פרץ(אסיר) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת הבכירה הגב' רמה לאופר חסון), אשר ניתנה ביום 23.5.11 בתיק מ"ת 35587-05-11.

העוררים יחד עם שניים אחרים הובאו לדין בבית משפט השלום בגין עבירת התפרצות לרכב בכוונה לגנוב בצוותא, בניגוד לסעיף 413ו סיפא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") וכן עבירה של גניבה מרכב בצוותא, בניגוד לסעיף 413ד(א) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק.

בכתב האישום נטען כי ביום 14.5.11, בשעה 02:50, הגיעו העוררים יחד עם אוראל בן יוסף (להלן: "אוראל") ויקיר חג'ג' (להלן: "יקיר") למתחם לב המפרץ במפרץ חיפה (להלן: "המקום") באמצעות רכב מסוג ג'יפ יונדאי בצבע שחור (להלן: "רכב המילוט") אשר הינו בבעלות אביהם של העוררים. משנכנסו אלכסנדרה וולשין (להלן: "הבעלים") שהינה בעלת רכב מסוג רנו קליאו (להלן: "הרכב") ושתי חברותיה למועדון שנמצא במקום, התפרצו העוררים יחד עם יקיר ואוראל לרכב בכוונה לגנוב, באופן שהעוררים ואוראל יצאו מתוך רכב המילוט, ניגשו לעבר הרכב, משכו את מסגרת דלת ימינית קדמית בכוח בחלקה העליון, פתחו את דלת הרכב ונכנסו אל תוך הרכב.

במעמד זה נטלו העוררים ואוראל מתוך הרכב תיק, אשר הכיל 2 ארנקים ובתוכם כסף מזומן בסך 420 ₪ ודברים אחרים שהיו בתיק וכן נטלו את ארנקה של הבעלים שהכיל מספר חפצים (להלן: "הרכוש הגנוב") ונשאו אותו עימם אל תוך רכב המילוט כשכל העת המתין להם יקיר ברכב המילוט בכסא הנהג ומוודא שלא יופרעו בביצוע זממם.

משנכנסו העוררים ואוראל אל תוך רכב המילוט כשהרכוש הגנוב ברשותם "פתח" יקיר בבריחה מן המקום. בסמוך למקום, בשעה 03:03, נראו העוררים והשניים האחרים ע"י שוטרי בילוש מתחנת זבולון כשהם בתוך רכב המילוט. יקיר עצר את רכב המילוט, העורר 2 יצא מתוך רכב המילוט, נכנס אל תוך סמטה והשליך את התיק לעבר גג בניין במפרץ חיפה. משנעצרו העוררים ע"י הבלשים, נמצא העורר 2 מחזיק בין רגליו את כרטיס האשראי השייך לאחת החברות של הבעלים וכרטיסים אחרים שנגנבו מהרכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים ובית משפט השלום לאחר ששמע את הצדדים הורה לשחרר את אוראל ויקיר בתנאים ולעצור את העוררים עד תום ההליכים.

על החלטה זו מופנה הערר שבפני.

באת כוח העוררים סבורה כי טעה בימ"ש השלום עת החליט לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים ובמקביל הורה על שחרורם של אוראל ויקיר לחלופת מעצר. לטענתה, בימ"ש השלום ערך אבחנה בלתי מוצדקת בין אוראל לבין העוררים. ציינה שעיון בחומר הראיות מעלה כי חלקו של אוראל בביצוע העבירות המיוחסות בכתב האישום ובהשתלשלות העניינים לאחר ביצוע העבירות, היה זהה ואף גדול יותר מחלקם של העוררים.

