פרץ ואח' נ' דומבלסקי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 37891/06 (כבוד השופטת ש. גלר-אהרוני) שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). על פי פסק הדין, שגם נומק בקצרה לבקשת הצדדים, חויבו המערערים לשלם למשיבה סכום של 20,000 ₪ וכן הוצאות.

רקע

1. המשיבה הינה בעלת חנות בקומת קרקע הכוללת גלריה בבת ים (להלן: "המושכר"). בין המשיבה לבין המערערת 1 (להלן: "המערערת") נחתם בתאריך 23.5.05 חוזה שכירות לפיו שוכרת המערערת מהמשיבה את המושכר לתקופה בת 12 חודשים המסתיימת ביום 22.5.06. דמי השכירות החודשיים הועמדו בסך השווה בשקלים ל – 450$ בתוספת מע"מ שישולמו מידי שלושה חודשים, מראש. מטרת השכירות כפי שפורטה בחוזה השכירות היתה "ניהול פיצריה בכפוף לקבלת ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות" (להלן: "הסכם השכירות", ראו הסכם מיום 23.5.05, נספח 1 לתיק מוצגי המערערים).

המערערים 2-3 ערבו להסכם השכירות וחתמו כערבים על שטר חוב שעשתה המערערת לטובת המשיבה בקשר עם הסכם השכירות.

2. אין מחלוקת כי דמי השכירות לשלושת החודשים הראשונים שולמו על ידי המערערת. משלא שולמו דמי השכירות בגין יתר חודשי השכירות, ולטענת המשיבה גם נגרמו נזקים למושכר – היא הגישה לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מהיר נגד המערערת בסכום של 34,876 ₪, המורכבים מדמי שכירות לתשעה חודשים בסך של 17,820 ₪, נזקים למושכר בסך של 15,000 ₪ ועוד 2,047 ₪ ריבית והפרשי הצמדה. נוסף, נתבעו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

3. המערערים בכתב הגנתם טענו כי במושכר לא ניתן לנהל פיצרייה, דבר שהיה בידיעתה של המשיבה אלא שהיא לא גילתה להם פרט זה עובר לחתימת הסכם השכירות. לאחר חודש שכירות אחד בלבד הודיעו לה כי הם נאלצים לסגור את העסק. כן, כפרו המערערים בנזקים הנטענים למושכר, בפרט ובמיוחד בהעדר חוות דעת שמאי או קבלות על ביצוע תיקונים לביסוס האמור.

4. כאמור, פסק דינו של בית המשפט ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ובצרוף הנמקה, על סמך כל החומר שבתיק בית המשפט, לרבות סיכומים. השופטת המלומדת עמדה בקצרה על השיקולים שהנחו אותה בפסיקתה. ביניהם, כי אין בסיס ראייתי לקבוע שהמשיבה הטעתה את המערערים בכל הנוגע לאפשרות ניהול פיצרייה במושכר או כי נהגה בחוסר תום לב במו"מ שקדם לחתימתו של הסכם השכירות. זאת מאחר שהתברר כי הפעולות שהעירייה נקטה בהם כצו סגירה והגשת כתב אישום היו נגד השוכר הקודם שניהל במקום פיצרייה, ולא מול בעלת הנכס, המשיבה. בית המשפט סבר גם כי ראוי היה שהמערערים יערכו ברור יסודי עובר לחתימת הסכם השכירות אודות אפשרות ניהול עסק מסוג זה במקום. עוד עמדה השופטת על כך כי המערערת אמנם הגישה בקשה למתן רישוי עסק לניהול פיצרייה והיתר זמני, אך לא מיצתה את ההליך ולא שילמה את האגרה לצורך המשך הטיפול במחלקת רישוי עסקים בעירייה. משכך, למעשה אין תשובה פורמאלית של העירייה כי לא ניתן לנהל פיצרייה במושכר כפי שטענה המערערת. בית המשפט ציין כי קיים בסיס ראייתי לכך שבשלב כלשהוא במהלך תקופת השכירות, פונה המושכר בפועל, ובהמשך אף הוחלף בין הצדדים מסמך המבהיר את אפשרות המשיבה להשכירו לצד ג' אף לפני תום תקופת השכירות הפורמאלית. אולם – וגם זאת נאמר באותו מסמך – המערערת אחראית לחיובים החוזיים עד למציאת שוכר חלופי. ביחס לנזקים שנטען כי המערערת הותירה במושכר, קבעה כבוד השופטת "כי לא הונח בסיס ראייתי מספיק לפסיקת מלוא הסכום הנתבע בגין מרכיב זה, בין היתר בשל העדר חוות דעת שמאי לביסוס הנטען בהקשר זה" (בעמוד 3 לפסק הדין. הדגשה איננה במקור).

