שיפר נ' ש.ע.ר. חב להשקעות בעמ ואח'

פסק דין

לפניי בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על-ידי הבורר השופט בדימוס אורי גורן ביום 8.11.12.

רקע רלבנטי

קצרה היריעה מלתאר את מלוא העובדות ואת שפע ההליכים שקדמו להגשת העתירה שהונחה לפתחי, ודי אם אציין שמדובר בהתנהלות רבת שנים, וכי כל הדרכים מובילות, בצורה כזו או אחרת, לפושט הרגל דוד בלס (להלן – בלס).

בקליפת אגוז אציין כי המבקשת 1 (להלן – שער) הייתה במועדים הרלבנטיים בעלת הזכויות במלון ויה מאריס בבת ים (להלן – המלון). המשיבה 2 (להלן – דבל) החזיקה במניותיה של שער, וכן שכרה את המלון מכוח מספר הסכמים שנכרתו בינה לבין שער. המשיבה 3 הפעילה במועדים הרלוונטיים את המלון, ובאה בנעליה של דבל ( את שער ודבל בצוותא אכנה – המבקשות).

בהתאם להחלטות בית משפט של פירוק הוקנו מניותיהן של דבל ושל שער לנאמן על נכסי בלס, עו"ד בויאר (להלן – הנאמן) העושה לילות כימים על מנת לאתר רכוש שניתן לשייכו לבלס ובכך להעשיר את קופת הכינוס הדלה ולפרוע לנושים ולו מקצת מחובותיו של פושט הרגל.

על המלון הייתה רשומה, בין היתר, משכנתא לטובת בנק אוצר החייל (להלן – הבנק), ומשזו לא נפרעה, דרש הבנק לממש את המלון ולפרוע את החוב בתמורה שתתקבל עבורו. משניסיונות לפדיון המשכנתא לא צלחו, ומשעתירות שונות בהקשר זה נדחו, מינה בית המשפט את עו"ד סטריקובסקי ככונס נכסים (להלן – הכונס) לצורך סילוק החוב. המלון הועמד איפוא למכירה.

ביום 22.1.07 נחתם בין הכונס לבין המבקש (להלן – שיפר), שהיה בעבר בקשרים עסקיים/פיננסיים כאלו ואחרים עם המבקשות ועם בלס, הסכם מכר לפיו נמכרו לשיפר זכויות שער במלון (להלן – הסכם המכר) תוך ששיפר מצהיר כי הוא מודע להחזקתה של דבל במלון כשוכרת.

הכונס הגיש את הסכם המכר לאישורו של בית המשפט של פירוק. שער ודבל הביעו את הסכמתן למכר, הנאמן התנגד, ובסופו של יום אושר המכר ע"י בית המשפט. שיפר שילם את מלוא התמורה המוסכמת עבור המלון ונרשמה לזכותו הערת אזהרה.

משבהסכם השכירות האחרון תוחמה תקופת השכירות עד ליום 31.12.08, והמלון לא פונה במועד זה, הגיש שיפר ביום 12.3.09 תביעה לסילוק יד נגד המשיבות.

לאחר שניתנה לדבל ולשער רשות להתגונן בתביעה, לאחר שנתקיימו לא מעט הליכים, ולאור מסמכים שסומנו בבוררות נ/1 נ/2, המכילים תניית בוררות, הורתה נשיאת בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה (כבוד השופטת הילה גרסטל) על העברת התביעה לבירור במסגרת בוררות.

הבוררות

הבורר צירף לבוררות כצד נוסף את הנאמן, ופיצל את הדיון באופן שבחלק הראשון נדונה עתירת הפינוי, והחלק השני יועד לבירור הסוגיות הכספיות.

המבקשות טענו כי דין הסכם המכר להתבטל, משהינו הסכם למראית עין, שכן שיפר לא רכש "ממש" את המלון אלא את המשכנתא בלבד, ולמעשה רכש את המלון בעבורן, באופן שאפשר להן לקנות אותו ממנו בחזרה, לאחר שיסלקו את החוב שהן חבות לו.

לחילופין טענו כי דין תביעת הפינוי להדחות גם מחמת מימוש האופציה שעמדה לזכותן לשכור את המלון עד 2018.

הנאמן טען כי יש לבטל את הסכם המכר מחמת היותו חוזה למראית עין, וכי יש למכור את המלון בדרך של מכרז, באופן שכל תקבול שיתקבל בגינו יועבר לקופת הנאמן בעבור הנושים.

פסק הבורר

בניסיונו לבור את הבר מהתבן, מיקד הבורר את יריעות המחלוקת הרחבות שפרשו בפניו הצדדים, וקיבץ אותן בשלושה פרקים מרכזיים:

א. הסוגיה הראשונה שהבורר דן בה עסקה בשאלה האם הסכם המכר שנכרת בין שיפר לבין הכונס הינו הסכם מכר תקף, או שמא אין המדובר בהסכם אמיתי כי אם למראית עין בלבד. בסוגיה זו ביכר הבורר את עמדת שיפר על פני עמדות שער ודבל, שכן התרשם כי הצדדים להסכם המכר, דהיינו, שיפר והכונס, התכוונו להעביר לשיפר את הזכויות בנכס, וכך אכן נעשה גם בפועל. הבורר דחה את הטענה לפיה מדובר בהסכם למראית עין, משהסכם למראית עין הינו הסכם שנועד להציג כלפי חוץ הסדר משפטי השונה במהותו מההסדר האמיתי לו התכוונו הצדדים, עת במקרה דנן לא הייתה הסכמה סמויה בין שיפר והכונס – חלף ההסכמה הגלויה שבהסכם המכר.

טעם נוסף לקבלת עמדת שיפר במחלוקת זו מצא הבורר בהחלטת בית משפט של פירוק שאישר את הסכם המכר, ובדחיית בקשת רשות ערעור שהגיש הנאמן לבית המשפט העליון על החלטה זו, שמשמעותה היא שאישור הסכם המכר הפך לחלוט.