באשר לעברם הפלילי של העוררים, נטען כי אין חולק כי למרות שהעוררים, בחורים צעירים, קיימות לחובתם הרשעות בעבירות רכוש וכי תלוי ועומד כנגדם מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל עליהם בת.פ. 379/08 (בימ"ש לנוער בקריות) וכי תלוי ועומד גם כנגד עורר 2 מאסר מותנה בן 6 חודשים שהושת עליו בת.פ. 35162-04-10 (בימ"ש שלום קריות), אך לטענתה, גם לאוראל עבר פלילי שכולל הרשעות בעבירות אלימות ורכוש אם כי בימ"ש השלום זקף לזכותו את העובדה כי הרשעתו האחרונה בגין עבירות רכוש היתה משנת 2006. ציינה כי כנגד אוראל תלוי ועומד תיק נוסף בעבירות דומות, שבו הוא הורשע והופנה לתסקיר. עובדה זו לא הוזכרה כלל בהחלטת בימ"ש השלום והיעדר התייחסות אליה משליך על האבחנה בין הנאשמים ותומך בטענה של אפליה שגויה.

עוד טענה כי בימ"ש לא התייחס לרצונם של העוררים להתחיל כבר עתה בהליך טיפולי.

באת כוח העוררים סבורה כי החלטת בית משפט השלום יוצרת אפליה בין שווים ולאור זאת ביקשה לקבל את הערר ולהורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר בית בבית הוריהם בעיר עכו.

באת כוח המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערר ולהשאיר על כנה את החלטת בית משפט השלום.

בימ"ש השלום ערך אבחנה נכונה בין העוררים לבין אוראל וגם עברם הפלילי של העוררים מהווה תשתית ראויה למסקנה השונה של בית המשפט, מזו שקיבל ביחס לאוראל.

על כן, ביקשה לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט השלום, בכתב האישום, ברישום הפלילי ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערר באופן חלקי ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשם בחינת חלופות המעצר שהוצעו ו/או שיוצעו על ידי העוררים וזאת לאחר קבלת תסקיר מעצר.

המדובר בעבירת רכוש שלגביה לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שקיימת עילת מעצר, זאת בהתאם להלכה המקובלת במקומותינו, לענין זה ראו בש"פ 45/10 פאדי מסארוה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 8.1.10) ושבה סקר בית המשפט העליון את הפסיקה בסוגיה זו. גם בהחלטה זו ובשורה התחתונה לא שינה בית המשפט העליון את גישתו לגבי עבירות רכוש ועל כן בבואנו לבחון את העבירה המיוחסת לעוררים, הגם שנעשתה בצוותא ותוך שימוש ברכב מילוט אין לומר באופן חד משמעי שמתקיימים התנאים שיש בהם כדי למנות עניינם של העוררים לאותם מקרים שבהם העבירה מבוצעת בתחכום, בשיטתיות, בהיקף רב ותוך התארגנות, נימוקים המקימים עילת מעצר.

זאת ועוד, עיון בכתב האישום, וברישום הפלילי מעלים כי טענת האפליה בין שווים אינה משוללת המציאות.

בית המשפט העליון כבר עמד על כך שעקרון השוויון בין נאשמים חל גם בשלב המעצר, ובהעדר שוני ענייני, אין להפלות בין נאשמים שווים. עוד נקבע כי משקלו של עקרון השוויון, הגם שאינו עקרון מוחלט, מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בעבירות רכוש, שהן – כשלעצמן – אינן מקימות בדרך כלל עילת מעצר (ראו בש"פ 303/07 נועם אלי באבי נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 21.1.07); בש"פ 2399/05 ציקואשוילי נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 23.3.05); בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 30.6.03); בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 6.5.94).

לא התעלמתי מעברם הפלילי של העוררים, אשר תלוי ועומד נגדם מאסר על תנאי בן 12 חודשים וכן מאסר על תנאי בן 6 חודשים נגד העורר 2, אולם אפנה לדבריה של באת כוח העוררים שנאמרו בפניי עת ביקשה לאפשר להם להשתלב בהליך טיפולי ולכן ראוי ששרות המבחן יבחן רצונם זה ויגיש לבית המשפט השלום את תסקירו ובו יתייחס, בין היתר, לבקשת העוררים להשתלב בתהליך טיפולי ולחלופות המעצר שיוצעו.