פרידמן ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל

פסק דין

הרקע לבקשה וטענות המבקשים

1.המבקשים עתרו לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה בטענה כי היא גבתה תשלום בגין הוצאות גביה וביצוע עיקולים בניגוד לדין. במסגרת הבקשה נתבקש גם לקבוע כי הקבוצה, אשר בשמה תוגש התביעה, תכלול את כל מי שהמשיבה גבתה ממנו תשלום במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה, אשר כלל חיוב בגין אחת או יותר מהפעולות שפורטו על ידה מבלי שהיא רשאית לעשות זאת או שהיא גובה סכומים גבוהים יותר ממה שמותר לה לגבות לפי הדין.

2.התביעה העומדת בבסיס הבקשה היא תביעתם הפרטית של המבקשים, בני זוג, אשר נזקקו לשירותיה של המשיבה לפינוי מבקשת 1 מביתה באמבולנס של המשיבה לבית החולים ביום 5.01.07. המבקשים טענו כי הם לא שילמו עבור שירות זה בסברם בטעות כי התשלום בגין השירות יבוצע על ידי קופת החולים בו המבקשת מבוטחת. לטענתם, מכתב דרישה מהמשיבה נשלח אליהם ביום 17.11.08 ובעקבותיו הם פנו לקופת החולים וחשבו שבכך העניין הוסדר. אולם בחלוף כשלוש שנים וחצי, ביום 4.07.12, התדפק על דלת ביתם אדם שהציג עצמו כגובה מטעם המשיבה והודיע להם במפתיע כי במידה והם לא ישלמו את החוב על אתר, הוא יבצע עיקולים, תוך שהוא מציג בפניהם כתב הרשאה לתפיסת מיטלטלין לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה"). באותה עת טפח חובהּ של המבקשת כלפי המשיבה מסך של 372 ₪ במקור לסך של 1,439 ₪, כשסך של 944 ₪ מתוך סכום זה היה בגין "הוצאות". לאחר דין ודברים ובשל חששם מביצוע העיקול, המבקשים הסכימו לשלם סך של 1,239 ₪ לאחר שהמשיבה הסכימה להפחית 200 ₪ מסכום החוב. קופת החולים סרבה להחזיר סכום זה למבקשים, ולאחר פניותיהם למשיבה לקבלת פירוט ה"הוצאות" נאמר להם כי פירוט ההוצאות הוא כך: 251 ₪ בגין מכתבי דרישה; 328 ₪ בגין פעולות חקירה; 131 ₪ בגין עיקול ברישום; 64 ₪ בגין עיקול בבנקים; ו-194 ₪ בגין משלוח התראה לפני הוצאת מעוקלים (כל הסכומים כוללים הצמדה וריבית).

3.בתביעתם טענו המבקשים כי המשיבה גובה כספים בניגוד לדין: הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם על פעולות שכלל לא ביצעה; הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם בגין פעולות שאין היא רשאית לגבות בגינן; הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם בסכומים העולים על הסכומים שהיא רשאית לגבות על פי דין; והן בשל העובדה שהיא גובה ריבית והצמדה בגין פעולות גביה, עוד בטרם בוצעו פעולות אלה בפועל.

