פרידמן חיים נ' דקלה חב' לביטוח ואח'

החלטה

ביום 29.6.2009, פורסמה החלטתה של כב' השופטת ציפורה ברון, ולפיה אושרה הבקשה להגשת תובענה ייצוגית נגד המבקשות. עוד נקבע בהחלטה, כי המבקשות תשלמנה למשיב שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. אין חולק כי סכום ההוצאות הועבר לידי המשיב.

המבקשות לא השלימו עם ההחלטה שניתנה בעניינן, והגישו בר"ע לביהמ"ש העליון, ובפסק דין אשר ניתן ביום 21.4.2011 (רע"א 8014/09), נדונה הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והערעור התקבל.

בגוף פסק הדין נאמר כי במהלך הדיון הומלץ לב"כ המשיב להסכים לקבלת הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וביום 14.4.2011, מסר ב"כ המשיב את הסכמתו לקבלת הערעור.

מאחר שההסכמה שניתנה היתה "בחצי פה", הוצגו בקצרה הטעמים לקבלת הערעור.

התוצאה הסופית היתה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והבקשה להגשת התובענה הייצוגית נדחתה.

במשפט הסיום של פסק הדין נאמר "בהתחשב בהסכמת המשיב, לא יעשה צו להוצאות".

לפניי בקשה מטעם המבקשות להחזר סכום ההוצאות שנפסק למשיב בערכאה הראשונה. ב"כ המבקשות, עו"ד יואב הירש, טען כי אין צורך להגיש בקשה זו במסגרת הליך חדש, המנותק מההליך הנוכחי. מאחר שבוטלה החלטתה של הערכאה הראשונה "לא קמה עוד זכות לאחוז בכסף שניתן מתוקף החלטה שנתבטלה". לפיכך, התבקשתי להורות על החזר סכום ההוצאות שנפסק למשיב, במלואו.

ב"כ המשיב, עו"ד רויטל דהן, טענה כי אין זה בסמכותו של בית משפט זה להידרש לבקשה, שכן החלטת בית המשפט במחוזי בוטלה בפסיקתו של בית המשפט העליון, ומשכך תם ההליך, גם לשיטתן של המבקשות.

לפיכך, האפשרות היחידה העומדת לרשותן של המבקשות הינה הגשת תביעה חדשה להשבת סכום ההוצאות, ושלא במסגרת "בקשה בהליך שלטענתן הסתיים זה מכבר ולמעשה איננו קיים".

לגופו של עניין, נטען כי עת ניתנה הסכמת המשיב לקבלת הערעור, לא עלה על הדעת כי המבקשות תדרושנה את הסכום שנפסק לטובתו, שכן עניין זה לא הוצג במהלך הדיון בבית המשפט העליון, או בכל זמן אחר.

פסיקת ההוצאות ע"י בית המשפט המחוזי נעשתה, לאחר שהתקיים הליך ארוך ומייגע שגבה מהמשיב משאבים רבים, כאשר בזמן הגשת התביעה היה "קשיש סיעודי ללא כל אמצעים". ההוצאות נפסקו לטובת המשיב מבלי להתנות זאת בתוצאות ההליך העיקרי, והדבר נועד לכיסוי ההוצאות שהיו למשיב, עד לאותה נקודה.

גם בית המשפט העליון לא נתן כל סעד אופרטיבי להשבת ההוצאות, ואף נמנע מלפסוק למבקשות הוצאות בגין הערעור שהוגש, כמפורט לעיל.

עוד נטען כי הדיון בנוגע להשבת סכום ההוצאות ע"י המשיב הינו תיאורטי גרידא, מאחר שהמשיב הלך לעולמו כשהוא "קשיש וחסר כל". תביעה מסוג זה יש להפנות לעיזבון המשיב, שככל הידוע אין בו דבר.

לפיכך, התבקשתי לדחות את בקשת המבקשות להחזר סכום ההוצאות.

לאחר שבחנתי את הבקשה, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה להחזר ההוצאות.

משבוטל פסק הדין אשר ניתן ע"י ערכאה זו, במסגרת החלטתו של בית המשפט העליון, אין בידי בית משפט זה כל סמכות להידרש לשאלת ההוצאות שנפסקו לטובת המשיב.

לא הוצגו בפניי כל אסמכתה או תקדים, מהם ניתן ללמוד על סמכותה של הערכאה הדיונית להידרש לשאלת ההוצאות שנפסקו על ידה, שעה שהתקבל ערעור על פסק דינה.

ככלל, ערכאת הערעור, הדנה בערעור שהוגש ע"י מי מבין הצדדים, היא זו אשר אמורה להידרש לשאלת ההוצאות לטובת הצד הזוכה, בלא קשר הכרחי לפסיקת ההוצאות שנעשתה על ידי הערכאה דלמטה.

אין כל מניעה, כמובן, כי ערכאת הערעור תיתן את דעתה גם לשאלת ההוצאות שנפסקו בערכאה קמא, בבואה להידרש לשאלת ההוצאות למי מבין הצדדים, במסגרת ההתדיינות בפניה.