עסקינן בתביעה בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
נתוני רקע:
1.התובעת ילידת 19.3.1982, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 23.11.2011 בסמוך לשעה 03:30 לפנות בוקר, בזמן שנהגה ברכב המבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח חובה (להלן – "התאונה").
אין מחלוקת בין הצדדים אודות אירוע התאונה ואודות הכיסוי הביטוחי בגינה אצל הנתבעת, והמחלוקות נסבו על שאלת הנזק ועל השאלה אם התאונה היא גם תאונת עבודה.
2.בדיון ההוכחות אשר התקיים לפניי העידו שלושה אנשים. מטעם התביעה העידו התובעת והנוסע שהיה עמה ברכב בזמן התאונה. מטעם ההגנה העיד החוקר שחקר את נסיבות התאונה.
האם מדובר בתאונת עבודה?
3.הנתבעת טענה כי התאונה היא גם תאונת עבודה, משום שאירעה בזמן חזרתה של התובעת ממקום עבודתה. לפיכך, מהפיצויים שייפסקו לתובעת יש לנכות באופן רעיוני כל התשלומים שהיא יכולה הייתה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו פנתה אליו למיצוי זכויותיה בגין דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה.
לביסוס הטענה בדבר היות התאונה תאונת עבודה ביקשה הנתבעת להפנות להודעה בכתב (מוצג נ/8) שנגבתה מהתובעת על ידי חוקר מטעמה. באותה הודעה, שעפ"י הנטען נחתמה בידי התובעת, היא מאשרת כי התאונה אירעה בזמן שהייתה בדרכה חזרה מעבודתה במלון 'הגליל' בנהריה כאשר חבר לעבודה נוסע יחד עמה ברכב.
4.התובעת הכחישה טענה זו בתוקף. לגרסתה, עובר לתאונה היא לא עבדה ולא הייתה בדרכה חזרה מעבודתה, היא מעולם לא עבדה במלון 'הגליל', החתימה על ההודעה השנויה במחלוקת אינה חתימתה, והיא מעולם לא פגשה בחוקר אשר גבה ממנה הודעה זו אף לא בחוקר אחר מטעם חברת הביטוח (אך אישרה כי שוחחה עם חוקר בטלפון).
5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים בקשר לסוגיה זו, אני מוצאת כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה כי מדובר בתאונת עבודה. כידוע, הנטל להוכיח טענה מסוימת רובץ על מי שהטענה מקדמת את עניינו (ראו ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 15.2.2011, והפסיקה המאוזכרת שם). בהתאם לכך, הטענה בדבר היותה התאונה תאונת עבודה נטענה על ידי הנתבעת והיא מקדמת את עניינה, משום שאם תוכח ניתן יהיה לנכות מהפיצויים את כל הסכומים שהתובעת יכולה הייתה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי.
יתרה מזאת, מאחר שקיימת מחלוקת לגבי השאלה אם החתימה על ההודעה בכתב היא אכן חתימתה של התובעת, הנטל להוכיח את אותנטיות החתימה המיוחסת לתובעת רובץ אף הוא על הנתבעת (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993)).
6.במקרה דנן, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי החתימה על ההודעה היא אכן חתימתה של התובעת. כזכור, התובעת הכחישה כי מדובר בחתימתה והכחישה כי פגשה בחוקר. לעומת זאת, החוקר אישר אומנם בעדותו כי לא היה לו כל אינטרס בתוצאות החקירה וכי הוא אכן הגיע לקיבוץ כברי, מקום מגוריה של התובעת, ברם הוא לא זכר אם התובעת שנכחה באולם בית המשפט הייתה אותה אחת שפגש בזמן גביית ההודעה. כמו כן, החוקר לא יכול היה להסביר למי שייכת החתימה המתנוססת על העמוד השני של ההודעה, שאינה דומה לאף אחת מהחתימות המופיעות בעמוד הראשון של ההודעה. ומכאן, שלא ניתן להסתמך על עדותו של החוקר לביסוס אותנטיות החתימה של התובעת על ההודעה.
הנתבעת אף לא הצליחה להוכיח את אותנטיות החתימה בדרך אחרת, כגון באמצעות חוות דעת. ודוק, העובדה כי התובעת נוהגת לחתום בצורות שונות אין בה כשלעצמה כדי לשמש ראיה להוכחת אותנטיות החתימה המיוחסת לה. מסקנה זו מתחדדת על רקע דבריה של התובעת במהלך חקירתה הנגדית, כאשר הסבירה כי לעתים חתמה על מסמכים הקשורים להליך המשפטי באופן שונה משום שחתמה ביד שמאל, עקב כך שידה הדומיננטית הושמה בגבס בשל השבר ממנה סבלה עקב התאונה.
