שיפרין נ' מדינת ישראל

החלטה

כנגד המבקשת הוטל איסור מנהלי על שימוש ברכב, בהתאם לסעיף 57 א' לפקודת התעבורה, התשכ"ח-1968 (להלן:"הפקודה"). המבקשת הגישה בקשה לביטול הודעת איסור השימוש ברכב והחזרת רכב מ"ר 72-547-78 לפי סעיף 57 ב (ב) לפקודה.

ברכבה של המבקשת נהג החבר של בנה, אשר נתפס נוהג ברכב בהיותו שיכור בכך שסירב לתת דגימה של אויר נשוף לפי דרישת שוטר בניגוד לסעיפים 62 (3), 64ב וסעיף 64 ד(א) וסעיף 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"). וכן לא ציית לאות עצור שנתן לו שוטר במדים בניגוד לסעיף 23(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א–1961 (להלן: "התקנות").

המבקשת ציינה בבקשתה, כי הרכב הוא בבעלות חברת טלדור, החברה בה היא עובדת והוא משמש אותה לצורכי עבודתה ולהסעת בנה לבית הספר. כמו כן, ציינה המבקשת כי נתנה את רכבה לשימושו של בנה בלבד וזאת עשתה רק לאחר שהבהירה בפניו שהוא היחיד שיכול להשתמש ברכב (ע"פ נהלי החברה בה היא מועסקת).

בנוסף טענה המבקשת כי בנה אישר לחברו לנהוג ברכב וזאת בניגוד להסכמתה.

יחד עם זאת, טענה המבקשת כי זכותה לשימוע נפגעה בשני מישורים: האחד – אי הזמנתה לשימוע, שכן לו הייתה ניתנת לה זכות השימוע כדין, הייתה יכולה להעלות את טעמיה, בפני קצין המשטרה והשני- אי הודעת משטרת ישראל על כך שרכבה הוחרם והיכן אוחסן.

המבקשת לא מקלה ראש באשר לעבירת הנהיגה תחת שכרות אולם עם זאת טוענת כי נעשה לה עוול בכך שהיא משלמת מחיר למעשים שלא היו תחת שליטתה.

בדיון בבקשה שנערך ביום 06/01/11, חזר ב"כ המבקשת על הרשום בבקשה והוסיף כי המבקשת ניסתה לעשות כל שביכולתה על מנת שברכב זה לא יבוצעו עבירות. לדברי ב"כ המבקשת, המבקשת הדגישה בפני בנה את הסיכונים הכרוכים בנסיעה לאילת ועל כך שהוא היחיד המורשה לנהוג ברכב.

ב"כ המבקשת, לא הרגיש צורך להכנס לשאלת הראיות לכאורה ובקשתו התבססה בין היתר על כך שקיים פגם בהליך אותו ביצע קצין המשטרה, כאשר משטרת ישראל לא הודיעה למבקשת על צו איסור השימוש, כמתחייב ממנה מכוח תקנות התעבורה והדבר נודע לה באמצעות בנה. יתרה מזאת, בנה של המבקשת מצר על הטעות שעשה והוא וחברו לוקחים אחריות מלאה על המעשים.

לאור האמור לעיל ולאור זאת שהמבקשת זקוקה לרכב לצורכי עבודתה ולצורך הסעת בנה לבית הספר, מבקש ב"כ המבקשת להתחשב במצבה ולהחזיר לה את הרכב.

ב"כ המשיבה, הביעה התנגדותה לבקשה היות ומדובר בעבירות של סירוב להיבדק בדיקת שכרות ואי ציות להוראת שוטר. לדבריה, מחומר הראיות עולה מסכת חמורה ביותר של השתלשלות עניינים במקרה זה. מה עוד, שדו"ח המאפיינים מצביע על רמת השכרות של הנאשם שנהג ברכב.

לגישת ב"כ המשיבה, המבקשת אישרה לבנה לנסוע לאילת בערב השנה האזרחית והיה עליה לדעת שהנ"ל ישתמש ברכב לצורכי בילוי. לכך מצטרפת העובדה שעד היום המבקשת לא ידעה שרכבה מאוחסן במגרש מכוניות באילת, מה שמחזק את הטענה לפיה, לא עשתה כל שניתן על מנת למנוע ביצוע העבירות.

משכך, לא עמדה המבקשת בתנאים שמציב החוק להחזרת הרכב ולכן יש להותיר את צו איסור השימוש ברכב על כנו.

לאחר בחינת חומר החקירה, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם. לחומר החקירה צורפו מזכרים שערכו השוטרים המעורבים באירוע, בדיקת מאפיינים שנערכה לנאשם שאינה משתמעת לשתי פנים ומראה סממנים של שכרות וזאת בנוסף לדו"חות שצורפו ולהזמנה לדין בה הודה הנאשם, בתגובתו "שתיתי צ'סר אחד וכוס בירה, המשטרה על הזין שלי". כל אלה מצביעים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג.

בנוסף לאמור, סעיף 57 ב (ב) לפקודה, מעמיד מספר תנאים שבהתקיימם יש מקום לבטל את הודעת איסור השימוש ברכב:

כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו או הסכמתו – במקרה דנן, המבקשת אישרה לבנה להשתמש ברכב והלה אישר לחברו (להלן: "הנאשם") להשתמש ברכב. כך שלא הוכח שהרכב נלקח מהמבקשת או מבנה ללא ידיעתם וללא הסכמתם.

כאשר מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57 א (א).

המבקשת בטיעוניה, מסרה כי הקפידה לחדד לבנה את נהלי החברה, לפיהם בנה בלבד יכול להשתמש ברכב ואין הוא רשאי להעביר את הרכב לאחר. דא עקא שנמנעה הנ"ל לחדד בפניו, שלא להפר את הוראות החוק. יתרה מזאת, המבקשת לא הצליחה להוכיח כי עשתה כל שביכולתה למנוע ביצוע העבירה ולשון החוק ברורה בעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט אזולאי (בית המשפט המחוזי באר שבע) שם נדרש בית המשפט לשאלה מהם האמצעים הנדרשים לצורך מניעת ביצוע העבירה: "לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, נראה לי שיש לדחות את הערר. יש לדחות את טענת העורר, כי הרף הרלוונטי של האמצעים שעל בעל הרכב לנקוט לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה כדי למנוע את העבירה הוא "אמצעים סבירים", מאחר שבחוק נקבע כי על בעל הרכב לעשות "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה", ולא "אמצעים סבירים". ככלל, על בית המשפט להסתמך על לשון החוק שהתקבל, ולא על הצעת חוק, ככל שאין התאמה בין הדיבור בחוק לבין הדיבור בהצעת החוק, וברי הוא כי הרף של "כל שביכולתו" הוא גבוה מזה של "אמצעים סבירים". מכל מקום, גם לא ניתן ללמוד מהצעות החוק שהגיש העורר על הסתפקות ברף של "אמצעים סבירים" בנסיבות ענייננו.