פרץ ואח' נ' בניסטי ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית, אשר הועמדה על ידי התובעים על סך של 100,000 ₪.

בהסכמת הצדדים ניתן פסק דיני זה בהתבסס על כתבי הטענות, ועל סיכומים בכתב שנלוו להם תיקי מוצגים, ובלא שנערך דיון הוכחות, ועל כן ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת בית משפט בהליך.

ביום 26.6.2009 חתמו הצדדים על הסכם למכירת דירה ברח' הזמיר 42/14 בנהריה (להלן: "ההסכם" ו"הדירה" בהתאמה).

במעמד ההסכם אף שילמו התובעים לנתבעים תשלום ראשון בסך 50,000 ₪.

רק ביום 13.10.2009, 12 יום לאחר המועד שהיה קבוע למכירת הדירה, נשלחה לתובעים הודעת ביטול לעסקה, מטעמם של הנתבעים, על ידי בא כוחם.

בהודעה האמורה נימקו הנתבעים את חזרתם בהם מן ההסכם בכך שזמן קצר לאחר חתימת ההסכם נתגלה, כי הנתבעת מס' 2 חלתה במחלת הסרטן.

לטענת התובעים, ידעו הנתבעים על מחלתה של הנתבעת עוד בטרם נערך ונחתם ההסכם, ועל כן מחלתה של הנתבעת, אינה אלא תירוץ לביטול ההסכם, ומכל מקום בוודאי שהיא איננה "כח עליון" אשר יביא לביטול תוקפו.

הסכום הנתבע על ידי התובעים כולל פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית (על פי סעיף 12.1 להסכם) בסך 53,000 ₪, שכר טרחת עו"ד, שמאי ומתווך ודמי שכירות לחצי שנה בגובה 12,000 ₪.

כן כוללים הנתבעים בתביעתם את הפרשי שווי דירה מקבילה, לאור עליית מחירי הדירות, וכן דרישה לפיצוי בגין עגמת נפש.

לטענת התובעים, כעולה גם מסיכומיהם, הסיבה האמיתית להפרת ההסכם הייתה עליית מחירי הדירות, בסכום שבין 120,000 ל-130,000 ₪ בתקופה הרלוונטית, מה שהיווה עבור הנתבעים מניע להפרת ההסכם עם התובעים, מתוך רצון להשיג מחיר גבוה יותר עבור הדירה.

מנגד, לטענת הנתבעים, הסיבה הדומיננטית לביטולו של ההסכם, הייתה שובה של מחלת הסרטן, עליה התגברה הנתבעת בעבר, בשנת 2008. טענת הנתבעים היא, כי פריצתה החוזרת של המחלה לא הייתה ידועה להם ביום החתימה על ההסכם, ומדובר אפוא ב"כח עליון" שיש בו כדי להצדיק את ביטולו של חוזה מבלי שייפסקו סנקציות על הצד המבטל.

הנתבעים אף הפנו לפסיקה (ת.א. 11714/07 (ת"א) רוט נ' אשדר חברה לבניין בע"מ), אשר עסקה באדם שעבר תאונת דרכים, אשר הוכרה על ידי בית המשפט כ"אירוע מסכל" לחוזה.

הנתבעים טוענים, כי פעלו אל מול התובעים בתום לב, בעוד אשר התובעים הם אלה שלא שעו לפניותיהם ולהצעותיהם לסיום התיק.

בפרט מצביעים הנתבעים על הדרישה לתשלום דמי שכירות של מחצית השנה כבלתי סבירה, ובלתי מוכחת, וכן קובלים כנגד התנהלות התובעים למולם במסגרת בקשת עיקול זמני.

לאחר עיון בכתבי בי-הדין, בסיכומי הצדדים ובתיקי המוצגים, ותוך שנתתי ליבי לטענות באי כח הצדדים אשר הועלו בדיון המקדמי בהליך, ניתן בזה פסק דיני: דין התביעה להתקבל, אולם לא עד מלוא הסכום הנתבע.

אין חולק, כי ההסכם למכירת הדירה בוטל על ידי הנתבעים. הנתבעים ביקשו לראות בהפרה זו הפרה עקב "כח עליון", וזאת בגין התפרצות מחלתה של הנתבעת.

סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע:

"הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".

דא עקא, שהפסיקה הישראלית מיעטה במיוחד, עד כדי כמעט-איון גמור, את השימוש בטעם זה של "כח עליון" כהצדקה לביטולו של חוזה.