4.המבקשים ציינו כי במשך שנים המשיבה גבתה את הכספים המגיעים לה באמצעות הגשת תביעות כספיות ונקיטת הליכי הוצאה לפועל, ואולם לאחר שהתנהלות זו נפסלה על ידי בית המשפט, נקבע כי על המשיבה לפעול לפי הפקודה. בהמשך לכך, הוסדר אופן הגבייה של החובות למשיבה בגין אגרות שירותים בחקיקה, וזאת במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2003 (להלן: ''חוק ההסדרים") ובתקנות מגן דוד אדום (אגרות הסעות חירום באמבולנס) תשס"ו-2006 (להלן: "תקנות מד"א"). בחוק ההסדרים נקבע כי האגרות שמשולמים למשיבה, כולל הצמדות וקנסות, ייגבו על פי הפקודה כאילו היו מס כמשמעותו בפקודה. על אף הוראה זו, בדו"ח ביקורת המדינה 62 לשנת 2011 נמתחה ביקורת על התנהלות המשיבה בנושא גבייה. בין היתר, נכתב בדו"ח כי בחלק מהמקרים גבתה המשיבה תשלומי יתר בניגוד לדין מחייבים שפונו באמבולנס באמצעות אחד ממשרדי הגבייה המרכזיים שלו. אולם, כפי שארע בעניינם של המבקשים, המשיבה ממשיכה לגבות כספים שלא כדין.

5.המבקשים הצביעו על כך שלפי תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), תשע"א-2011 (להלן: "התקנות"), מקום בו הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף על החוב את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה, ובלבד שמדובר באמצעי אכיפה שנמנה בתקנות ובכפוף לסכום המקסימום שנקבע לצדם. ברי, כי על פעולות שבוצעו על ידי המשיבה לאחר שתקנות אלו נכנסו לתוקף, היינו יום פרסומן ביום 11.05.11, חלות התקנות, והמשיבה לא הייתה רשאית לגבות בגין הוצאות הגבייה שלה אלא הוצאות בהתאם לתקנות. המבקשים הוסיפו כי מאחר שהגביה בפועל נעשתה לאחר מועד כניסת התקנות לתוקף, הרי שגם בגין הפעולות שבוצעו לפני מועד כניסת התקנות לתוקף, לא הייתה המשיבה רשאית לגבות אלא לפי התקנות. אין מדובר לטענתם בחקיקה רטרוספקטיבית, שכן המועד הקובע הוא מועד פעולת הגביה בפועל ורק במועד זה נבחנת השאלה האם הסכום שנגבה, נגבה כדין. גם אם המועד הקובע לעניין תחולת התקנות הוא מועד ביצוע הפעולה, הרי שבמשך שנים גבו הרשויות בגין פעולות גבייה סכומים בלתי סבירים, בין היתר בהעדר תקנות הקובעות את סבירות הסכומים. התקנת התקנות החדשות אך הגדירה מהו הסכום הסביר, ולכך יש משמעות גם ביחס לפעולות גבייה הקודמות לתחולתן, שכן למשיבה לא הייתה זכות גם קודם להתקנת התקנות לגבות סכומים בלתי סבירים. בפועל, נטען, כי המשיבה פעלה בניגוד לדין וגבתה מהמבקשים כספים מעל ומעבר לקבוע בתקנות, ומעל לסכומים שהיא הייתה רשאית לגבות גם לפני התקנת התקנות.

6.ביתר פירוט נטען, כי לא היה כל מקום לחייבם בגין עיקול ברישום ומשלוח התראה לפני הוצאת מעוקלים, שכן הפעולות בגינן חויבו בפריט זה לא בוצעו למעט הופעת הגובה בביתם ביום 4.07.12 כאמור - פעולה הנגועה באי-חוקיות, מאחר שלא בוצעו ההליכים שהיה על המשיבה לבצע עובר לנקיטת פעולה זו לפי הוראות הפקודה. בנוסף, לא היה מקום לביצוע פעולת הוצאת מטלטלין באופן מיידי. על כן המשיבה אינה זכאית לגבות בגין פעולה זו תשלום כלשהו. יתרה מזאת, גם אם פעולת העיקול נעשתה כדין, הסכומים שנגבו על ידי המשיבה נגבו שלא כדין, שכן מדובר בסכומים הגבוהים מהסכום שנקבע בתקנות כסכום מקסימאלי, בעוד שהתקנות קובעות כי סכום התשלום בגין עיקול עומד על 163 ₪, כשסכום זה ניתן לגבות בגין "המצאת אזהרה, לרבות על ידי הדבקת מודעה על כוונה לפרוץ לשם תפיסת מעוקלים והוצאתם ואולם לא יגבו הוצאות כאמור אם היה ניתן להמציא את האזהרה במועד שבו בוצע העיקול ברישום". במקרה זה, בוצע העיקול והמצאת האזהרה במסגרת אותה פעולה, ומכאן שהמשיבה הייתה רשאית לגבות לכל היותר סך של 163 ₪. ברם, המשיבה חייבה בגין ביצוע פעולה זו 116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית תוך שהיא מצרפת לסכום זה סך של 189 ₪ בגין "התראה לפני הוצאת מעוקלים", ומכאן שהיא גבתה מעבר למה שהותר לה בתקנות. מה גם, שפעולת העיקול בוצעה ביום 4.07.12 והמבקשים שילמו את חובם באותו יום, וברי כי פעולה זו לא יכלה לצבור ריבית והצמדה. למרות זאת, המבקשים חויבו בתשלומי הצמדה וריבית בסך של 15.05 ₪ בגין העיקול ברישום, וסך של 4.75 ₪ בגין התראה לפי הוצאת מעוקלים.

