פרידמן נ' תמרוב

פסק דין

תביעה קטנה בגובה 11,500 ₪ בגין אי תשלום דמי תיווך.

כתבי הטענות והעדויות

התובעת היא מתווכת במקרקעין. בכתב התביעה נטען כי ביום 5.10.09 נחתם בינה לבין הנתבעת הסכם תיווך (להלן – ההסכם) בנוגע למכירת דירת הנתבעת ברחוב אחוזה 130 (להלן – הדירה). לפי ההסכם, אם התובעת תמצא קונה שיקנה את הדירה בסכום העולה על 1,300,000 ₪, תשלם הנתבעת לתובעת דמי תיווך בגובה 10,000 ₪. ביום 10.10.10 נחתם חוזה למכירת הדירה לגב' ויקי לוי בתמורה ל-1,400,000 ₪. התובעת היא שאיתרה את הקונה ועל כן זכאית לדמי תיווך לפי ההסכם, אך הנתבעת ממאנת לשלם.

התובעת תובעת מן הנתבעת את דמי התיווך בתוספת הוצאות משפט.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת פנתה אליה בקיץ 2010 והציעה את שירותי התיווך שלה. התובעת אמרה לנתבעת כי האחרונה לא תצטרך לשלם דמי תיווך, שכן ברעננה הנוהג הוא לגבות דמי תיווך מהקונים בלבד. הנתבעת הסכימה להצעת התובעת, ובחודש ספטמבר 2009 איתרה התובעת קונה בסכום של 1,250,000 ₪. הנתבעת סרבה למכור את דירתה במחיר זה, והתובעת הציעה כי הצדדים יסכימו שאם תצליח התובעת למצוא קונה בסכום העולה על 1,300,00 ₪ – תשלם לה הנתבעת דמי תיווך בסכום של 10,000 ₪. הנתבעת הסכימה להצעת התובעת, וחתמה על ההסכם. התובעת מצאה קונה שמוכן לשלם עבור הדירה 1,300,000 ₪, אך מאוחר יותר התחרט הקונה ובאותו שלב לא נקשרה עסקה למכר הדירה. הנתבעת טוענת כי הבינה שעם ביטול העסקה בוטל גם הסכם דמי התיווך, אשר התייחס ספציפית לעסקה זו.

הנתבעת לא הצליחה למכור את הדירה, ועל כן השכירה אותה. בתום תקופת השכירות התקשרה הנתבעת בהסכם שכירות עם שוכרים חדשים. באותה תקופה פנתה הנתבעת לתובעת ואמרה לה כי מצאה קונה לדירה במחיר של 1,400,000 ₪. הנתבעת אמרה לתובעת כי אינה מתכוונת לשלם לה דמי תיווך, וכי יש לה מתווכים אחרים שמוכנים לסייע לה במכירת הדירה ללא דמי תיווך. התובעת אמרה לנתבעת שלא תגבה ממנה דמי תיווך, ואת שכרה תקבל מהקונים בלבד. לפיכך ביום 10.10.10 נחתם הסכם למכירת הדירה לגב' לוי. ידוע לתובעת כי הנתבעת זכתה לדמי תיווך מן הקונה.

התובעת העידה בבית המשפט. היא חזרה על האמור בכתב התביעה והוסיפה כי מאז שנתקשרה עם הנתבעת בהסכם השקיעה מאמץ רב בניסיונות למכור את הדירה. במשך כשנה פעלה התובעת במסגרת ההסכם והציעה לנתבעת מספר קונים פוטנציאליים. המו"מ למכר הדירה לגב' לוי התקיים במשרדה של התובעת, והתובעת אף נכחה בעת החתימה על חוזה המכר במשרדו של עורך הדין. התובעת כפרה בטענת הנתבעת כי הסכימה לעבוד ללא דמי תיווך. לדבריה, הנתבעת אמרה לה תחילה שהיא מתקשה לגייס את הכסף, ורק מקץ שלושה חודשים אמרה לה שהתייעצה והגיעה למסקנה שאינה חייבת לה כסף. התובעת הכחישה שאמרה לנתבעת כי היא מקבלת דמי תיווך רק מהקונה, אך אישרה שזכתה לדמי תיווך באותו שיעור (10,000 ₪) מגב' לוי.

הנתבעת העידה אף היא בבית המשפט. הנתבעת חזרה על האמור בכתב הגנתה. לדברי הנתבעת, הבטיחה פיצוי בגובה 4,000 ₪ לשוכר (מייק) שהיה בדירה בעת שמספר מתווכים הראו אותה לקונים פוטנציאליים. לאחר שנחתם הסכם המכר, דרשה התובעת מהנתבעת את דמי התיווך. הנתבעת אישרה שאמרה תחילה לנתבעת שיש לה קושי כלכלי לשלם את הסכום (משום שבעצמה נטלה משכנתא ומשום שהייתה צריכה לשלם לשוכר את הפיצוי שהבטיחה לו כאמור) ואף כי הייתה מוכנה לשלם לתובעת "משהו סמלי". עוד אישרה הנתבעת כי הבינה שהתובעת "שקטה" משום שיש לה חתימה. הנתבעת הלינה גם על כך שהייתה צריכה לשלם סכום כסף למי ששכרו ממנה את הדירה זמן קצר טרם מכירתה לקונה שהביאה התובעת, וזאת בגין ביטול ההסכם עמם.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדים, ועיינתי במסמכים ובכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

המחלוקת בין הצדדים מצומצמת. הכול מסכימים כי התובעת נתנה בפועל שירותי תיווך לנתבעת, וכי היא זו שמצאה את הקונה שרכשה בסופו של דבר את הדירה בתמורה לסך של 1,400,000 ₪. זאת ועוד, הנתבעת מאשרת שהתקשרה עם התובעת בהסכם תיווך שעל פיו עליה לשלם לה סך של 10,000 ₪ אם תתקשר באמצעותה עם קונה שישלם לה 1,300,000 ₪ ומעלה. טענת הנתבעת היא שהתובעת הסכימה למחול על דמי התיווך המגיעים לה ממנה, משום שהסתפקה בדמי התיווך שקיבלה מהקונה.

לאחר ששמעתי את התובעת ואת הנתבעת החלטתי ליתן אמון בגרסת התובעת. גרסת התובעת הגיונית ומתיישבת עם האמור בהסכם. לא ראיתי מדוע תוותר התובעת על דמי התיווך המגיעים לה מן המוכרת (הנתבעת), בוודאי כך בהינתן העובדה שדמי תיווך הנקובים בהסכם נמוכים מאוד מן המקובל. בנוסף, הנתבעת הייתה מוכנה לשלם לתובעת "משהו סמלי" בגין עבודתה, והדבר הראשון שאמרה לתובעת במענה לדרישתה לתשלום דמי התיווך היה שיש לה קושי כלכלי לעמוד בתשלום (ולא שאין לתובעת זכות לקבל את הכסף). אני רואה בהתנהגות זו של הנתבעת משום הודיה בגרסת התובעת.

אוסיף כי גרסתה של הנתבעת עומדת בסתירה למסמך בכתב (הסכם התיווך), ועל כן היא שנושאת בנטל ההוכחה. בנטל זה לא עמדה הנתבעת.

אני קובע אפוא כי התובעת הוכיחה את עילת תביעתה. הנתבעת הפרה את הסכם התיווך, ועליה לשלם לתובעת את התמורה הנקובה בהסכם בתוספת פיצויים והוצאות משפט.

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, פיצויים בגין הפרת חוזה בסך 500 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪. סך הכול תשלם הנתבעת לתובעת סך של 11,000 ₪ בתוך 14 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: