פרשנות הסכם גירושין והחלטות בית הדין בעניין מחילת כתובה

לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום ד' בתמוז תשע"ו (10/07/2016) ומיום כ' בתמוז תשע"ו (26/07/2016), שלפיהם מחויב המערער לשלם למשיבה סך 18,000 ₪ בשישה תשלומים, בהתאם לאמור בסעיף 3(א) להסכם הגירושין. לטענת המערער הוא פטור מהם, ושגה בית הדין האזורי בהחלטתו.

טיעוני המערער בנויים על שניים. האחד הוא הסתירה, לכאורה, המצויה בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד מבית המשפט לענייני משפחה ביום כ"ג בתשרי תשע"ו (06/10/2015), כאשר בסעיף 3(ח) להסכם נאמר: "עם כניסתו לתוקף של פרק הגירושין תוותר האישה על כתובתה". לטענתו, האמור בסיפא של ההסכם הוא הגובר. השני הוא סעיף ג' להחלטת בית הדין מיום ו' בכסלו תשע"ו (18/11/2015) בתיק 1051239/1, ש"לכאורה" אומרת מפורשות שהמשיבה מחלה על כתובתה. לטענת המערער הכוונה היא למחילת האישה על הסכום הנ"ל, שהוא הוא הסכום הנקוב בכתובה.

בנימוקים לדחיית הערעור שלהלן, נתייחס לכל אחד מהטיעונים בנפרד.

• א. הסתירה לכאורה בהסכם הגירושין

בסעיף 3(א) להסכם הגירושין נאמר בזה הלשון:

"מוסכם על הצדדים כי היה ויתגרשו, יעביר [הבעל] ל[אישה] סך של 18,000 ₪ עבור כתובתה ב-6 תשלומים שווים ביום סידור הגט וקבלת הגט על ידי [האישה]."

ואילו בסעיף  3(ח) להסכם הגירושין נאמר בלשון זו:

  "עם כניסתו לתוקף של פרק הגירושין עפ"י הסכם זה, תוותר האישה על מזונותיה וכתובתה בכפוף לקבלת כספי הכתובה וההלואה וקבלת הגט."

הדברים לכאורה סותרים. מהאמור בסעיף 3(א) משתמע שבמסגרת ההסכם המערער מתחייב לשלם למשיבה עם הגירושין עבור הכתובה סך 18,000 ₪ כדבר מוסכם וסגור, ואילו בסעיף 3(ח) האישה מצהירה שעם הגירושין היא תוותר על כתובתה. למען הסר ספק, אילו הסכום הנקוב בכתובה היה שונה מהסכום המדובר, הייתה נפתרת הבעייתיות שבסתירה הנ"ל, והיינו מפרשים את ההתחייבות שבסעיף 3(א) כתחליף לחיוב שמקורה בכתובה. אבל דא עקא, סכום זה הוא הוא הסכום הנקוב בכתובה, אז אם הבעל התחייב בסכום זה, מה משמעות יש למחילת האישה על כתובתה?! על סמך סתירה זו טוען המערער שהאמור בהחלטת בית הדין המקורית מיום י"ז בחשון תשע"ז (18/11/2016), שהאישה מחלה על כתובתה, נשען על סעיף 3(ח) בהסכם, ובעצם משמיט את החיוב של המערער. בית הדין האזורי נתן את הבהרתו ל"סתירה מדומה" זו בהחלטתו מיום ז' באב תשע"ו (11/08/2016).

תמצית הדברים היא ש"החיובים והפטורים, הזכויות והחובות, וכו', בין הצדדים, הינן בהתאם להסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד בביהמ"ש, בלבד".

בדרך אגב, נאמר שלדעתנו שמלבד מה שהסמכות לפרש את ההסכם נתונה לבית הדין, על אף שההסכם קיבל תוקף פס"ד מבית המשפט לענייני משפחה, הרי שמאחר ומדובר בסעיפים המתעסקים בכתובה, לבית המשפט לא קיימת הסמכות לפרש את הסעיפים הללו ככל שהם נוגעים לחיוב כתובה ובפרטי דינים הקשורים בה, שיכולים לשנות את הפרשנות בסעיפים הללו. הסמכות לדון בחיוב כתובה נתונה באופן בלעדי לבית הדין, וכך גם בפרשנות לסעיפים הנוגעים לחיוב זה, וטוב עשה בית הדין שלא הפנה את הצדדים לקבלת הפרשנות מבית המשפט.

מכל מקום, פרשנותו של בית הדין האזורי, עולה בקנה אחד עם אחד מהעקרונות החשובים שבפרשנות של חוזים והסכמים, שלעולם נעדיף את הפרשנות המקיימת את מכלול ההסכם על פני הפרשנות המבטלת את חלקו. עיין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג הובאה בתשובות מיימוניות (סוף ספר משפטים סי' סט), ובשו"ת הרא"ש (כלל פד סי' ב), וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' מב סעיף ה), ועיין בסמ"ע (שם ס"ק י) שהדברים נכונים אפילו אם הקיום הוא בדוחק מכל מקום מקיימים, ואף לדעת הש"ך (שם ס"ק ט) שפקפק בזה, זהו רק כאשר מדובר בדוחק רב, עיין היטב בש"ך, מה שלא מתקיים בנדון שבפנינו, וככל המבואר. ולכן, לדעתנו לא נמצא פגם בפרשנות שמצדיק את הערעור בעניין זה.