7.טענה נוספת שהייתה בפי המבקשים היא כי המשיבה מחייבת שלא כדין בגין משלוח "מכתבי דרישה". לא זו בלבד, שהגיע אל המבקשים מכתב אחד בלבד, אלא שהתקנות קובעות סכום של 15 ₪ לכל מכתב דרישה, לכל היותר, וזאת רק בכפוף לכך שזו הייתה העלות בפועל. בעניין זה ציינו המבקשים כי עלות שליחת מכתב בדואר רגיל היא כ-2 ₪ ועלות ההדפסה אינה עולה על שקל אחד נוסף. חיובם ב-197 ₪ הינו, אפוא, בלתי סביר ומנוגד לדין.

8.בדומה לכך, לא היה מקום לחייבם בגין "פעולות חקירה". המבקשים ציינו כי אין להם כל מידע על פעולות החקירה שבוצעו על ידי המשיבה לטענתה, ואולם לא היה כל צורך בביצוע פעולת חקירה במקרה זה. המבקשת פונתה כאמור באמצעות אמבולנס מביתה בו היא מתגוררת במשך שנים ועד היום, וכאשר רצתה המשיבה לדרוש ממנה תשלום בגין הפינוי מביתה, לא היה כל צורך בביצוע פעולות לאיתורה. מה גם, שבקשה לשאילתא במשרד הפנים עולה 15 ₪ ולא היה מקום לחייבם בסך של 328 ₪. המבקשים הוסיפו כי ככל שפעולת האיתור בוצעה לאחר כניסת התקנות לתוקפן, הרי שהמשיבה לא הייתה רשאית לגבות תשלום כלשהו בגין פעולות חקירה, שכן לפי הקבוע בתקנות לא ניתן לחייב בגין איתור כתובת של "סרבן" ששמו מופיע באחד המרשמים, ובהם גם מרשם האוכלוסין.

9.כך גם לא היה מקום לחייבם בגין "עיקולי בנקים", שכן לא ידוע למבקשים על עיקול כלשהו שבוצע על ידי המשיבה על חשבון הבנק שלהם, ומבדיקה שערכו בבנק בו מתנהל חשבונם, לא בוצע כל עיקול. המבקשים הוסיפו כי לפי התקנות רשאית המשיבה לגבות בגין עיקול אלקטרוני, ובכלל זה העיקולים המבוצעים כיום על חשבונות בנק, סכום של 8 ₪, ובגין עיקול ידני סך של 15 ₪ בלבד. כך או כך, לא היה מקום לחיוב בסך של 57 ₪ בגין עיקול.

