פרח נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

פתח דבר

1. התביעה שלפנינו מוסבת כנגד שיעור ההכנסה שהנתבע (להלן: המוסד) מייחס לתובע בגין שווי אחת הקומות בביתו שבראס אל עמוד. לטענת התובע המדובר בסכום מופרך המתעלם מנתונים מרכזיים דוגמת מיקום המקרקעין, זכויותיו של התובע במקום והשווי האמתי של הנכס. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת שמאי מקרקעין מטעמו.

הנתבע מצדו סובר שבנדון דידן קיים מעשה בית דין. זאת לנוכח פסק דינו של בית דין זה מיום 21.7.2010 בהליך קודם שהגיש התובע בתיק ב"ל 11956/08.

2. בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 14.1.2013, אשר נשמעה בפני סגן הנשיאה השופט אייל אברהמי, הסכימו הצדדים על פיצול הדיון באופן שבשלב הראשון תדון שאלת קיומו או העדרו של מעשה בית דין בכל הנוגע לשווי נכס התובע שבראס אל עמוד. כן הסכימו הצדדים כי שאלה זו תדון על יסוד כל החומר המצוי בתיק וסיכום טיעוניהם בכתב. או אז הועבר התיק לטיפולי וקצבתי את המועדים להגשת סיכומי הצדדים. הסיכומים הוגשו ובכך נפתחה הדרך למתן פסק הדין.

רקע עובדתי

3. בשנת 2008 הגיש התובע תביעה קודמת נגד המוסד (ב"ל 11956/08) (להלן: ההליך משנת 2008) במסגרתה התבררו זכויותיו בנכסים באלראם ובראס אל עמוד. זאת בהקשר לזכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. ביחס לנכס בראס אל עמוד, שהוא הנכס נושא הליך זה, טען התובע כי מדובר בנכס בו הוא מתגורר ואשר נבנה בשני שלבים. בשלב הראשון, נבנתה קומה ראשונה מעל קומת עמודים. בשלב השני, ילדיו סגרו את קומת העמודים ובנו קומה תחתונה כאשר בכל עלויות הבנייה נשאו בעצמם. בפסק דינו מיום 21.7.2010 ובחלקו הצריך לענייננו, דחה בית הדין (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור רבינוביץ) את גרסת התובע ביחס לנכס בראס אל עמוד וקבע כי הבית בן שתי הקומות הוא בבעלות התובע. אשר על כן קבע כי יש לייחס לתובע את השווי המלא של קומת הקרקע (להלן: פסק הדין). בהמשך פסק הדין נקבע כי יש לזקוף לתובע את שוויה המלא של הדירה בקומת העמודים בתקופה הרלוונטית, כפי שהוערכה בחוות דעתו של השמאי מטעם המוסד. עותק מחוות הדעת הוגש לבית הדין.

4. על פסק הדין הוגשו ערעור מטעם המוסד וערעור שכנגד מטעם התובע (עב"ל (ארצי) 3969-09-10). בערעור שכנגד טען התובע נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין ביחס לחלקו בנכס בראס אל עמוד, קרי, החלטתו לזקוף לתובע את שוויה המלא של קומת העמודים. עם זאת לא מצא לערער על שומת הדירה כפי שהוערכה על ידי שמאי המוסד. ביום 22.12.2010 ניתן פסק הדין בערעור אשר מחק את הערעורים, על פי המלצת בית הדין לה נעתרו הצדדים.

5. בשלהי שנת 2011 הגיש התובע הליך נוסף כנגד המוסד (ב"ל 3774-11-11) במסגרתו טען כי המוסד לא קיים אחר פסק הדין בהליך משנת 2008. זאת על שום שלא תיקן את שיעור חובו של התובע בהתאם לו. בנוסף עתר לקבלת פירוט החישוב הרלוונטי.

המוסד מצדו הודיע כי ערך חישוב בהתאם לפסק הדין והגיש פרוט שלו, באמצעות תעודת עובד ציבור שנערכה ביום 26.1.2012. מתעודת עובד הציבור הוברר כי לנוכח קביעות בית הדין בפסק הדין קטן חובו של התובע ב – 8,734 ₪. תגובתו של התובע לדברים התבקשה אולם משלא הגיב, על אף החלטות חוזרות של בית הדין, נמחק ההליך בפסק דינו של סגן הנשיאה, השופט אייל אברהמי, מיום 25.2.2012. או אז הוגש ההליך דנא.

