פרייס ואח' נ' וכטל ואח'

החלטה בבקשה להפקדת ערובה

לפניי בקשת הנתבע 2 (להלן: "המבקש") לחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") בהליך העיקרי בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") להבטחת תשלום כל הוצאות המבקש, אם וככל שתידחה התביעה כנגדו.

התביעה

התביעה הוגשה על ידי בני הזוג מיכל ואייל פרייס נגד מר אורי וכטל (להלן: "וכטל") ונגד המבקש.

עניינה של התביעה בהסכם מכר מיום 24.2.05 שנחתם בין המנוחה הגב' אלישבע וכטל ז"ל ובעלה המנוח (להלן: "המנוחים") לבין המשיבים, באמצעות מיופה כוחם הנתבע וכטל, שהינו בנם. על פי ההסכם, רכשו המשיבים מהמנוחים את זכות החכירה בבית מגורים בקרית אונו והשטח שעליו עמד בגודל 450 מ"ר, תמורת סכום של 350 אלף דולר (להלן: "הסכם המכר").

יצוין, כי עובר לחתימת הסכם המכר, ביום 2.7.03 נחתם בין המנוחים לבין המשיב 1 הסכם שכירות, לפיו שכר המשיב 1 את בית המגורים לתקופה של שנה. בהמשך, בתאריך 9.9.04 חתמו המנוחים, באמצעות הנתבע וכטל בנם, על חוזה שכירות מוגנת, לפיו שכרו את בית המגורים ושטח הקרקע הצמוד אליו בגודל של 450 מ"ר מתוך המקרקעין, כנגד תשלום דמי מפתח (להלן: "הסכם השכירות המוגנת").

לטענת המשיבים, מספר חודשים לאחר חתימת הסכם המכר, פרץ סכסוך בינם לבין הנתבע וכטל, כאשר לטענת האחרון הפרו המשיבים את הסכם המכר ולכן דינו להתבטל. הנתבע וכטל הגיש בשם הוריו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז, ובה ביקש להצהיר כי הסכם המכר בטל (ה"פ 9212-10-08). טענתו המרכזית הייתה לעושק בחתימה על הסכם השכירות המוגנת המצדיק את ביטול הסכם המכר, בשל תנאיו הגרועים. בפסק דינו מיום 26.8.10 קיבל בית המשפט (כב' השופט מקובר) את התובענה והורה על ביטול הסכם המכר, אולם קבע, כי הסכם השכירות המוגנת יוותר על כנו.

לטענת המשיבים, הסכם הדיירות המוגנת העניק להם זכות ראשונים לרכוש את נכס המקרקעין בסך של 350 אלף דולר. משכך, לאחר קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי פנו המשיבים אל הנתבע וכטל והודיעו על כוונתם לממש זכות זו. לטענת המשיבים, וכטל התעלם ממכתב זה ואף הביא קונים פוטנציאליים לרכישת נכס המקרקעין. לפיכך, פנו המשיבים אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב פסק הדין, ובקשתם נתקבלה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעורם של המשיבים וערעורה של המנוחה וכטל ז"ל לבית המשפט העליון (ע"א 7795/10; ע"א 7900/10) (להלן: "הערעורים").

לטענת המשיבים, בשלב כלשהו, טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו, גילו באקראי, כי הנתבע וכטל התקשר עם המבקש, מר דעדוש, בהסכם למכירת החלקה, הכולל גם את חלקם של המשיבים (להלן: "ההסכם הנוסף"). לטענת המשיבים, דעדוש התעלם מפניותיהם וחתם על ההסכם, "תוך דריסת זכויות בנה"ז פרייס".

ביום 22.7.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נפסק, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל. כן נקבע, כי הסכם הדיירות המוגנת יבוטל ואילו הסכם המכר שנחתם בין הצדדים יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים ותוספות. בין היתר, נקבע כי סכום התמורה הכולל בגין הנכס יעמוד על 520,000 דולר.

בתביעתם הנוכחית טענו המשיבים, כי כל רצונם הוא "לשלם את מלוא התמורה עבור הנכס, ולהעביר על שמם את הזכויות בו..." (סעיף 69 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, עתרו המשיבים להורות על אכיפת הסכם המכר, ולקבוע כי המבקש דעדוש גרם להפרתו. עוד ביקשו המשיבים לחייב את המבקש ואת הנתבע וכטל בתשלום הפיצוי המוסכם לפי ההסכם, ולאפשר להם לקזזו מיתרת התמורה.

הדרישה לחיוב בערובה

לטענת המבקש, יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה לאור העובדה שמדובר בתושבי חוץ אשר ככל הנראה העתיקו את מקום מגוריהם לארה"ב. על אף העובדה שעוד בשנת 2011 טענו המשיבים, כי בכוונתם לשוב למדינת ישראל בתום שנת השתלמות, לא עשו כן. יתרה מזאת, בבקשותיהם שהוגשו לבית המשפט, חוזרים ומצביעים המשיבים על קושי מהותי להגיע לדיונים, ואף מתקשים להגיע ולחתום על תצהירים בפני הקונסול בארה"ב. המבקש טוען, כי לאור העובדה שאין בידי המשיבים להצביע על נכסים בתחומי המדינה, אשר מהם יוכל המבקש להיפרע, יש לחייבם בהפקדת ערובה.

המבקש מוסיף וטוען, כי סיכויי התביעה ככלל אינם גבוהים. לטענתו, הטענה שהועלתה נגדו כי גרם להפרת הסכם המכר משוללת יסוד.

תגובת המשיבים

לטענת המשיבים, הבקשה להפקדת ערובה היא בקשת סרק אשר הוגשה ללא כל תמיכה בתצהיר. לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי סיכויי התביעה להתקבל גבוהים. לטענתם, "די בקריאת כתבי בית הדין בכדי לגלות תמונה עגומה, לפיה המשיבים [הנתבעים- ד.א.] רקמו יחדיו מזימה לסלק את בנה"ז פרייס מהנכס" (עמ' 3, סעיף 7 לתגובת המשיבים לבקשה).

לעניין הטענה, כי המשיבים הם תושבי חוץ, נטען כי הם אמנם האריכו את שהותם בארה"ב לצורך השתלמותה של המשיבה 1, אולם הדבר "...רק מגביר את סיכוייה להשתכר טוב יותר כשישובו ארצה, אולם אין הם תושבי חוץ כלל ועיקר" (סעיף ג, עמ' 1 לתגובת המשיבים לבקשה).

המשיבים טוענים, כי הם בעלי זכויות בנכס המקרקעין מושא התובענה. על כן, אם יזכו בתביעתם זו, ולו כלפי הנתבע וכטל, אז יהא למבקש מהיכן להיפרע, שכן נכס המקרקעין יהיה בבעלותם באופן מוחלט. כמו כן, יוכל המבקש להיפרע מההוצאות שיפסקו לטובתם. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי אם מנגד תידחה תביעתם, תחול על הנתבע וכטל חובת השבת סכום הכספים ששולם לו עד עתה כתמורה עבור נכס המקרקעין מושא התובענה, העומד על 287,500$.

טענה נוספת שהעלו המשיבים היא, כי יתרת התמורה בסך של 510,000$ עבור נכס המקרקעין שולמה על ידם והופקדה בנאמנות אצל באת כוחם. די בכך כדי להבטיח את תשלום ההוצאות, ככל שייפסקו נגד המשיבים.