פס"ד בשאלת היכולת של אלמנה לשנות צוואה הדדית

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא (כב' השופטת ענבל וקנין-הרנשטיין) במסגרת ת"ע 19060-05-25 מיום 20.12.25 בה קבע בית המשפט כי (להלן: "ההחלטה") כי המנוחה יכולה הייתה לשנות את הצוואה ההדדית שערכה עם המנוח, ועל כן אין מקום לדון בצוואה המוקדמת אלא רק בצוואתה המאוחרת.

הצדדים להליך: המבקשים והמשיבים הינם ילדי המנוחים.

המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 21.12.2024. המנוחה הותירה אחריה מספר צוואות שערכה:

צוואתה האחרונה מיום 20.9.2007, שאותה עותר המשיב לקיים.

צוואה מיום 12.9.2004, שהינה צוואה שערכה המנוחה עם בעלה המנוח, ואותה עותרים המבקשים לקיים.

בין לבין ערכה המנוחה צוואה נוספת ביום 17.4.2007.

בעלה של המנוחה הלך לבית עולמו לפניה ביום 16.12.2005. לאחר פטירתו ניתן צו לקיום צוואתו, שהיא הצוואה המשותפת עם המנוחה, ביום 16.3.2006.

במסגרת צוואות המנוחים נקבעו ההוראות הבאות, שהן במוקד המחלוקת הנוכחית בין הצדדים:

12. אנו מצווים כי מאחר וצוואה זו מורכבת משיקולים שונים, והיא נעשית בהבנה בין שנינו, הצוואה תשונה רק ע״י שנינו.

14. קבענו בפירוש שאנו רשאים (בהסכמת שנינו) בכל עת וזמן לשנות את הצוואה הזאת וזה באיזה אופן שהוא ובהתאם לאמור לעיל."

לאחר פטירת המנוחה החלו הליכים משפטיים בין ילדיה לגבי צוואותיה.

ביום 27.10.25 במסגרת קד"מ הורה בימ"ש קמא על הגשת סיכומים בכתב בסוגייה האם יכולה הייתה המנוחה לשנות את הצוואה מיום 12.9.2004. בימ"ש קמא קבע כי: "המדובר בסוגיה משפטית גרידא, אשר צריכה להבחן בהכרעה משפטית ותוך ניהול משפט זוטא, בטרם תבחן הטענות המתנגדים באשר לצוואה האחרונה של המנוחה."

לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בכתב, ביום 20.12.25 ניתנה ההחלטה בה נקבע כי המנוחה לא הייתה מנוחה מלשנות את הצוואה שערכה עם המנוח ועל כן יידרש הליך אך ורק ביחס לצוואה האחרונה שערכה.

ביום 21.1.26 הוגשה הבר"ע. הבר"ע הועברה לתשובה. לאחר הגשת התשובה ניתן כעת פסק הדין.

המערערים עותרים לביטול ההחלטה וקביעה כי המנוחה הייתה רשאית לשנות את הצוואה המוקדמת. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את ההחלטה על כנה.

דיון והכרעה

על יסודתקנות 138(א)(5),149(2)(א)ו-149(2)(ב)לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולאחר עיון באשר מונח לפניי ובתיקים המתנהלים בבית המשפט קמא, מצאתי ליתן למבקשים רשות לערער על ההחלטה, לדון בה כבערעור בהתאם לרשות שניתנה ולקבל את הערעור כך שהחלטת בית המשפט קמא מיום 20.12.25 תבוטל, מהנימוקים שיפורטו להלן.

בית המשפט קמא קבע כי השאלה שבפניו הינה "בסוגיה משפטית גרידא, אשר צריכה להבחן בהכרעה משפטית ותוך ניהול משפט זוטא". אולם נימוקי בית המשפט קמא כוללים קביעות עובדתיות מובהקות. בימ"ש קמא קבע בין היתר כי "לא מצאתי בצוואה המוקדמת הוראה מפורשת המגבילה את מי מהמנוחים לערוך צוואה חדשה"; "נקודת המוצא של המנוחים בצוואה היתה כי יוכלו לשנות את הצוואה בהסכמת שניהם בחיים (וכל עוד הם חיים- נדרשת ההסכמה) וזאת בכל עת ובכל מקום. לא נכתב מפורשות בצוואה כי מי מבני הזוג מנוע לערוך צוואה חדשה לאחר פטירת בן הזוג האחר או במקרה אחר בו קיימת מניעות אוביקטיבית לקבל הסכמת בן הזוג"; "אין בצוואה המוקדמת הוראה האוסרת על המנוחה לערוך צוואה חדשה"; כמו כן דן בימ"ש קמא בזכות העמידה של המערערים וקבע כי קיים "השתק שיפוטי" מאחר ו"הנתבעים 2-4 נכחו פיזית במקום החתימה והתייצבו כולם במשרד עורכת הדין עת ערכה המנוחה הצוואה הנוספת. במסגרת הצוואה הנוספת מיום 17.04.07 ביטלה המנוחה את הצוואה המוקדמת שערכה וזאת כאמור בהסכמת הנתבעים ובנוכחותם".

