פריאנטה נ' פרץ

פסק דין

בפניי תובענה שהוגשה במסגרת המרצת פתיחה, במסגרתה התבקש ביהמ"ש ליתן סעד הצהרתי, על פיו חובו של המבקש למשיב, הינו בסכום של 410,000 ₪ בלבד.

עוד התבקש ביהמ"ש ליתן פס"ד הצהרתי על פיו שטר המשכנתא שנרשם בלשכת רישום מקרקעין, ביחס לנכס הידוע כגוש 1898 חלקה 27 תת חלקה 4, מבנה המצוי ברחוב הגופר 4 שדרות, (להלן: "הנכס"), מוגבל לסכום של 410,000 ₪.

המשיב הגיש את שטר המשכנתא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, בלוויית תצהיר, במסגרתו עתר להורות על כינוס נכסים לנכס נשוא דיוננו, וזאת עד לפירעון החוב המופיע בהסכם ההלוואה, בסכום של קרן 1.2 מיליון ₪, וזאת במסגרת תיק הוצל"פ, שמספרו 01-51409-12-7.

במהלך הדיון התבקש ביהמ"ש לזמן עדים מעבר למצהירים, המבקש והמשיב, ואכן הוזמנו מטעם המבקש, עו"ד יוסי גנון, ועו"ד מויאל, ומטעם המשיב מר אלבז. ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה, ופסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו של עניין לרבות סיכומים.

טענות המבקש:

לגרסת המבקש, הוא הבעלים של מחצית מהנכס, וכי בשל קשיים כלכליים, נקלע להליכי פש"ר.

בין היתר, במסגרת חובותיו, ניתן פס"ד לחובתו ולטובת חברת י.ז.ה.ר. חברה לשיווק אביזרי ומוצרי חשמל בע"מ, (להלן: "חברת יזהר"), נפתח כנגדו תיק הוצל"פ בסכום של כ- 2.18 מיליון ₪, ננקטו הליכים ביניהם הליכי כינוס למכירת הנכס נשוא דיוננו, ועו"ד גנון מונה ככונס נכסים.

לאחר שהליכי הפש"ר בוטלו, ביום 23.4.10, פנה המשיב מיוזמתו למבקש, כך על פי הטענה, והציע להעמיד לרשותו הלוואה בסכום של 1.2 מיליון ₪, והוסכם כי עו"ד מויאל, שהיה מוכר לצדדים ונאמן על שניהם יערוך את הסכם ההלוואה.

המבקש טוען, כי קיבל מהמשיב סכום של 370,000 ₪ שהועבר לידיו הנאמנות של עו"ד מויאל, ועוד סך של 50,000 ₪ שהועברו לפקודת מר גבאי הבעלים של חברת יזהר, ובסיכומו של דבר קיבל בפועל סכום של 410,000 ₪ בלבד, בעוד שבפועל נרשם בהסכם ההלוואה סכום של 1.2 מיליון ₪.

המבקש טוען, כי סכום ההלוואה נרשם כפי שנרשם "מטעמי נוחות", לאור בעיותיו הכלכליות הנכבדות, למרות שסכום זה לא הועבר לו מעולם. המבקש טוען, כי מהמסמכים עולה, שהכספים היחידים שהועברו הינם הכספים שנועדו לסיים את המחלוקת עם חברת יזהר והליך כינוס הנכסים שהיה על הנכס נשוא דיוננו, וכל הסכומים ששולמו מפורטים באסמכתאות, והועברו בנאמנות לעו"ד מויאל, וכי המשיב אינו מציג ולו מסמך אחד נוסף על העברת כספים נוספת מעבר לכספים אלו.

המבקש טוען, כי הסכם ההלוואה אינו משקף את סכום ההלוואה הנכון שקיבל המשיב ועותר כי ביהמ"ש יקבל את התביעה ויאמץ את גרסתו באשר לשיעור החוב המפורט.

טענות המשיב:

המשיב טוען, כי המבקש מעלה טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

המשיב טוען, כי המבקש הוא שפנה אליו בבקשה לקבלת הלוואות שונות לכיסויי חובותיו רבים, ולאחר שהמשיב הסכים ונתן לו כספים בין במזומן ובין בהעברות בנקאיות מתכחש להסכמים שנחתמו בין הצדדים ולכספים שקיבל, והוא גומל רעה תחת טובה.

המשיב טוען, כי הסכם ההלוואה מפרש במדויק את הסכומים שהלווה למבקש בסך של 1.2 מיליון ₪, כאשר לכתחילה הסכום עמד על הסך של 1.1 מיליון ₪, והערת אזהרה נרשמה ביחס לסכום זה, ואולם סכום זה שונה בהסכמת וחתימת הצדדים לסכום של 1.2 מיליון ₪. המשיב טוען, כי תיקון הסכום מפריך את גרסת המבקש לחלוטין.

המבקש טוען, כי הסכם ההלוואה מושא המחלוקת לא היה ההסכם הראשון בין הצדדים, אלא ביום 13.11.08 נחתם הסכם קודם, על פיו לווה המבקש מהמשיב את הסכום של 103,000 דולר בתוספת ריבית שנתית בסך של 18% . המשיב טוען, כי המבקש מעלים מביהמ"ש עובדות, כאשר לא מפרט כי המשיב הפקיד בחשבונו לטובת הסרת עיקול סכום של כ- 20,000 ₪.

בנוסף נתן המשיב למבקש סכום של 220,000 ₪ במזומן, ובנוסף את הסכומים שהמבקש מאשר כי קיבל באמצעות העברות בנקאיות לטובת חשבון נאמנות של עו"ד מויאל.

המשיב טוען, כי הסכם ההלוואה היה סיכום של כל ההתחשבנויות הקודמות לרבות הסכומים שעתיד היה לשלם בעבור שחרורו של הנכס מכונס הנכסים, וסגירת החוב של המבקש לחברת יזהר, ולכן נרשם בין הצדדים הסכום כפי שנרשם.

המשיב טוען, כי טענות המבקש נסתרות מהמסמכים והצרופות להם, ומפנה למשל, למכתבו של בא כוחו מיום 4.7.12 שבו טען כי קיבל 470,000 ₪, בעוד שחישוב הסכומים שפירט בתצהירו מובילים לסכום של 449,693 ₪, ואילו בתצהירו טוען לקבלת סך של 410,000 ₪. ההבדלים הללו מצביעים לדעת המשיב על כך שאין לקבל את טיעוניו של המבקש ולטעמו מדובר בכפיות טובה.