10.המבקשים ציינו כי הם זכאים לקבל השבה של כספם בשל הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ובשל הפרת חובת תום הלב החלה על רשויות ציבוריות ובשל ביצוע פעולות שנעשו בניגוד לכללי המשפט המנהלי והחוקתי. הם ביקשו, אפוא, שבית המשפט יקבע כדלקמן: (א) כי המשיבה אינה רשאית לגבות תשלום בשל הוצאות גביה בגין פעולות שננקטו על ידה לצורך גביית אגרת הסעת חירום באמבולנס, סכומים העולים על ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה והגביה, או סכומים העולים על ההוצאות המקסימליות הקבועות בתקנות; (ב) שהמשיבה אינה רשאית לגבות תשלום בגין פעולות שאינן מנויות בתקנות; (ג) לקבוע כי פעולות הגבייה הנעשות על ידי המשיבה אינן חוקיות מאחר שהן אינן עולות בקנה אחד עם הוראות הפקודה; (ד) לחייב את המשיבה להשיב לכל חברי הקבוצה את כל הכספים שהיא גבתה מחברי הקבוצה במהלך השנתיים שחלפו מיום הגשת הבקשה בסכומים הגבוהים מהמותר בתקנות בגין התראה לפני הוצאת מעוקלים, עיקול ברישום, עיקולי בנקים ופעולות חקירה; (ה) לחייב את המשיבה בהשבה של הכספים שהיא גבתה עבור הפעולות שהיא לא הייתה רשאית לגבות בגינן תשלום לפי התקנות, ובהשבה של תשלומי הצמדה וריבית שהיא גבתה בגין פעולות גבייה, שמועד החיוב בריבית והצמדה בגין הפעולה קדם למועד ביצוע פעולת הגבייה בפועל; (ו) לחייב את המשיבה בהשבה של כספים ששולמו לה בגין פעולות לעיקול והוצאת מטלטלין שנעשו על ידה שלא כדין ובניגוד לפקודה ולתקנות פקודת המסים (גביה), תשל"ד-1974, ולהשיב כספים שהיא קיבלה בגין פעולות גביית שלא בוצעו על ידה אך נדרש בגינן תשלום.

11.באשר לאישור הגשת התביעה כתובענה ייצוגית, ציינו המבקשים כי בקשתם מקיימת את כל התנאים הנדרשים בדין ובפסיקה לצורך הכרה בתובענה כתובענה ייצוגית. ראשית נטען כי גודלה של הקבוצה מצדיק הכרת התובענה כתובענה ייצוגית, שכן נסיבות העניין מלמדות כי אין מדובר במקרה יחיד אלא בהתנהלותה הקבועה של המשיבה ביחס לכלל החייבים מהם היא גובה אגרה. התשלומים והתעריפים הנקובים במכתב הפירוט ששלחה המשיבה למבקשים, מבוססים על "תעריפון" כללי לפיו פועלת המשיבה, העומד בניגוד להוראות הדין. טפסי המשיבה מלמדים גם הם כי פעילות המשיבה נעשית בניגוד לתקנות, וכפועל יוצא מכך המשיבה מחייבת את כלל החייבים בתשלום שלא כדין. מנתונים שפורסמו בעיתונות על בסיס דיונים בועדה לפניות הציבור של הכנסת עולה כי המשיבה מנהלת הליכי גביה כנגד קרוב לרבע מיליון מטופלים שנזקקו לפינוי לבתי חולים בין השנים 2009-2003. לפי אותם נתונים, כלל החובות בגין אותה תקופח עמד על סך של 300 מיליון ₪, כשלמעלה משליש מסכום זה נגבה בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. המבקשים ציינו כי בהערכה זהירה ניתן לומר כי מספר החייבים שנגדם ננקטו פעולות גביה על ידי המשיבה הוא 30,000, והעמדת הסכום שנגבה שלא כדין על הערכה מינימלית של 300 ₪ תביא למסקנה שלפחות 9 מיליון ₪ נגבו מהציבור שלא כדין. ברי כי רובם המוחלט של החייבים לא ינקוט פעולה כלשהי להשבת הכספים שהם חויבו בהם שלא כדין, וכי גודלה של הקבוצה אינו מאפשר מבחינה מעשית, קיום דיון בו יטלו חלק כלל חברי הקבוצה. התובענה גם מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.

