פרץ נ' לב

פסק דין

רקע וצדדים

1.עניינה של התביעה בתאונת דרכים מיום 15.3.12, בראשון לציון. הצדדים אינם חלוקים על העובדות הבאות: רכבו של הנתבע נסע בנתיב השמאלי והתקרב לצומת כאשר עמד בה באותה עת רכבו של התובע. הנתבע עקף את רכב התובע מימין וביצע פניית פרסה שמאלה לפני רכב התובע. במהלך ביצוע פניית הפרסה החל התובע לנסוע לפנים, ופגע בחלקו האחרוי של רכב הנתבע.

2.לטענת התובע, הנתבע נהג ברשלנות וחוסר זהירות, עקף אותו מימין וביצע פניית פרסה בניגוד להוראות הדין. התובע טען כי עמד ברמזור באור אדום וביקש הנחיות נסיעה מעוברי אורח שעמדו על אי התנועה, וכאשר התחלף האור לירוק החל לנסוע, אלא שאז התברר שרכב הנתבע חוסם את נתיב נסיעתו והוא לא יכול היה למנוע את התאונה.

3.לטענת הנתבע, הבחין ברכב התובע לפניו חוסם את הנתיב השמאלי, כאשר הנהג מדבר עם אנשים מחוץ לרכב. מאחר והאור ברמזור התחלף לירוק, צפר הנתבע לטענתו על מנת לסמן לתובע שיחל בנסיעה, ובלית ברירה בשל עמידתו המתמשכת של התובע, עקף את התובע מימין, על מנת לבצע פניית פרסה שמאלה. הנתבע טען כי התובע החל לנסוע בלא להבחין ברכב הנתבע שלפניו, ופגע ברכב הנתבע בצידו האחורי-שמאלי כשכבר כמעט השלים את כל הפניה, וכי הנזקים הנטענים נגרמו מבלאי או מתאונות קודמות.

4.במעמד הדיון העידו הצדדים וכן עדה מטעם הנתבע, שהיתה נוסעת ברכב הנתבע בזמן התאונה (להלן: "העדה").

בדיון הסכים התובע לצרף את חברת הביטוח "הראל" מבטחת רכב הנתבע, כנתבעת נוספת בתיק זה.

דיון והכרעה

5.    לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

6. כאמור, אין חולק שהתאונה אירעה כאשר הנתבע היה בשלב השלמת פניית פרסה שמאלה, לאחר שעקף את רכב התובע מימין והחל בפנייה זו מהנתיב שהיה לימינו של התובע. התובע, שעמד ברמזור קודם לכן ושוחח עם הולכי רגל, החל בנסיעה קדימה מבלי לוודא שהדרך פנויה, ופגע בכנף האחורית ברכב הנתבע.

7.עדויות הנתבע והעדה מטעמו לא היו מהימנות עלי וזאת בשל מספר עניינים שבהם היתה חוסר סבירות בגרסה שהועלה, או שהן סתירה בין עדויות אלה.

א. לעניין מספר האנשים בצומת עימם שוחח התובע: הנתבע לא ידע לומר אם מדובר בשני אנשים, שלושה או חמישה. יש הבדל גדול בין נהג ברכב שמנהל שיחה עם שני אנשים (זוג) לבין כזה שיש בינו לבין חמישה אנשים (שזו כבר קבוצה) דו-שיח. העדה כלל לא ידעה להשיב כמה אנשים היו בחוץ. חוסר אפשרות להשיב על השאלה בנוגע למספר הולכי הרגל עמם שוחח התובע תמוהה לנוכח זכרונה וידיעתה של העדה באשר לפרטים אחרים: "היו שם צחוקים, הם עשו מסיבה ברחוב... היו שם בקבוקים וכוסות של רדבול וודקה, חלק גם על המדרכה..."

בנסיבות אלה הנתבע לא הוכיח כדבעי, ברמת השכנוע הנדרשת, את מספר הולכי הרגל עמם שוחח התובע ואת אופי השיחה, ולא סתר את טענת התובע בעניין זה.

ב.לגבי מיקום רכב הנתבע בעת שצפר לתובע: הנתבע העיד שעצר מאחורי התובע ברמזור האדום, וכשהתובע לא נסע – צפר לו. העדה ציינה כי "רוני ציפצף לו מרחוק כדי שיסע והוא לא הגיב". הבדל זה בגרסאות חשוב על מנת להבהיר אם עקיפת התובע מימין היתה מוצדקת, או שמא כל כולה בשל חוסר סבלנות בלתי סביר מצד הנתבע, שבחר שלא לעצור מאחורי רכב התובע, ולהמתין לתחילת נסיעתו.

ג.בנושא האלכוהול: תמוה הדבר שנושא זה, שהיה חשוב לנתבע ולעדה מטעמו להבהיר ולהדגיש במהלך הדיון, לא צויין בהודעת הנתבע למבטחת שלו נ/1, שם נרשם כי התובע "לא נסע ודיבר עם חבריו שהיו חוץ לרכב." זוכי גם כל הגרסה שפורטה בכתב ההגנה. בשל כך, אני קובעת העדות בעניין זה הינה בבחינת "עדות כבושה", שהינה עדות אשר עד או בעל דין "כבש" אותה בליבו אף שהיא רלבנטית ובעלת קשר לדיון – והיה מקום להעלותה בשלב מוקדם - ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר. "כבישת" העדות ללא הסבר משכנע, מעוררת חשש באשר לאמיתותה, ולפיכך במקרים שבהם לא ניתן הסבר ראוי לכבישת העדות, ערכה ומשקלה מועט. לאור דברים אלה, אינני מייחסת משמעות לטענה לעניין העברת בקבוקי אלכוהול בין אותם אנשים מחוץ לרכב לבין התובע בעצמו.

8.אחריות התובע: לא צריך להכביר מילים בקביעה כי נהג שמתחיל בנסיעה לאחר עצירה, מבלי להביט קדימה – גם אם הרמזור שלפניו ירוק - יוצר סיכון בלתי סביר. סעיף 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובע לעניין כניסה לצומת כי:

"לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת, או למפגש כאמור.".

התובע היה צריך לבדוק את הדרך פנויה ולא להניח שכך הדבר, ובמקרה שהיה עושה כך, היה בוודאי רואה את רכב הנתבע לפניו, במהלך ביצוע פניית הפרסה. בענייננו, התובע החל בנסיעה לאחר שמרבית רכב הנתבע חלף לפניו.

סכומי הנזק הנמוכים מעידים על כך שהתובע לא נסע מרחק משמעותי ולא הספיק לצבור מהירות עד לרגע הפגיעה, ולפיכך ברור שרכב הנתבע היה בקרבתו בעת שהחל בנסיעה. מבט חטוף של התובע לפנים, לפני תחילת הנסיעה, היה מאפשר לתובע לראות את רכב הנתבע הנמצא קרוב אליו ותוך כדי ביצוע פנייה לפניו, והיה מאפשר לתובע להימנע מתחילת הנסיעה לפרק זמן של מספר שניות, במהלכן היה הנתבע מסיים את פניית הפרסה (האסורה, כמפורט להלן) וכך היה יכול למנוע את התאונה.

9. אחריות הנתבע: הנתבע ביצע מספר עבירות תנועה בנהיגתו בעת התאונה נשוא תיק זה.