לא היה מקום לקביעות העובדתיות גם לאור החלטת בית המשפט קמא מיום 27.10.2025 כי ההחלטה שתינתן תהיה משפטית בלבד. יצויין כי במצבים שבהם בימ"ש קמא מתרשם, למרות שסבר בתחילה כי מדובר רק בסוגיה משפטית, כי יש בפניו סוגיה עובדתית שדורשת הכרעה, היה עליו לשוב לצדדים ולשנות את ההחלטה הקודמת. זאת מתוך מטרה שכל הכרעה תתבסס על מערכת ראייתית מלאה שהוצגה בפני בית המשפט:

"[..] אין ההסדר בבחינת "ראה וקדש", ואם מתברר שניהול ההליך על-פי ההסדר הדיוני לא יאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת האמתית רשאי בית המשפט להתיר סטייה מן ההסדר (ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, בעמ' (189-190. מכאן, אף שבית המשפט נוטה לכבד הסדרים דיוניים בהליך אזרחי, הוא מוסמך לסטות מהם מקום שנסיבות בעלות משקל מצדיקות זאת שכן ההליך הדיוני נועד להגשים תכלית של בירור ענייני ושלם של הסוגיות השונות העולות במשפט ולהבטיח כי התוצאה שתושג בסופו של יום תשען על מערכת ראייתית מלאה ובדוקה היטב (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רפי אטיאס [פורסם בנבו] (17.5.05) הש' פרוקצ'ה, פסקה 5).

ראו: עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ט' נ' ג' א' (נבו, 19.8.2020), פסקה 18 לפסק הדין.

בימ"ש קמא קבע ממצאים עובדתיים לגבי פרשנות הצוואה. אולם פרשנות צוואה בפרט כאשר יש בה הוראות בהן קבעו המנוחים כי: "הצוואה תשונה רק ע״י שנינו.[..] קבענו בפירוש שאנו רשאים (בהסכמת שנינו) בכל עת וזמן לשנות את הצוואה הזאת." אינה משפטית גרידא והיא דורשת בירור עובדתי של רצון המצווה.

הזמנה לעדות של עורך הצוואה - ב"כ המערערים עתר כבר בדיון מיום 27.10.25 (אשר עיינתי בנוסחו המלא) וכן בסיכומים לכך שיש לזמן לעדות את עורך הצוואה. בימ"ש קמא לא נעתר לבקשה זו בנימוקי ההחלטה מיום 27.10.25 שעיקרה אי הגשת רשימת עדים על ידי המערערים. אין דעתי כדעתו. עדות עורך הצוואה הינה עדות מפתח החיונית ומשמעותית להכרעה בהליך והיא רלוונטית ישירות לסוגיות שבמחלוקת.

לא היה מקום רק בשל הכשל הדיוני להורות על מניעת זכות המערערים מלהביא את העד לעדות וניתן היה לרפא כשל זה באמצעות פסיקת הוצאות, קביעת לוחות זמנים מצומצמים ביותר, דיון בכך לאלתר במסגרת הדיון שכבר התקיים ועוד. אציין עוד כי בסיכומי המערערים בבימ"ש קמא טענו כי המועד להגשת רשימת העדים כלל לא חלף בהתאם להחלטה קודמת של בימ"ש קמא שהאריכה את המועד. בין כך ובין כך הדבר לא צריך להוות משוכה מפני הבאתו לעדות של עורך הצוואה.

אי שמיעת עדות עורך הצוואה פוגעת בזכותם הדיונית של המערערים, ובעיקר היא אינה עונה על הצורך שבימ"ש קמא יבחן את אומד דעתם של המנוחים:

"מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו". והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו. (ש' ז' חשין המנוח "דמויות מבית המשפט" (תשי"ג), 144).

והוא איננו?

המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה."

ראו: עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ט' נ' ג' א' (נבו, 19.8.2020), פסקה 11 לפסק הדין.

מבלי לקבוע כעת מסמרות בשאלה העובדתית שדורשת הכרעה אציין עוד כי גם לפי בע"מ  10807/03 זמיר נ' גמליאל (נבו, 4.2.2007) סעיף 16 לפסק דינה של הנשיאה נאור, מדובר בשאלה שיש לבחון אותה לאור לשון הצוואות.

אשר על כן הערעור מתקבל והחלטת בימ"ש קמא מיום 20.12.25 מבוטלת. בימ"ש קמא ישמע את עורך הצוואה, את העד הנוסף (ככל שניתן) וישמע גם עדויות ויקבל ראיות בכל הנוגע לכוונת המנוחים בעריכת הצוואה מיום 12.9.2004. בימ"ש קמא יחליט בהתאם לשיקול דעתו האם ישמעו ההוכחות במאוחד לדבי הצוואות או בנפרד והדבר הינו בשיקול דעתו.

המשיב יישא בהוצאות המבקשים (יחדיו) בסך של 7,500 ₪.

לאור קבלת הערעור, המזכירות תשיב למבקשים באמצעות ב"כ את הערובה שהפקידו.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד אדר תשפ"ו, 13 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.