7.מכל מקום, הגרסה המופיעה בהודעה אודות עבודתה של התובעת במלון 'הגליל' אינה מתיישבת עם דו"ח הרציפות בעבודה מטעם המוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/6), משום שהדו"ח אינו כולל את שם המלון הנ"ל או כל שם דומה לו כאחד המעסיקים של התובעת.
8.זאת ועוד, עדותו של עד התביעה, מר אחסאן עכר, תומכת בגרסת התובעת ומפריכה את גרסת הנתבעת. הלה העיד כי עובר לתאונה עבד במלון 'אדיסון' בנהריה שבבעלות עדי סתיו – המלון בו עבדה גם התובעת. בתום משמרת העבודה שלו בסמוך לשעה 21:00 הגיעה התובעת על מנת לאסוף אותו ברכבה והשניים נסעו יחד לבילוי בראש הנקרה, ורק בזמן שהיו בדרכם חזרה משם בשעות הקטנות של הלילה אירעה התאונה.
אני נותנת אמון מלא בעדותו של העד הנ"ל, וגם הנתבעת לא ביקשה לחלוק עליה בסיכומיה. לא זו אף זאת, דבריו לגבי מקום עבודתה של התובעת מתיישב עם דו"ח רציפות העבודה, ממנו עולה כי במועד התאונה התובעת עבדה אצל 'עדי סתיו - ניהול מלונות'.
9.אשר על כן, אני קובעת כי לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה כי התאונה היא תאונת עבודה, אלא שהוכח לפניי כי התובעת לא עבדה במקום הנטען בהודעה, וכי התאונה אירעה בזמן חזרתה מבילוי ולא בזמן חזרתה מעבודה.
מהות הפגיעה והטיפולים הרפואיים:
10.התובעת הועברה לבית חולים לגליל בנהריה באמצעות אמבולנס, ובחדר המיון הונשמה עקב טראומת ראש ופנים שספגה מכרית האוויר שנפתחה. התובעת אושפזה בבית החולים עד ליום 2.12.2011 ובמהלך אשפוזה נגמלה מהנשמה ואובחנה כסובלת משבר ביד ימין שטופל באמצעות קיבוע בסד גבס, וכן משפשופים ומנפיחות בפנים ומסביב לעיניים שטופלו בחיטוי.
לאחר מכן המשיכה התובעת להיות במעקב ובטיפול במרפאות בית החולים (מרפאה אורתופדית ומרפאת עיניים), שם אובחנה כסובלת מכאבים בעיניים, בצקת בקרנית, גיורי בלחמית העין, אישון מורחב ורשתית דמומה, והיא טופלה באמצעות מגוון תרופות, ואילו בתחום האורתופדי הייתה במעקב אחר איחוי השבר והומלץ לה על טיפול פיזיותראפי.
בין התאריכים 28-29.2.2012 אושפזה התובעת בשנית ועברה ניתוח של השתלת עדשה מלאכותית בעינה השמאלית.
בנוסף לכך, התובעת הייתה במעקב ובטיפול במסגרת קופת חולים, אשר כללו טיפולים פיזיותראפיים, ריפוי בעיסוק, ייעוץ אורתופדי לכף יד, וטיפול בתחום העיניים.
הנכויות הרפואיות:
11.בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים מטעמו, כדלקמן: פרופ' בנימין מילר בתחום העיניים, וד"ר יעקב גורדון בתחום האורתופדיה.
פרופ' מילר קבע לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי סעיף 52(1)(א)(7) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – "התקנות") בגין חדות ראיה של 6/60 בעין שמאל.
זה המקום לציין, כי פרופ' מילר קבע תחילה כי מדובר בנכות בשיעור של 30%, אולם בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם הנתבעת, אישר כי מדובר בטעות וכי הנכות לפי הממצא הנ"ל היא 20%.
ד"ר גורדון קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות בגין השפעה קלה על כושר הפעולה והגבלה קלה בתנועות שורש כף יד ימין.