תשובת המשיבה

12.המשיבה דחתה את טענות המבקשים, הן בכל הנוגע לתביעתם האישית והן בנוגע לבקשתם לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. המשיבה ציינה כי היא אינה מקבלת ולוּ שקל אחד לכיסה מתשלום הוצאות הגביה שמשלמים חייבים, שכן הסכומים משולמים במלואם למשרדי עורכי הדין שהיא נאלצת להפעיל על מנת לנקוט בפעולות גביה כלפי סרבני תשלום. בנסיבות אלו אין לה כל אינטררס להגדיל את שיעור ההוצאות, כי אם להיפך. המשיבה הוסיפה כי סכומי ההוצאות שהיא מחייבת את סרבני התשלום הינם סבירים ותואמים את הוראות הדין. לדבריה, היא אימצה באופן וולונטארי את המגבלות שצוינו בהצעת התקנות עוד טרם הן הפכו למחייבות. לדבריה, יש להבחין בין שתי תקופות שונות שהתובענה מתייחסת אליהן: האחת, "תקופת הגביה הנוכחית", היינו מיום 11.05.11 מועד כניסתן לתוקף של התקנות; השנייה, "תקופת הגביה הראשונה", היינו התקופה שקדמה למועד כניסת התקנות לתוקף.

13.בכל הנוגע לתקופת הגביה הראשונה נטען, כי עם כניסת התקנות לתוקף, ביום 11.05.11 כאמור, המשיבה החלה לגבות את חובותיה לפיהן וחדלה לגבות בהתאם למצב המשפטי הקודם, ויש לראות בכך חדילה כמשמעותה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק" או "חוק תובענות ייצוגיות"). מה גם, שגבייתה בתקופה זו נעשתה כדין. אין גם מקום לשעות לטענת המבקשים כי התקנות חלות גם על חיובים בגין פעולות גביה שבוצעו לפני מועד פרסום התקנות, שכן משמעות עמדה זו היא החלה רטרוספקטיבית של התקנות ביחס לחובות שגובשו טרם פרסומן, בעוד שלתקנות תחולה אקטיבית. בהתאם להלכה הפסוקה, המועד הקובע לעניין גובה החוב לכל פעולות הגבייה, הוא לכל המאוחר המועד בו התגבש החוב, היינו המועד בו בוצעו הפעילות שהביאו להתגבשותו. מועד זה הוא המועד בו נוצר החיוב והוא המועד הקובע לעניין שיעורו של החוב. לפיכך, מקום שפעולות הגבייה ננקטו קודם ליום 11.05.11, הרי שהדין החל עליהן הוא הדין אשר היה תקף ביום נקיטתן, ולא הדין הנוהג ביום גביית החוב. שינוי החוב לאחר פעולת הגביה מהווה, אפוא, שינוי רטרוספקטיבי. תוצאת קבלת טענת המבקשים גם עומדת בניגוד לעיקרון היסוד לפיו "אין חוטא יוצא נשכר", שכן לשיטתם, חייב ששילם את סכום החוב מיד עם קבלת מכתב הדרישה, ישלם את סכום החוב הקבוע בדרישת התשלום. לעומת זאת, חייב שהתמהמה בביצוע התשלום, אף שידע כי קיים חוב והוא נמנע מלהסדירו כראוי, ובינתיים נכנסו התקנות לתוקף, יהנה מהתשלום המופחת שנקבע בתקנות וזאת גם ביחס לפעולות גביה שהתבצעו לפני כניסת התקנות לתוקף.