טענות הצדדים בשאלת קיומו של מעשה בית דין

6. לטענת התובע לא חל בעניינו הכלל בדבר השתק פלוגתא מן הטעם שפסק הדין בהליך משנת 2008 אינו מקיים תנאי אחד מתוך ארבעת התנאים ההכרחיים לביסוס כלל זה, כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, והוא התנאי של הכרעה מפורשת בפלוגתא שבמחלוקת. לדידו, קביעת בית הדין בעניין שווי הנכס בראס אל עמוד נשענה על היעדר הוכחה מצדו ולא על קביעת ממצא פוזיטיבי ולכן סוגיה זו לא הוכרעה לגוף העניין. התובע למד זאת מכך שבמהלך ההליך הראשון הוא לא קיבל עותק מחוות דעת השמאי מטעם המוסד, לא הביע הסכמה לאמור בה, והוא אף לא חקר את השמאי בחקירה נגדית. מוסיף התובע וטוען כי בהתאם להלכה הפסוקה עקרון סופיות הדיון, המגולם בכלל בדבר השתק פלוגתא, אינו עיקרון מוחלט כי אם כלל שימושי שיש להפעילו רק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. לגישתו, אלו אינם פני הדברים במקרה דנא.

7. המוסד מצדו טוען כי מתקיימים בענייננו כל התנאים שנקבעו בפסיקה לביסוס הכלל של השתק פלוגתא. כך, אחת הפלוגתאות שעמדה לדיון בהליך משנת 2008 ונקבעה במפורש בקדם הדיון (פלוגתא 2 בהחלטה מיום 4.5.2009), הייתה שווי הזכויות בנכס בראס אל עמוד ביחס לאמור בחוות דעת השמאי מטעם המוסד. בהתאם, עיון בסעיף 19 לפסק הדין מעלה כי לתובע ניתן יומו בבית הדין להוכיח את גרסתו לעניין שווי הנכס וכן כי פלוגתא זו הוכרעה בפסק הדין במפורש או, למצער, מכללא. בנוסף, טוען המוסד כי גם בהליך הנוסף שניהל התובע בבית דין זה (ב"ל 3774-11-11), ושבו הגיש תעודת עובד ציבור בה פורט שווי הנכס בראס אל עמוד, וכנגזרת שלו שווי קומת העמודים, לא חלק התובע על האמור בתעודת עובד הציבור בעניין זה. לנוכח האמור סבור הנתבע כי אין מקום להידרש עוד לשאלת שווי הנכס בראס אל עמוד ועל כן יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינו בכלל החומר שהונח לפנינו ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין עמדת המוסד להתקבל, ולפיכך דין התביעה להידחות. טעמינו לכך הרי הם מפורטים מטה.

מעשה בית דין – המסגרת הנורמטיבית

9. תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת עילות שבעטיין רשאי בית הדין לדחות על הסף תובענה. בין היתר, מונה התקנה את קיומו של מעשה בית דין. פירוש הדבר הוא כי משניתן פסק דין סותם הוא את הגולל על המשך ההתדיינות בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו באותו פסק דין. לאחרונה שב והבהיר בית הדין הארצי כי עיקרון מעשה בית דין נועד להגן הן על האינטרס הציבורי והן על האינטרס של בעלי הדין, בכך שיהיה סוף להליך המשפטי באותו עניין (ראו למשל: בר"ע (ארצי) 15310-11-12 גולדפינגר – קונספט שיווק מוצרי אופנה (1995) בע"מ (15.1.2013)).

דוקטרינת מעשה בית דין מורכבת, למעשה, משני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתא – המבטאים את אותו רעיון. המלומדת נינה זלצמן עמדה על ההבדל בין השניים:

"האחד (השתק עילה – רב"ה) מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק דין ובין שתביעתו נדחתה, בעוד האחר (השתק פלוגתא – רב"ה) מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה על עילת תביעה שונה". (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 9 (1991)).

10. בחינת התובענה שלפנינו מעלה כי יש לדחותה הן מן הטעם של השתק עילה, הן מן הטעם של השתק פלוגתא ונבאר.