פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובע מבקש להכיר בפגיעה בברך ימין כ"פגיעה בעבודה".

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם התובע נפגע בברך ימין ביום 20.12.10, עת דילג מעל שלולית במקום העבודה.

2.גרסת התובע היא שביום 20.12.10, בסביבות השעה 16:00, כאשר היה בדרכו למזנון במקום העבודה, הוא קפץ מעל שלולית מים שהיתה על כביש אספלט ונחת על עקב רגל ימין בצורה מעוותת. כתוצאה מכך נפל ונפגע ברגל ימין. זמן קצר לאחר הנפילה, התובע פגש באיש אחזקה, מר חיים גבאי, אשר הציע לתובע להסיע אותו בקלנועית. בנוסף, התובע סיפר על הנפילה גם לחברו, מר יוסי מסלוואי, אותו הסיע הביתה בסוף יום העבודה. כשהגיע לביתו, אשתו, שהיא אחות במקצועה, טיפלה בו. לאחר כשבועיים ומאחר שהכאבים לא שככו, התובע פנה לטיפול רפואי.

3.לבד מעדות התובע, נשמעו עדות אשתו, מר חיים גבאי, מר יוסף מסלוואי ומר שלמה עובדיה, הממונה על התובע.

4.לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, את העדויות ואת התיעוד הרפואי, לא שוכנענו כי התובע נפגע ביום 20.12.10, כפי שתיאר. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.

א.על פי ההלכה הפסוקה, יש לתת משקל לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר לקרות הארוע (עב"ל (ארצי) 614/08 מוסקוביץ – המוסד לביטוח לאומי, (13.7.09); דב"ע מט/ 0-23 הירשהורן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 349 (1989); עב"ל (ארצי) 5839-07-11 ארצי – המוסד לביטוח לאומי, 2.7.12; עב"ל (ארצי) 19750-12-11 גנטוס – המוסד לביטוח לאומי, 29.11.12).

ב.התובע פנה לטיפול רפואי בתחילת חודש ינואר 2011, אולם אין באותו תיעוד אזכור לנפילה או לחבלה. כך למשל, ביום 6.1.11 נרשם: "החולה מתלונן על 10 ימים כאבים בשוק ימין ללא חבלה, כאב יתר במנוחה..." (ההדגשה הוספה – ד.ו.). עדותו של התובע כי מסר לרופא שיש לו כאבים בברך וכי אינו יודע מדוע הרופא רשם על דעת עצמו "ללא חבלה", אינה משכנעת, בהתחשב בכך שעל פי הגיונם של דברים, מטופל ימסור לרופא את מלוא המידע הרלוונטי על מנת לקבל את הטיפול המיטבי.

ג.בהקשר זה נציין כי הוצג תיעוד רפואי לפיו התובע ביקר אצל רופאים במהלך חודש ינואר (23.1.11, 27.1.11), בחודש מרץ (27.3.11) ובחודש מאי (3.5.11). בכל הפעמים נרשם כי התובע סובל מכאבים בברך ימין, ללא חבלה (המילים "ללא חבלה" צוינו במפורש ברישום ממרץ). ביום 27.3.11 התובע אף פנה למיון בבית חולים השרון וגם במסמכי חדר המיון אין אזכור לחבלה. נהפוך הוא - נרשם "שולל חבלה".

ד.מהתיעוד הרפואי עולה כי התובע עבר ניתוח בברך ימין בחודש יולי 2011. התיעוד הראשון שבו נרשם ארוע של קפיצה מעל שלולית ונפילה על רגל ימין, הוא של ד"ר טיין, מבית החולים רבין – השרון, מיום 21.7.11, בו נרשם: "לדבריו קפץ בדצמבר 2010 מעל לשלולית במקום עבודתו ונחבל כתוצאה מנפילה על עקבים."

ה.התובע נשאל כיצד זכר כי האירוע התרחש דווקא ביום 20.12.10 ותשובותיו לא היו משכנעות. התובע העיד כי לאחר שנפל, רשם לעצמו בלוח את תאריך הנפילה. לאחר מכן תיקן ואמר שהתכוון לרישום בטופס בל 250, שמולא לאחר הניתוח, בחודש יולי 2011. כאשר נשאל שוב כיצד זכר מתי אירעה הנפילה, התובע השיב שרשם את האירוע על לוח שולחני בעבודה ועשה זאת יום למחרת האירוע. כאשר התובע התבקש להציג את הלוח, טען שזרק אותו. תשובה זו אינה מתיישבת עם עדותו לפיה רשם את האירוע בלוח "בשביל לדעת שאם אני אסתבך או משהו כזה, שאדע מתי קרה לי", שהרי אם יום למחרת האירוע ידע שישנה חשיבות למועד שבו קרה, לא ברור מדוע לא שמר את הלוח. בהמשך התובע המשיך והסביר כי רשם את התאריך על נייר שהכניס אותו למגירה, אך לא הביא את הדף לדיון ולא צירף אותו לתצהירו (עמוד 2-3 לפרוטוקול). מכל מקום, עדות זו אינה מתיישבת עם עדותו בהמשך, לפיה את תאריך האירוע זכר בעל פה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 19-20).

ו.ביחס לעדות אשתו של התובע, נציין כי איננו סבורים שיש בה לשמש חיזוק לגרסת התובע. ראשית משום שיש לראות באשת התובע כעדה המעוניינת בתוצאת ההליך, ושנית - מאחר שהיא העידה על דברים שהתובע מסר לה והיא עצמה לא היתה עדה לאירוע השנוי במחלוקת.

ז.בהקשר זה נציין כי בעוד שהתובע מסר כי הרגל החלה להתנפח כשבועיים - שלושה לאחר הנפילה (עמוד 5, שורות 23-25), אשתו העידה כי הנפיחות החלה לאחר מספר ימים (עמוד 6, שורות 25-29).

ח.אשר לשאר עדי התובע, ניכר היה מעדותם שאין ביכולתם להוסיף פרטים על הגרסה הכללית אותה מסרו בתצהיריהם (ר' למשל עדותו של מר שלמה עובדיה בעמוד 7, שורה 31 עד עמוד 8, שורה 6, בעדותו של מר מסלאווי בעמוד 8 שורות 12-22, עמוד 9, שורות 1-8 וכן בעדותו של מר חיים גבאי בעמוד 10, שורות 13-20). מכל מקום, שלושת העדים לא היו בעת הנפילה, אלא לכל היותר ראו את התובע צולע והוא זה שסיפר להם שנפל.

ט. מעבר לאמור לעיל, נציין כי מר גבאי העיד כי בשעת הנפילה (16:00, ר' טופס התביעה לדמי פגיעה), "יש אנשים שמסתובבים שם. קשה לי להאמין שבשעות האלה לא יעבור אף אחד". דברים דומים שמענו אף מפי מר מסלאווי (עמוד 9, שורות 18-22). דברים אלה, שנאמרו ללא קשר לעצם קרות האירוע, מעוררים ספק בדבר נכונות הפרטים שהתובע מסר לגבי הנפילה.

5.סוף דבר – לא שוכנענו בקיומו של אירוע נפילה ביום 20.12.10, כפי גרסת התובע.

6.התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, (23 פברואר 2014), בהעדר הצדדים.

מוחמד מנסור, נציג ציבור (עובדים)