14.המשיבה גם ביקשה לדחות את טענת המבקשים כי יש לראות בסכומים הקבועים בתקנות אמת מידה לסבירות התעריפים שניתן היה לגבות עובר לכניסת התקנות לתוקף. לדבריה, בתקופה שקדמה להתקנת התקנות, הייתה אמת מידה אובייקטיבית לתעריפים הסבירים, והיא הנוסח המוצע של תקנות שפרסם שר האוצר דאז בנימין נתניהו, היינו תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה) (תיקון), התשס"ד-2004 (להלן: "תקנות נתניהו"), תקנות שלא אושרו בסופו של יום. תקנות אלו פורסמו מתוך מגמה להגביל את סכומי ההוצאות לסכומים סבירים, והמשיבה טענה כי היא פעלה על פיהן. מה גם, שהמבקשים לא הביאו ראשית ראיה לכך שהסכומים שהיא גבתה כהוצאות היו בלתי סבירים.

15.בכל הנוגע לתקופת הגביה הנוכחית טענה המשיבה כי היא פועלת לפי התקנות, ובכלל זה גם בעניינם הפרטי של המבקשים הכלול בתביעתם הפרטית. לטענתה, ההוצאות הישירות שלה אשר כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה, הן לכל הפחות הסכום שהיא נדרשת לשלם למשרדי הגביה כדי שיבצעו את פעולות הגביה. הוצאות הגביה שנגבות מסרבן התשלום מועברות במלואן למשרד הגביה כתשלום בעד ביצוע פעולת הגביה, והן אינן מעשירות את קופתה שלה. המשיבה ציינה כי היא מחייבת את סרבני התשלום בהתאם לתעריפים המרביים הקבועים בתקנות שהינם סכומים נמוכים מאוד, הן באופן אובייקטיבי והן בהשוואה לסכומים הקודמים שרשויות שונות גבו, ואף לסכומים שנקבעו בתקנות נתניהו שבהתאם להן היא פעלה בעבר. מכל מקום, המבקשים לא הביאו ולוּ ראשית ראיה לכך שסכומים אלה שהיא גובה אינם סבירים. אדרבה, בבקשתם התייחסו המבקשים לסכומים המרביים שנקבעו בתקנות כמשקפים אמת מידה של סבירות.