מטעמים אלו פסק בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה, יחד ולחוד, סך כולל של 20,000 ₪ נוסף על הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

5. בערעור שלפנינו חוזרים המערערים על טענותיהם כפי שבאו לידי ביטוי לפני בית משפט השלום; כי הוטעו בחוסר תום לב על ידי המשיבה לחשוב כי אין מניעה לנהל במושכר פיצרייה, כפי שנוהל במקום עובר להשכרתם את המושכר; כי כבר ימים ספורים לאחר חתימת הסכם השכירות הגיעה המערערת לעירייה על מנת למלא את הטפסים הדרושים לצורך בקשה לרישיון עסק, אך בטרם שולמה על ידה האגרה, התברר כי למקום צו סגירה וכלל לא ניתן לקבל היתר לניהול פיצרייה בשל גודל המבנה וצורתו. על דברים אלו גם באה עדותו של מנהל מחלקת רישוי בעירייה. עוד נטען כי כשצו הסגירה בידה פנתה המערערת למשיבה באמצעות בתה של המשיבה וחתנה, אך היא לא עשתה דבר על מנת לסייע בקבלת ההיתר המבוקש. מנימוקים אלו סוכלה למעשה מטרת הסכם השכירות, והוא בבחינת בטל. אשר למסמך הנוסף שנחתם, טוענת המערערת כי אכן הסכימה שהמשיבה תשכיר את המושכר לאחר, אך היא לא נטלה על עצמה כל התחייבות להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד למציאתו של אותו שוכר חלופי. התחייבות זו הינה תוספת שהוספה מאוחר יותר על ידי מי שכתב את המסמך. לדידה, די בדמי השכירות לשלושת החודשים הראשונים אותם שילמה למשיבה, כשלמעשה כלל לא עשתה במושכר שימוש, ואין מקום לפסוק יותר מכך.

מוסיפים וטוענים המערערים כי מששלל בית המשפט את רכיב הנזק שנתבע על ידי המשיבה, נותר רק רכיב דמי השכירות ובגינו נפסקו למשיבה 20,000 ₪. לטענתם, גם אם ביקש בית המשפט לפסוק את מלוא סכום התביעה בגין רכיב זה, הגם כי מדובר בפסק דין על דרך הפשרה, הרי שסכום זה גבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה שעמד על כ - 17,000 ₪ בלבד.

6. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט השלום ומציינת כי המערערת חדלה לשלם את דמי השכירות בחלוף שלושה חודשים ואף גרמה נזקים למושכר. כן מפנה המשיבה למסמך עליו חתמה המערערת ביום 30.11.05 המאשר כי היא מודעת להתחייבויותיה שתמשכנה להיות בתוקף כל עוד לא הושכר המושכר לאחר. מאחר שהמערערת לא החזירה לה מעולם את מפתחות המושכר, היא נאלצה בתום תקופת השכירות לפרוץ את המושכר ולהחליף מנעולים. למושכר נמצא שוכר חדש רק ביום 8.1.07, והובטחה לו הנחה בשכר הדירה בתמורה לשיפוץ ותיקון ההריסות שהותירו המערערים במושכר. המשיבה טוענת כי לא ידעה על צו הסגירה שניתן לפיצרייה שפעלה קודם לכן במושכר. ובכלל, היה ביכולתם של המערערים לפנות לרשות בבקשה לקבל מידע מוקדם בנוגע לרישיון העסק. הטענה כי לא ניתן לקבל רישיון לעסק של פיצרייה בשל בעיה תכנונית, לא זו בלבד שלא הועלתה בכתב ההגנה, אלא שהיא בגדר ספקולציה בלבד - משום שהמערערת לא שילמה את האגרה בגין בקשתה לרישיון עסק כך שאין בקשה וגם אין החלטה בה.

המשיבה מדגישה כי בית משפט של ערעור יתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה רק במקרה של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות. שיקולי בית המשפט כמבואר בפסק דינו המנומק הם שיקולים ענייניים, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט אמנם דחה את תביעתה לגבי רכיב הנזקים שנגרמו למושכר, אך במקביל קיבל את תביעת דמי השכירות במלואם. ובעוד הסכום של 17,820 ₪ משקף דמי שכירות בערכי שנת 2006, פסק הדין ניתן באמצעי שנת 2008 ונותן ביטוי לריבית ולהצמדה על הסכום שנתבע.

