שטוסל נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח'

החלטה

לפני בקשת מר דב שטיסל (להלן-הנושה המובטח) לביטול הצו שניתן ביום 27.6.13 במעמד צד אחד, לפיו הורה בית המשפט על עיכוב הליכים ברע"צ 22999-04-13 ועש"א 40395-03-13, עד למתן החלטה סופית בבקשה למתן הוראות

רקע וטענות הצדדים

בא כוח הנושה המובטח הינו כונס נכסים בתיק הוצל"פ 03-20118-06-3, ומייצג את הנושה המובטח באותו התיק. תיק ההוצל"פ הינו למימוש משכנתא שנרשמה ביום 20.7.1995 על מקרקעין של החייב, הידועים כגוש שומה 30062 חלקה 88/3+ 88/2.

הנכסים הממושכנים נמכרו בצו רשם הוצל"פ, בטרם ידעו רשם ההוצל"פ והנושה המובטח על צו הכינוס.

החייב הגיש לבית משפט השלום בירושלים שני ערעורים על החלטות רשם ההוצל"פ בירושלים.

במסגרת בקשה למתן הוראות, ביקשה המנהלת המיוחדת כי בית המשפט יורה על איסור דיספוזיציה בנכסי החייב, וביניהם אלה הנדונים בתיק רע"צ 22999-04-13 שלום ירושלים ובתיק רע"צ 40395-03-13 שלום ירושלים. בית המשפט נעתר לבקשה. המנהלת המיוחדת פנתה לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב הליכים בתיקים האמורים, אך נענתה כי אין מקום לעיכוב המבוקש כל עוד בית המשפט המחוזי לא החליט כאמור. לאור האמור, ביום 27.6.13 הגישה המנהלת המיוחדת בקשה לבית משפט דנן "להורות על עיכוב הליכים דחוף בתיק רע"צ 22999-04-13 שלום ירושלים ובתיק רע"צ 40395-03-13 שלום ירושלים. ביום 27.6.13 ניתן צו המורה על עיכוב הליכים בבית משפט השלום.

לטענת הנושה המובטח, כאשר מבקשים צו certiorari, שיאסור על ערכאה מוסמכת לערוך בירור שיפוטי שבתחום סמכותה העניינית שקבע לה המחוקק, צריך לנמק את הבקשה בנימוקים של ממש, אולם למנהלת המיוחדת לא היה שום הסבר מדוע בית המשפט השלום לא יברר את הערעורים.

עוד טען הנושה המובטח, ככל שיש למנהלת המיוחדת טענות כנגד גובה החוב המובטח, עליה להעלותן בפני הערכאות האזרחיות הרגילות. בכל מקרה, לטענת הנושה המובטח, גובה החוב המובטח כבר התברר בשרשרת של פסקי דין חלוטים. מעשה בית דין אינו מתבטל רק משום שהחייב נכנס לפש"ר.

המנהלת המיוחדת התנגדה לבקשה. לטענתה, נימוקה העיקרי להעברת הערעורים לידון בפני בית משפט זה היה ועודנו כדי לנהל את ענייניו של החייב תחת בית משפט אחד, אשר מתוקף היותו בית המשפט של פשיטות רגל יכול לקנות סמכותו, לדון בעניינים כגון דא. עוד טענה, כי משאושר מכר הנכסים נשוא הבקשה לאחר מתן צו כינוס בעניינו של החייב, הרי שבית משפט זה קנה את הסמכות המלאה לבחינת גובה החוב והיקף הבטוחה.

גם מתגובת החייב לבקשה לביטול הצו, עולה כי יש צורך לעכב את הליכי המכר ולערוך בדיקה מעמיקה וצולבת בדבר גובה החוב האמיתי, ככל וקיים, לרבות הקיזוזים שיש לבצע ממנו, פעולות ומחדלי הנושה המובטח וכונס הנכסים, כמו גם בירור בדבר עצם היותו של המבקש "נושה מובטח".

עוד טען החייב, כי צו עיכוב ההליכים הינו נחוץ לאור נסיבותיו החמורות של תיק זה והצורך בבדיקות מקיפות, על מנת שלא יאבדו נכסים משמעותיים האמורים לשמש לפירעון חובותיהם של יתר נושי החייב, ככל שימצא שיש חובות כלפיהם.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבור אני כי יש לדחות את הבקשה לביטול הצו שניתן במעמד צד אחד. להלן אנמק את החלטתי.

אקדים ואומר, כי הצו שניתן אינו בבחינת "צו צרטיורארי"- צו האוסר על בירור שיפוטי המצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"צ 5/53 יחזקאל זרובבל נ' ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ואח', פד"י כרך ז' עמ' 182-185). קרי, לא ניתן צו האוסר על בית משפט השלום לברר את הערעורים, אלא צו עיכוב הליכים בערעורים האמורים. הא ותו לאו.

הנושה המבוטח טען, כי סעיף 22(א)לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980, אשר מסמיך את בית המשפט שלכינוס "לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין כנגד החייב" אינו רלוונטי לענייננו, שהרי אותו סעיף קובע ש"לא יעכב בית המשפט בעל משכנתה או נושה מובטח אחר בהפעלת תרופותיהם המשפטיות לעניין הערובה שברשותם". ברם, אין חולק כי הנושה המובטח אינו הנושה המובטח המקורי כי אם "חליף" הבא בנעליו של הנושה המקורי. לא זאת אלא זאת, למנהלת המיוחדת טענות רבות כנגד יצירת החוב וגובה החוב. במקרים אלה, ראוי ונכון לבחון את הטענות שהועלו כנגד החוב המובטח ולשמור על עניינם של יתר הנושים.

יפים לענייננו דברי השופטת ו' אלשייך בפש"ר 1705/01 עו"ד גדעון פישר נ' נבה נגיב (פורסם בנבו, 8.12.02):

"כוחו של נושה מובטח אינו מוחלט; הדין והפסיקה כפפו אותו, עם השנים,

לשורה של הגבלות אשר נועדו לאזן את כוחו העדיף בכדי לשמור על עניינם

של הנושים הבלתי מובטחים (לעניין זה, ראה למשל פש"ר 466/93 גרבש נ'