16.בכך די, אפוא, כדי לדחות את בקשת המבקשים מאחר שאין בתובענה כדי לעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות כלל חברי הקבוצה, וודאי שאין אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה. עם זאת המשיבה הוסיפה כי גם תביעתם הפרטנית של המבקשים אין בה ממש והמשיבה נהגה כלפיהם כדין. בעניין זה הצביעה המשיבה על כך שכבר במועד מתן השירות הוצאה למבקשת הודעת חיוב בה הובהר לה כי חובת התשלום חלה עליה, ורק לאחר מכן באפשרותה לפנות לקופת חולים ולקבל החזר במידה והיא זכאית לכך. בהמשך, במהלך שנת 2008, משהמבקשת נמנעה מלשלם את החוב, הועברו פרטיה למשרד הגביה של עו"ד דינה פרנקל (להלן: "משרד הגביה"). בהתאם לדרישת המשיבה ביצע משרד הגביה פעולה של אימות נתונים, פעולה הנדרשת עקב מאפיין ייחודי של עבודת המשיבה, לפיו פרטי ההתחייבות של מקבל השירות נמסרים במצב של הסעת חירום ולעיתים, הפרטים מתבססים על דברי מקבל השירות בעל-פה בלבד מבלי שברשותו תעודה מזהה. בהמשך הוציא משרד הגבייה ארבעה מכתבי דרישה שהמבקשת התעלמה מהם. במכתב הרביעי ציינה עו"ד פרנקל כי ניתן לה כתב הרשאה לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) וכי היא נצטוותה לדרוש מהמבקשת לשלם מיד את חובה. כן הודיעה עו"ד פרנקל למבקשת כי אם לא תמלא אחר דרישת התשלום, ינקטו נגדה פעולות אכיפה אשר היא תאלץ לשאת בעלותן, ובמידה והחוב לא ייפרע יימשכו הליכי הגביה כסדרם לרבות עיקולי חשבונות בנק, רכב, משכורת וכו'. כן בוצעה פעולת חקירה לבדיקת יכולת כלכלית של המבקשת, פעולה שנדרשת על מנת להתאים את פעולות הגביה הבאות ליכולתו של החייב, ולהימנע מנקיטת פעולות לא אפקטיביות, אשר יפגעו בחייב ללא תועלת בצידם. משהמבקשים המשיכו להתעלם מההתראות ולא שילמו את חובם, נשלחה ביום 25.10.10 הודעת עיקול על נכסי החייבת בבנק הפועלים. כמו כן, ביום 25.08.10 הוצא טופס של עיקול מטלטלין ברישום. כתב ההרשאה לגובֶה המס לפעולה זו ניתן על ידי המשיבה ביום 7.12.10, וביום 15.03.11 הגיע גובֶה מס לבית המבקשים לצורך ביצוע העיקול ברישום. גובֶה המס מצא שחצרי המבקשים היו סגורים והוא הדביק על דלת ביתם טופס שבו פירוט החוב, בליווי דרישה לפירעון מיידי של החוב, שאם לא כן יהיה צורך בהמשך הליכי הגבייה. בגין כל אחת מפעולות אלו חויבו המבקשים בתשלום בהתאם לתעריף עליו סוכם עם משרד הגביה בהתבסס על "תקנות נתניהו" למעט אותן פעולות שאינן נזכרות באותן תקנות. ביום 4.07.12 הגיע גובֶה המס בשנית לבית המבקשים, והפעם עם כתב הרשאה "לתפוס, לפרוץ ולמכור מיטלטלין" ודרישה לתשלום החוב. במועד זה, מסר גובֶה המס לידי המבקשים אזהרה, כי אם הם לא ישלמו את החוב, יעוקלו המטלטלין והם יחויבו בהוצאות נוספות. פעולת גביה זו היא היחידה שבוצעה לאחר כניסת התקנות לתוקף, והחיוב בגין הפעולה בוצע בהתאם לתקנות, ולמעשה, בסכום נמוך יותר מהסכום המרבי הקבוע בתקנות. באשר לחיובי ההצמדה והריבית, טענה המשיבה כי בנוגע לפעולת הגביה האחרונה (התראה לפני ביצוע מעוקלים), המבקשת לא חויבה כלל בהפרשי הצמדה וריבית. באשר לשאר החיובים, המבקשת נהנתה משיעור הצמדה וריבית נמוך יותר ממה שהייתה צריכה לשלם, שכן הסכומים היו מעודכנים ליום הוצאת הטופס, היינו יום 4.03.12 ולא ליום ביצוע הגביה, יום 4.07.12. זאת בנוסף להנחה בסך של 200 ₪ שניתנה לה, כאמור.

17.על כל זאת הוסיפה המשיבה כי התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת במקרה זה, מאחר שאף אם נפל פגם כלשהו בגביה הפרטנית מהמבקשת, הרי שאין המדובר בפגם מערכתי, אלא בפגם נקודתי. גם יש לקחת בחשבון את אשמם התורם של סרבני התשלום - כמו במקרה זה בו המבקשים התעלמו מהודעת החיוב שניתנה להם באמבולנס, כמו גם מההודעות הרבות שנשלחו אליהם לאחר מכן - ובנסיבות אלה, יש צורך לברר ביחס לכל חבר וחבר בקבוצה, האם נפל פגם נקודתי בגביה הימנו ואת סוגיית אשמו התורם. המשיבה גם טענה לחוסר תום לב מצד המבקשים אשר נמנעו מפניה מוקדמת למשיבה, ושטחו את טענותיהם לראשונה בפני בית המשפט, כאשר הם מעדיפים את טובתם האישית על פני טובת חברי הקבוצה.