דיון

7. שאלת היקף התערבותו של בית משפט של ערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נדונה רבות בפסיקה, וההלכה היא כי אין בהסכמת הצדדים לפי סעיף 79א כדי לשלול מהם מניה וביה את זכות הערעור. אולם, עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שכזה מצומצמות ביותר רק למקרים של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ, ([פורסם בנבו] 15.12.97) כפי שצוטט בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 344-345 (1999) (להלן: "פרשת אגיאפוליס") וראו לאחרונה גם רע"א 2628/09 לוין נ' עשור ([פורסם בנבו, 21.9.09] בפיסקה 7), רע"א 7406/08 תבור נ' בנורי ([פורסם בנבו, 6.5.09] פיסקה 4). פרוט של אותם מקרים יוצאי דופן בהם תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א נמצאנו ברשימה (שאיננה סגורה) כפי שנקבעה שברע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי ([פורסם בנבו], 23.8.99)), וזאת אם: -

"1. בית המשפט חרג מסמכותו. 2. בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים. 3. בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי-כוח הצדדים. 4. בית המשפט לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם. 5. נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק הדין, כגון שבית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים; וטעות זו עולה על פני הדברים".

(להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ראו גם חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה" הפרקליט מו 257, 266-270 (תשס"ג – תשס"ד) (להלן: "בן נון וגבריאלי").

8.על התכלית שבבסיס גישה מצמצמת זו עמד בית המשפט בע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר ([פורסם בנבו] 23.3.08, בפסקה 6) (להלן: "פרשת זקס"): פסק דין לפי סעיף 79א מאפשר לבעלי הדין להביא את הסכסוך ביניהם לכלל סיום, באופן מהיר ויעיל, תוך חסכון בעלויות התדיינות. יש בהליך זה גם כדי להקל על העומס בבתי המשפט. כן, ציפייתו של המתדיין היא כי תצומצם האפשרות להמשך ההתדיינויות בהליך של ערעור, והתערבותו של בית משפט לערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א באופן הדומה להתערבותו בפסק דין "רגיל", תהווה פגיעה בציפייה זו (ראו פרשת זוננשוילי, בפסקה 6). מוסיפים בן-נון וגבריאלי במאמרם דלעיל כי הפשרה לפי סעיף 79א היא הסכמה מיוחדת במינה, ולא רק בין הצדדים עצמם. זהו הסכם משולש, שגם בית המשפט הוא צד לו כשהוא מתחייב לגבולותיה של ההסכמה ולהגדרותיה (בן-נון וגבריאלי, בעמ' 258 ובעמ' 271). מאופיו זה של סעיף 79א, נגזר כי צד התוקף בערכאת ערעור פסק דין שניתן על דרך הפשרה, לאחר שידע את טווח תוצאותיו האפשריות, ורק משום שהתוצאה הסופית לא השביעה את רצונו – הפר את אותו הסכם המשולש שבין הצדדים (שם, בעמ' 267).

9. העובדה כי בית משפט קמא נימק שיקוליו, אין בה כשלעצמה, כדי לסטות מהשיקולים שפורטו לעיל. "מטרתה של הנמקה קצרה זו הינה ליתן הסבר כלשהוא לצדדים באשר לטעמי ההכרעה, ואין היא כר לביצוע "שיפורים" במסגרת הדיון בערכאת הערעור" (כך כבוד השופטת ארבל בפרשת זקס, בפסקה 7). ויש אפילו הסבורים כי עדיף שלא לנמק את פסק הדין או לנמקו רק בקצרה במידת הצורך, וזאת בשל אופיו המיוחד של הפסק ומורכבות השיקולים שאינם ניתנים למשקל ולמדידה (ראו דעתו של כבוד השופט טירקל ברע"א 3876/01 שי פלס בע"מ נ' שטרית ([פורסם בנבו] 20.11.01 פסקה 3); וכן במאמרו: יעקב אבי ברוך טירקל, "אחד לדין ואחד לפשרה – על הפשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה", שערי משפט כרך ג' 13, 22 (תשס"ב – תשס"ד); בן-נון וגבריאלי בעמ' 269).

10. מכל האמור עולה כי הגם שהצדדים פרטו בערעור שלפנינו את נסיבות לידתו של הסכסוך ואת טענותיהם האחת כלפי השניה, אין בידנו להיכנס לכל פרטי המקרה וליתן הכרעה מנומקת לכל טענה וטענה שבין בעלי הדין. עלינו רק לבחון, האם המקרה דנן נופל למסגרת אחת מעילות ההתערבות המצומצמות המפורטות לעיל.