הנכות התפקודית:
12.הצדדים נחלקו ביניהם באשר להשפעתה התפקודית של הנכות על התובעת, ובמיוחד הנכות בתחום העיניים. לטענת התובעת, בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) קבע בעניין איסכור (ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גולן, פורסם בנבו, מיום 12.9.2010), כי במקרה של איבוד הראיה בעין אחת אשר מקנה אחוזי נכות של 30% - אותו שיעור נכות שפרופ' מילר קבע לתובעת בחוות דעתו - הכלל הוא שהנכות התפקודית תואמת את הנכות הרפואית, אלא אם יתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות סטייה ממנה כלפי מעלה או כלפי מטה.
לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי הנכות שנקבעה לתובעת אינה בגין אובדן מלא של הראיה בעין שמאל, אלא בשל פגיעה בחדות הראיה בהתאם לנכות המתוקנת בשיעור של 20% שפרופ' מילר קבע בתשובתו לשאלות ההבהרה. עוד נטען, כי בפועל הנכות אינה משפיעה על תפקודה של התובעת או על יכולת ההשתכרות שלה – ולראיה, בתום תקופת אי הכושר היא חזרה לעבודתה והמשיכה להשתכר אותה הכנסה שהייתה לה קודם לתאונה.
13.כידוע, לא אחת משמשת דרגת הנכות הרפואית כמדד סביר בהערכת הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות שייגרם לנפגע. אולם, אין המדובר במדד יחיד ולצורך קביעת הנכות התפקודית ניתן להיעזר במדדים נוספים, כגון: מהות הנכות, גילו של הנפגע, מקצועו, השפעתה של הנכות על התנהלותו היומיומית, על העבודה בה עסק טרם התאונה, וכן ההשלכות העתידיות שלה על בריאותו או עיסוקו של הנפגע.
במקרה דנן מדובר בנכויות מתחום האורתופדיה ומתחום העיניים. אשר לנכות האורתופדית – המומחה ד"ר גורדון מצא כי קיימת הגבלה בתנועות וכן השפעה קלה על כושר הפעולה של שורש כף יד ימין. לאור זאת ניתן לומר כי עסקינן בנכות שבמהותה קשורה לגריעה בכושר התנועה של האיבר הפגוע (היד), ובנסיבות אלו ברור כי היא נכות תפקודית עפ"י מאפייניה.
אשר לנכות בתחום העיניים – אומנם לא מדובר בעיוורון מלא של עין שמאל, אולם טווח וחדות הראיה של העין נגרעו באופן משמעותי. ניתן לסבור אם כן, כי גם נכות זו היא בעלת מאפיינים תפקודיים, בדומה לנכות בתחום האורתופדי.
14.והשאלה שנשאלת כעת היא, הכיצד השפיעו נכויות אלו בפועל על עבודתה של התובעת? ובכן, כארבעה חודשים לאחר התאונה, החל מחודש 4/2012, התובעת חזרה לעבודתה במלון בו עבדה קודם לתאונה והשתכרה כמעט אותו שכר שהיה לה עובר לתאונה. מסקנה זו נסמכת על הנתונים המפורטים בדו"ח הרציפות בעבודה נ/6, כמפורט להלן: התובעת עבדה לפני התאונה במלון בין החודשים 5-11/2011 שהם 6.75 חודשים (בחודש 11/2011 התובעת לא עבדה חודש מלא עקב התאונה) והכנסתה באותה תקופה בהתאם לדו"ח עמדה על 28,619 ₪, שהם 4,240 ₪ לחודש, ואילו לאחר תום תקופת אי הכושר התובעת עבדה בין החודשים 4-11/2012, שהם 7.5 חודשים (התובעת העידה כי עבדה באותו מקום עד אמצע חודש 11/2012, עמ' 10 שורות 22-24 לפרוטוקול), ההכנסה לפי הדו"ח עמדה על 30,897 ₪, שהם 4,120 ₪ לחודש.
מאמצע חודש 11/2012 ועד סוף 12/2012, תקופה של חודש וחצי, התובעת עבדה בחברת 'מ.ג.ע.ר מרכז גבייה' והשתכרה לפי הדו"ח 6,276 ₪, שהם 4,184 ₪ לחודש. לאחר מכן, התובעת עבדה בחברת 'משפוחה טכנולוגיות בע"מ' מחודש 1/2013 ועד לחודש 10/2013, והכנסתה לפי הדו"ח עמדה על 41,487 ₪, שהם 4,149 ₪ לחודש.
בדו"ח הנ"ל אין רישום לגבי הכנסותיה של התובעת לאחר חודש 10/2013 וגם התובעת לא הציגה תלושי שכר או כל ראיה אחרת מטעמה לגבי הכנסותיה לאחר התאונה, ולכן אין בידי לדעת מה הייתה הכנסתה החודשית לאחר אותו מועד.
