פש"ר 1381-09 צברי ואח' נ' סופר ואח'

מונחת לפניי בקשת החייבת, רחל סופר סייג (להלן: "החייבת"), להורות על דחיית מועד ריצוי מאסרה כמות שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, ע"פ 2595/13 מיום 29.9.14 (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין ניתן נוכח הפרות של החייבת של צו כינוס הנכסים והוראות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). בין אלה: אי הגשת דוחות חודשיים, העדר שיתוף פעולה עם הנאמן, אי עמידה בתשלום החודשי באופן שיטתי וצבירת חוב פיגורים ניכר.

בפסק הדין נקבע שעל החייבת לפרוע חלק מחוב הפיגורים בסך 50,000 ₪ לקופת פשיטת הרגל וזאת לא יאוחר מיום 23.10.14. עוד נקבע שככל שחייבת לא יעשה כן, היא תרצה מאסר של עשרה ימים. בנוסף נקבע שלאחר תום ריצוי ימי המאסר, תובא החייבת לפני בית משפט זה אשר ישקול האם יש להמשיך את עונש המאסר.

בהמשך, הגישה החייבת בקשה לדיון נוסף, דנ"פ 6807/14, שבצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (להלן: "הבקשה לדנ"פ"). במסגרת הבקשה לדנ"פ, טענה החייבת שמפסק הדין יצאו מספר הלכות חדשות המצריכות בירור משפטי נוסף כמו גם מספר היבטים שערכאת הערעור לא נתנה את דעתה עליהם, בין היתר: שינוי נסיבות מהותי במצבת הכספים שבקופת פשיטת הרגל; הסדר נושים שתלוי ועומד במסגרת בקשה 214; הפער בין הוראות הפקודה לבין תיקון 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), שלפיו אין להורות על מאסר חייבים במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 21.10.14 ונקבע שאין קיימת הצדקה כמו גם טעם ענייני לקיום דיון נוסף. בסיפת ההחלטה צוין שנוכח דחיית הבקשה לדיון נוסף ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

החייבת הגישה ביום 26.10.14 את הבקשה שלפניי באמצעות נט המשפט, קרי, שלושה ימים לאחר תום המועד לתשלום הסכום שהושת על החייבת בפסק הדין ומשכך היה על החייבת להחל בריצוי מאסרה כמתחייב מפסק הדין.

בבקשה עותרת החייבת להורות על דחיית מועד ריצוי המאסר מחמת שהיא אינה יכולה לעמוד בסכום שהושת על ידי בית המשפט העליון שכן לטענתה כל נכסיה כבר מומשו. נטען שהחייבת ממילא משלמת בכל חודש תשלום חודשי בסך 1,000 ₪ לקופת הפש"ר שבה הצטבר סכום של למעלה מחמישה מיליון ₪, וכי אלה נתונים שלא היו מונחים לפני בית המשפט העליון במועד מתן פסק הדין. עוד נטען שחקיקת תיקון 43 לחוק ההוצאה לפועל לא היה בתוקף עת הוגש הערעור ורק מתן אפשרות לחייבת לצאת את גבולות הארץ תסייע בידה למצות את כושר השתכרותה ואגב כך לפרוע את הסכום שהושת עליה בפסק הדין וקידום הסדר נושים שעודו תלוי ועומד. עוד נטען למצבה הנפשי של החייבת, כך שריצוי מאסר רק יפגע בה ולא יטיב עם הנושים, אשר ממילא לא יינזקו ככל שמאסרה יידחה.

נוכח דחיפות הבקשה, עיינתי בה סמוך לאחר הגשתה וסבורני שדינה להידחות אף ללא צורך בתגובות, שכן מצאתי שהיא אינה בסמכותי ואבהיר:

עסקינן בבקשה לעיון מחדש בפסק דין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר דיון במעמד הצדדים ומתן הכרעה מפורטת ומנומקת. משכך, לטעמי הערכאה המוסמכת לעיין מחדש בפסק הדין היא בית המשפט העליון ולכן את הבקשה היה על החייבת להפנות, אם בכלל לבית המשפט העליון שהורה על מאסרה ולא לבית משפט זה. לא כל שכן, מבוקש לשנות פסק דין של ערכאת ערעור שהורתה על מאסר. אציין שאין מדובר בפסק דין שניתן בפשרה במסגרת הערעור ושמבוקש לבטלו שאז הסמכות מוקנית לערכאה הדיונית המוסמכת ולא לבית המשפט של הערעור (ראה ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (10.9.2006) [פורסם במאגרים]. מסקנתי זו מתחזקת בהינתן שהבקשה מוגשת סמוך לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ושהנסיבות שלהן היא טוענת התרחשו עוד בטרם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, כך שלא הייתה מניעה לפני החייבת לשטוח את הנסיבות האמורות לפני בית המשפט העליון בטרם הכרעתו ולא להמתין למתן פסק הדין. לא כל שכן מפסק הדין עולה שבית המשפט העליון היה מודע לטענות של החייבת לשינוי נסיבות אך לא ראה מקום שלא להורות על מאסרה וכל שהורה בעניין הוא שהחייבת תהיה רשאית להעלותן בבקשה שתגיש להפחתת התשלום החודשי או במסגרת בקשה להסדר נושים כמו גם תהייה רשאית לפנות לבית המשפט העליון במקרה הצורך (פיסקה 25). הדעת נותנת שאם בית המשפט העליון היה סובר שיש מקום לברר את טענת שינוי הנסיבות בטרם יורה על מאסר החייבת הוא היה מורה לבית משפט זה כך לעשות. הימנעותו בית המשפט העליון מלעשות כן, מדברת בעד עצמה. לא למותר לציין שגם בהחלטה בדנ"פ התייחס בית המשפט העליון לטענת שינוי הנסיבות אך לא ראה לדון בה בציינו שהטענה היא בעלת אופי ערעורי.

להסרת ספק ובהתאם לפסק הדין אזי ככל שהחייבת תעתור לשינוי צו התשלומים על יסוד שינוי נסיבות, תידון הבקשה לגופה אך אין בכך הסמכה לבית המשפט של חדלות הפירעון לשנות את הקביעה שבפסק הדין של בית המשפט העליון שבקשה לדיון נוסף עליו נדחתה.

הנאמן ידווח לבית המשפט על תחילת ריצוי מאסרה של החייבת ועל מנת שאקבע מועד לדיון במעמד הצדדים בתום עשרה ימים מהמאסר וכמצוות בית המשפט העליון.

ניתנה היום, ג' חשוון תשע"ה, 27 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשגר את ההחלטה בפקס לצדדים וכן תודיעה טלפונית.