נוכל להוסיף, שייתכן שמאחר ובהסכם עולים מחויבויות כספיות נוספות, כוונת הצדדים הייתה למקד את הסכום הכספי הנקוב בכתובה, ככזה שסוגר את החיובים הכספיים, גם אם הצדדים לא התכוונו לחיוב שמקורו בחיובו של הבעל בכתובה, ומבלי שעצם החיוב בכתובה עולה לדיון כלל, ומבלי שהצדדים מודעים לגורמים המחייבים או פוטרים את הבעל מהכתובה. במילים אחרות, הצדדים הצהירו שהבעל מתחייב בסך של 18,000 ₪ ונושא הכתובה עצמה לא יעלה לדיון. הביטוי "עבור הכתובה" כוונתו היא בתמורה לזה שהאישה לא תעלה את נושא הכתובה כלל לדיון. מחילת האישה על הכתובה במובן זה היה שהאישה לא תעלה את הכתובה לדיון בתמורה לזה שהיא תקבל 18,000 ₪. לא מן הנמנע לומר דבר נוסף, שגם פריסת התשלום לשישה חודשים שלא מוצא את מקומו כלל בחיוב הכתובה עצמה הוא חלק מוויתורה של האישה, שהרי בהפעלת הכתובה בסכום שכזה, לא היה מקום לפריסת התשלום כלל. 

זאת ועוד, גם אם היינו מבקשים לאמץ בנוגע ל"סתירה המדומה" את חלקו האחרון של ההסכם, ולומר "תפוס לשון אחרון" שלפיו האישה מוחלת על כתובתה, וכמשמעות הפשוטה של ביטוי זה, ספק רב, אם לסעיף שכזה יש תוקף הלכתי מחייב. ההסכם המדובר אינו הסכם גירושין רגיל שנחתם בסמוך לגירושין אלא הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, שמטרתו היא הצעדת הצדדים לחיי זוגיות שלווים של שלום ורעות, אלא שחלק מההסכם כצופה פני עתיד, זה הסדרת היחסים הממוניים במקרה של גירושין. זאת אומרת, מיד אחרי החתימה על ההסכם ואישורו הצדדים פונים להמשך חיי הנישואין (לפחות לפרק זמן של ניסיון) ולא לגירושין. במצב שכזה מחילת האישה על כתובתה משמעה היא שחיי הנישואין כדמו"י יהיו ללא מחויבות הבעל בכתובה. מחילה שכזו אינה תקיפה כלל בהלכה, לפחות בכל הנוגע לעיקר הכתובה, וגם אם היה בית המשפט מאשר את המחילה הזו במודע (מה שלא קרה בנידון שלפנינו) אישור זה לא מעלה ולא מוריד. אין זה בתחום סמכותו של בית המשפט, שכידוע, הדיון בענייני הכתובה היא בסמכות ייחודית של בית הדין בלבד כחלק מ"ענייני נישואין וגירושין" בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". וכפי שנתפרשו הדברים בפסקי דין רבים. כך שגם אם היה מדובר במחילה מפורשת, הרי שבמסגרת הסכם לשלום הבית, ספק רב, אם בית הדין היה מאשר מחילה שכזו.

והאמור נכון, גם אם לא הייתה התייחסות מפורשת לאפשרות של מחילה בכתובה עצמה, אבל בנדון שבפנינו הדברים פשוטים ומבוארים בנוסח הכתובה עצמה, שעליה חתם המערער עצמו בליל חופתו קבל עם ועדה. ואני מצטט את כתובת הצדדים (המצויה בתיק סידורי גיטין בתיק האיזורי) בתרגום מילולי: "ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול את סך כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול הרי המחילה הזאת בטילה מעכשיו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש". דברים ברורים ביותר. כמובן, המדובר רק למחילה במהלך הנישואין וכשפני הצדדים להמשך חיי הנישואין, ולא למקרה שבו הצדדים פונים לגירושין, שאז המחילה יכולה להיות לגיטימית מבחינה הלכתית. לפיכך, בנידון שבפנינו גם אם קיימת סתירה בסעיפי ההסכם (שאין הכרח לזה כלל, כמבואר לעיל), נעדיף את הפרשנות המקיימת את הכתובה ולא את זו שמבטלת אותה, מאחר ולביטולה של הכתובה אין תוקף הלכתי כלל, וככל המבואר.

אבל גם ללא ההישענות על ההלכה, שלפיה לא ניתן למחול על הכתובה, וגם לא על האמור בכתובה עצמה, במקרה שלפנינו ניתן להגיע למסקנה זהה על סמך אומד דעת הצדדים. מדוע שהאישה תוותר מראש על ההתחייבות בכתובה, כשפניה לחיי נישואין ולא לגירושין כפי העולה מההסכם שבפנינו? ושמא ישנה הבעל את עורו, ויהפוך למי שיביא על האישה חיי סבל נוראים, האם גם אז תוותר על הפיצוי המגולם בכתובה?! האם ניתן להבין אדם שמוחל לחברו מראש על כל נזק שיעשה לו, "וכי בשופטני עסקינן"?! לכל היותר, היה ניתן להעמיד את המחילה בתוקפה רק למקרה שבו  שהצדדים הגיעו למסקנה משותפת שאינם מתאימים, ובדעתם לפרק את החבילה בהסכמה הדדית. מה שאין כן, למקרה שבו הגירושין נכפים על האישה בשל התנהגותו של הבעל.

אשר על כן, לאור כל האמור, עילת הערעור סביב ההסכם המקורי, אין לה על מה להישען, ובית הדין דוחה אותה מכל וכל.

• ב. החלטת בית הדין