מהנתונים הנ"ל ניתק להסיק, כי הכנסתה של התובעת לאחר התאונה נותרה כמעט זהה לזו שקיבלה עובר לתאונה, ובכל מקרה ההפרש המדויק בין ההכנסות בשתי התקופות עומד על כ-100 ₪ בממוצע לחודש, הפרש זניח לכל הדעות.
15.יוצא אפוא, כי הנכות שנותרה אצל התובעת בשני התחומים לא השפיעה באופן מוחשי על יכולת ההשתכרות שלה לאחר התאונה. זה המקום לציין, כי התובעת טענה במהלך עדותה לפניי כי עובר לתאונה הייתה מועמדת לקידום לתפקיד מנהלת מחלקת הקבלה במלון וכי הקידום נמנע ממנה עקב התאונה (עמ' 10 שורות 12-14 לפרוטוקול), ברם טענה זו נזנחה בסיכומים ובכל מקרה היא לא נטענה בתצהירה ועלתה לראשונה רק במהלך חקירתה הנגדית. כך או כך, טענה זו לא הוכחה בראיות כלשהן, כמו למשל באמצעות העדת נציג מוסמך של בית המלון, ולכן אין בידי לקבלה.
16.מן העבר השני, אין להתעלם מהשלכות עתידיות שעשויות לנבוע מהנכות בשני התחומים. אפרט - גם אם נכותה של התובעת גורמת לה בשלב זה רק אי נוחות וללא השפעה מוכחת על יכולת ההשתכרות שלה, שומה עלינו לבחון את הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה עקב הנכות. זאת משום שגם אי נוחות, ובמיוחד כאשר מדובר באי נוחות כרונית, יכולה להוות מכשול תעסוקתי.
סיכוי זה יש למדוד לפי מידת ממשותו, עפ"י מבחני השכל הישר, ויש להתחשב בו גם אם אינו ודאי ובלבד שאינו היפותטי גרידא.
בנסיבות המקרה שבפניי, אין להתעלם מהעובדה כי התובעת עודנה אישה צעירה, שטרם ייעדה לעצמה משלח יד מוגדר או קריירה מיוחדת, ולא מן הנמנע כי תבחר בעתיד לעסוק במקצוע מסוים. אלא שאז קיים חשש כי נכותה של התובעת תשפיע על אפשרויות העבודה שלה באופן שיחסום מפניה ביצוע עבודות מסוימות בהן נדרשת חדות ראיה בדרגה גבוהה או מיומנות גבוהה בשימוש בידיים. לצד אלה, יש להוסיף את החשש שמא תיפגע התובעת חלילה בעינה השנייה באופן שיעצים עד מאוד את הפגיעה בכושר הראיה שלה.
17.השילוב בין כלל השיקולים הנ"ל, היינו השילוב בין מאפייני הנכות כנכות שעפ"י מהותה גורעת מהיכולות הגופניות של האדם, העובדה כי התובעת הצליחה משך שנתיים לאחר התאונה להשתכר אותה הכנסה שהייתה לה קודם לתאונה חרף נכותה, לבין החשש מפני השפעות שליליות של הנכות על יכולתה להשתכר בעתיד – כל אלה מצדיקים עריכת חישוב של הפיצויים באופן גלובאלי.
הפסדי שכר לעבר:
18.כאמור, עובר לתאונה התובעת עבדה כפקידת קבלה בבית מלון ושכרה הממוצע לפי דו"ח הרציפות בעבודה עמד על 4,240 ₪.
אלא שלצורך חישוב הפסדי השכר, אני מוצאת לנכון להתבסס על תלושי השכר, שההכנסה נטו לפיהם היא גבוהה במעט מההכנסה הנקובה בדו"ח הרציפות בעבודה, שהנתונים מתוכו נסרקו בהרחבה בפרק הקודם. זאת משום שהדו"ח כולל את ההכנסה המחויבת בדמי ביטוח ולא את כל רכיבי ההכנסה.
חישוב של ממוצע השכר בין החודשים 6-10/2011 לפי תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה מעלה כי ההכנסה החודשית של התובעת עובר לתאונה עמדה על 4,480 ₪ נטו.
לתובעת אושרה תקופת אי כושר עד סוף חודש 3/2012, היינו תקופה של ארבעה חודשים ושבוע ימים. ומכאן שהפסדי השכר לתקופת אי הכושר עומדים על 19,000 ₪ במעוגל. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום עומד על 21,000 ₪ במעוגל.
