שחר ואח' נ' משה ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 10/8/11 בתל אביב ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

התובעת 1 הינה בעלת רכב התובעות, ותובעת 2 הינה הנהגת במועד התאונה.

נתבע 1 הינו הנהג ברכב הנתבעים, והמבוטח אצל הנתבעת 2.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה, והוגשו הראיות.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת התובעות, כאשר נסעה נתבעת 2 במסלול הימני מבין שני נתיבים, הנתבע 1 נסע בנתיב השמאלי, וסטה לנתיב נסיעתה.

לפיכך הנתבעים אחראים לקרות התאונה ולנזקים בגינה.

לטענת הנתבעים, נתבע 1 נסע בנתיב השמאלי, ביקש לפנות ימינה, אותת, שהנתיב היה פנוי עבר לנתיב הימני כאשר לפתע הגיח מאחוריו רכב התובעות ופגע בו מאחור.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה.

כבר עתה אומר כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לייחס את מירב האחריות לנתבע 1.

העידה בפני התובעת 2 ואמרה תחילה, כי נתבע 1 נסע לפניה, עבר לנתיב השמאלי, ואחר כך חזר לנתיב הימני על מנת לפנות לחניה שהיתה מימין לדרך. ואמרה באילו המילים (עמ' 2): "ראיתי אותו עובר לנתיב השמאלי, אך לא ראיתי אותו חוזר לנתיב הימני בחזרה".

זאת ועוד שנשאלה על ידי בית המשפט, כיצד לא ראתה את הרכב של נתבע 1, השיבה (עמ' 2): "היה שלב שכנראה לא יכולתי לראות אותו, והוא פנה וחתך אותי… רק שהוא היה בנתיב שלי אני הרגשתי את המכה".

מנגד, העיד הנתבע, ואמר ביקש לפנות ימינה (עמ' 3): "הסתכלתי במראה ואותתי מתוך כוונה להיכנס למגרש של מחסני חשמל, אותתי והיא לא הספיקה לאמוד את המרחק במידה שלה, ופגעה בי מאחורה".

אין עוררין כי הנתבע 1 ביקש לעבור מנתיב לנתיב, ועל פי תקנות התעבורה 40-43 התשכ"א – 1961 על המבקש לסטות מנתיב לנתיב לעשות זאת בבטחה, בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

בענייננו, הנתבע 1 אישר כי עבר מנתיב לנתיב, וטען כי אותת. אולם, סבורתני כי אין די באיתות כאשר עוברים מנתיב לנתיב, ויש לוודא כי הכביש פנוי.

לאור האמור, השתכנעתי כי עיקר האחריות רובצת לפתחו של נתבע 1, בשיעור של 70%, יחד עם זאת השתכנעתי לייחס לתובעת 2 רשלנות תורמת בשיעור של 30%.