לטובתו, ולטובת ב חינת עניינו ושאלת יציאתו לחופשות, למרות שאכן לא חלף פרק זמן ארוך כמו במקרים אחרים, כשמדובר בעבירות מסוג זה.

ובמה דברים אמורים, מחד, צודקת ב"כ המערער בטיעוניה בדבר המסוכנות העולה מכתב האישום שיוחס למשיב, כאשר במקרה זה למעשה, נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאירועים החמורים שאירעו באותו לילה בו בוצעו המעשים המתוארים בכתב האישום.