19.לאחר תום תקופת אי הכושר התובעת חזרה לעבודתה, ולאחר מספר חודשים עבדה בעבודות אחרות. כפי שצוין בפרק הקודם, משך כשנה וחצי מתום תקופת אי הכושר הכנסתה של התובעת ירדה באופן זניח ובסכום של כ-100 ₪ לחודש. אגב כך יוער, כי נתון זה מבוסס על ההכנסות המופרטות בדו"ח הרציפות בעבודה, אולם בשל העובדה כי התובעת לא צירפה תלושי שכר מהתקופה שלאחר חזרתה לעבודה, אין ביכולתי לבצע את ההשוואה בין ההכנסה עובר לתאונה לבין ההכנסה שהייתה לה לאחר חזרתה לעבודה על בסיס ההכנסה נטו לפי תלושי השכר. ולכן, לצורך חישוב ההפסדים לתקופה זו, קרי תקופה של כשנה ושבעה חודשים לאחר תום תקופת אי הכושר, אין מנוס מהסתמכות על הנתונים המפורטים בדו"ח לגבי ההכנסה שהייתה לתובעת.
לאור האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי לתקופה של שנה ושבעה חודשים למן חזרתה לעבודה בסכום של 100 ₪ לחודש. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום, מביא לתוצאה של 2,000 ₪ במעוגל.
20.מתום אותה תקופה, היינו מחודש 11/2013, ועד היום אין בפניי נתונים לגבי הכנסותיה של התובעת. ויודגש, ישיבת ההוכחות בתיק התקיימה בשנת 2015, ברם התובעת בחרה שלא להביא ראיות כלשהן לגבי ההכנסות שהיו לה מיום התאונה ועד למועד שמיעת הראיות. ברור אם כן, כי נתון זה פועל במידה רבה לחובתה בהיותה נושאת בנטל להוכיח את טענותיה בנדון. בנסיבות אלו, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי לתקופה זו המבוסס על שליש בלבד מהחישוב האריתמטי (לפי הכנסה חודשית של 4,500 ₪, נכות משוקללת של 28% ולמשך 43 חודשים). לפיכך הפיצוי שמגיע לתובעת בגין תקופה זו עומד על 18,000 ₪ במעוגל.
21.לסיכום – הפיצוי הכולל בגין הפסדי השכר לעבר עומד על 41,000 ₪.
הפסדי כושר השתכרות בעתיד:
22.מקודם קבעתי כי השיטה ההולמת והמתאימה לפסיקת הפיצויים היא לפי חישוב גלובאלי, ואיני רואה צורך לחזור על הנימוקים בהם דנתי בהרחבה בפרק המתייחס להשפעתה התפקודית של הנכות על התובעת.
בגדר זאת, אני לוקחת בחשבון את הנתונים הבאים: התובעת היא בת 35 היום; הכנסתה החודשית עובר לתאונה עמדה על כ-4,500 ₪ נומינלי, ואם נוסיף לכך שערוך עד היום ועוד תוספת של כ-2,000 ₪ בגין שדרוג במעמדה או שיפור בהכנסה במרוצת הזמן, אזי מן הראוי לקחת בחשבון שכר חודשי של 7,000 ₪; בהעדר אינדיקציה אחרת, נקודת ההנחה היא שהתובעת הייתה עובדת עד הגיעה לגיל 67 כך שמקדם ההיוון הרלוונטי הוא לעוד 32 שנים מהיום.
זה המקום לציין, כי התובעת טענה בסיכומיה שיש לבסס את הפיצוי לעתיד על השכר הממוצע במשק. טענה זו אין בידי לקבל. בהתחשב בגילה של התובעת ביום התאונה (29 שנים), וכושר ההשתכרות שלה טרם התאונה, איני מוצאת הצדקה לבסס את כושר ההשתכרות לעתיד על השכר הממוצע במשק, כמו במקרה של קטין או מי שכושר השתכרותו טרם התגבש. מנגד, לא מצאתי לנכון להתעלם מן האפשרות כי התובעת תצליח במרוצת השנים לשפר את הכנסתה, ולכן קבעתי מה שקבעתי לעיל לגבי סכום השכר שישמש כבסיס לחישוב ההפסד העתידי.
23.לצד אלה יש לקחת בחשבון כי ההפסד לעתיד הוא בגדר נעלם, שמידת התממשותו לוטה בערפל שכן מדובר למעשה בהיתכנותו של הפסד ולא בהפסד מוכח. בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש לבסס את החישוב לעתיד על כמחצית מהחישוב האריתמטי (לפי הנתונים שפורטו לעיל ולפי נכות משוקללת של 28%).
על יסוד האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 250,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:
24.התובעת טענה כי יש לפצות אותה בראש נזק זה בסכום של כ-174,000 ₪ בגין נסיעות לעבר ולעתיד, הוצאות חניה, רכישת תרופות ומשככי כאבים וטיפולי עיניים בעתיד. לעומת זאת, הנתבעת התנגדה לפסיקת פיצוי כלשהו בראש נזק זה וטענה כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה בנדון.
25.אשר להוצאות הרפואיות - התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי נאלצה או תיאלץ לקבל טיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות. כמו כן, התובעת לא הציגה ראיות לגבי הוצאות רפואיות מסוימות שהיו לה. לפיכך אני דוחה את טענותיה בנוגע לראש הנזק של הוצאות רפואיות.
אשר להוצאות בגין נסיעות – על אף שהתובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאותיה בנדון, נכונה אני לאשר לה סכום גלובאלי בגין הוצאות מוערכות עבור נסיעות למוסדות הרפואיים בעבר שבגינן לא ניתן להציג קבלות (ומהחומר הרפואי שצורף ניכר כי לתובעת היו נסיעות רבות). באיזון הראוי אני פוסקת לתובעת הוצאות נסיעות לעבר בסכום של 4,000 ₪.
בהעדר אינדיקציה לגבי הצורך בהמשך טיפול בעתיד, איני פוסקת פיצוי כלשהו לעתיד.
עזרה לעבר ולעתיד:
26.התובעת עתרה לפצות אותה בסכום של 20,000 ₪ בגין עזרה בעבר, ועוד סך של כ-315,000 ₪ בגין עזרה לעתיד.
לעומת זאת, הנתבעת התנגדה לפסיקת פיצוי כלשהו לתובעת בגין ראש נזק זה וטענה כי התובעת לא הביאה ראיות כלשהן לביסוס טענותיה בנוגע לעזרה שקיבלה. כמו כן, אף בהנחה כי התובעת אכן קיבלה עזרה מבני משפחתה, הרי שמדובר בעזרה המושטת דרך כלל במסגרת חיי משפחה תקינים, באופן שאינו מצדיק פסיקת פיצוי בגינה.
27.במסגרת תצהירה התובעת הצהירה כי נזקקה לעזרה בתקופות בהן חוותה כאבים או קשיים בריאותיים, אולם היא נמנעה מלפרט מי הושיט לה את העזרה והכיצד עזרה זו באה לידי ביטוי. חרף זאת, ובהסתמך על התיעוד הרפואי שצורף לתיק, שוכנעתי כי התובעת אכן נזקקה לעזרה מוגברת, מעבר לעזרה הניתנת דרך כלל בתוך המשפחה. מסקנה זו נסמכת על כאביה ומגבלותיה לאחר התאונה, כמתועד במסמכים הרפואיים. לעניין זה אשוב לציין כי בעקבות התאונה התובעת סבלה משבר בידה הדומיננטית והיד הייתה מקובעת בגבס למשך תקופה ארוכה. בנוסף לכך, מהתיעוד הרפואי ניכר כי התובעת סבלה גם מכאבים בעינה השמאלית.
בהתחשב במהות הפגיעה, משך הטיפולים והמגבלות הרפואיות, אני פוסקת לתובעת סך של 15,000 ₪ בגין עזרה לעבר.
בשים לב למהות הנכות, שיעורה, וההיתכנות להשלכות עתידיות (כגון אם חלילה תאבד התובעת את הראיה בעין השנייה), אני מוצאת כי ישנה הצדקה לפסיקת פיצוי מתון בגין עזרה בעתיד בסכום גלובאלי של 50,000 ₪.
כאב וסבל:
28.בהתחשב בימי האשפוז (12 ימים) ושיעור הנכות המשוקללת שנותרה אצל התובעת (28%), אני פוסקת לה פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 56,000 ₪.
אחרית דבר:
29.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:
בגין הפסדי שכר לעבר:41,000 ₪
בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד:250,000 ₪
בגין נסיעות לעבר:4,000 ₪
בגין עזרה לעבר:15,000 ₪
בגין עזרה לעתיד:50,000 ₪
בגין כאב וסבל:56,000 ₪
סה"כ: 416,000 ₪
30.לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ והסכום ששולם בגין אגרה כשהוא משוערך להיום.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
