פרוטוקול והחלטה בתיק א 113/02

וניג:

בפני ביהמ"ש מצויה בקשה לביול פס"ד מיום 20/9/07. בבקשה הובהר כי לא היה כל חוסר מעש מצידם של התובעים אשר ניסו בהליכי גישור וישירות בשיחות לגבש פשרה וזאת לאחר כל ההליכים לסעדים זמניים. לגבי חלק מהתובעים הדבר הסתייע ולגבי  חלק לא הגיעו התובעים להבנה.

בניגוד לאמור בפסה"ד כל ההליכים הועברו לגישור ולא היה החזר של אגרה עקב העברת התיק לגישור.

ביהמ"ש הופנה לתקנה 156(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. מצטט.

על הבקשה הזאת החליט ביהמ"ש מיום 25/9/07. קיימנו פגישות עם סולי ואנו, ויש מס' הליכים מקבילים מתנהלים. כשמיצינו כל הליכי הפשרה נתתי הודעת לפי התובעים מבקשים להודיע שנסיונות הגישור לא צלחו וביהמ"ש מתבקש לבטל פסק דינו ולקבוע ק.מ.

היום אנו כאן.

אין לביהמ"ש סמכות למחוק את התובענה. לא היה חוסר מעש. היו הליכים רבים להגיע לפשרה, חלקם צלחו. היו הליכי ביניים. זה התיק הראוי להגיע  להבנה לגביו ולגבי חלק מהתובעים אכן הצליח הדבר. התובעים שלא הגיעו להבנה לגבי הסכומים לא צריכים להענש. הם לא אמורים להתחיל מהתחלה את מסעם בבימ"ש השלום. המסכת העובדתית לא השתנתה. כל בעלי העסקים בקסטרא נמצאים בסמיכות אחד לשני.

ארנון:

מה שחברי הציע לגבי ההידברות זה נכון. התקיימה הידברות.  לא הסתרתי שלטעמנו הצרוף של התביעות נעשה על מנת לבוא בשערי המחוזי בדרך מאולצת והדגש זה שמדובר בחוזים שונים ולכל חוזה יש את המו"מ והנושאים שלו.

לטעמי באיזה מקום ההתקבצות הזאת כעדר של תובעים פגע ביכולת להגיע לפשרות עם חלק מהתובעים. משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש. מבקש שאם אכן יוחלט לא להמשיך בהליך בבימ"ש זה, כי אז יעמוד לזכותנו סכומי האגרה שאנו שילמנו.

וניג:

בתיק זה הוצאו צווי מניעה זמניים וזה הגיע עד לעליון וניתנו צווי מניעה והם מלמדים על כך שוודאי לא היה פה איחוד מלאכותי והפריצות היו לעסקי מספר של תובעים . הראיות שקיימות בינתיים בתיקים אחרים שמתנהלים בענין, לרבות עדויות של מנכ"לים לשעבר של הקניון מחזקים הטענה שזו מסכת עובדתית אחת ולכן ראוי היה לצרף את התובעים ביחד. התביעות האחרות מתנהלות בבימ"ש שלום.

החלטה בתיקי בש"א 14173/07, 19013/07

1.      ביום 7/1/02 הגישו 15 תובעים את כתב התביעה בתיק העיקרי. התובעים הציגו עצמם כבעלי  עסקים וחנויות שונות במרכז מסחרי הידוע בשם "קסטרא" ברח' פלימן 8, בחיפה. התובעים חתמו על הסכמים שונים עם מנהלי המרכז וטענותיהם בכתב התביעה היו בתמצית, כי הופרו ההתחייבויות של מפעילי המרכז המסחרי כלפיהם וכתוצאה מכך נפגעו עסקיהם. בסעיף 63 לכתב התביעה ציינו התובעים (בטעות נכתב "הנתבעים") את הסכומים השונים שהשקיעו בכל אחד מהעסקים וסעיף 64(ה) מפרט את סכום הנזקים הנתבעים "מטעמי אגרה בלבד". בסעיף הסעד נתבע סכום כולל ליום הגשת התביעה של 3390000 ש"ח. אמנם נכתב, סעיף 67.1, כי מתבקש חיוב של הנתבעים "לשלם לתובעים" אך ברור, כי מדובר בעתירות לחיוב בסכומים שונים לכל אחד מהתובעים השונים.

2.      הגשת התביעה כאן הביאה גם להעברת הליכים דומים מבית משפט השלום בחיפה לבית משפט זה, כמו למשל תיק אזרחי שלום חיפה 1710/02, שהפך כאן ל-ת.א. 333/03.

3.      במסגרת התובענה העיקרית שהזכרתי ננקטו גם הליכים זמניים.

4.      כפי שהזכרתי כבר בהחלטותיי מהתאריכים 12/9/05, 16/9/07 השכילו בעלי הדין לפתור חלק לא מבוטל מהמחלוקות בדרך של משא ומתן וגישור.  חלק מהתובענות הופסקו בהסכמה בעקבות הצלחה של הליכי הגישור. כיום נותרו רק חלק מהתובעים.   סביר להניח כי התובענות שנותרו אינן מצדיקות, כיום, דיון בבית המשפט המחוזי. 

5.      אני סבור, שמלכתחילה לא היה מקום לצרוף בעלי העסקים השונים בכתב תביעה אחד. הצירוף שנעשה מלמד על נסיון להבאת התובענה בדרך של חיבור הסכומים הנתבעים של התובעים הפרטניים, בגבול סמכותו של בית המשפט המחוזי. העובדה שמתעוררות מספר שאלות משותפות עובדתיות ומשפטיות במספר רב של עניינים עדיין אינה מצדיקה צירוף כולם בכתב תביעה אחד. בית המשפט הדן במספר רב של תיקים יכול לאחד את הדיון בשאלות המשותפות המתעוררות ולאחר מכן, אם ימצא זאת לנכון, יכול לקיים דיון מפוצל בשאלות האחרות.  הדרך הדיונית האמורה, אינה מצדיקה דיון מאוחד באותו תיק לגבי תובעים שהקשר היחיד ביניהם הוא העובדה שחתמו על חוזים (שונים), עם בעל בית אחד.  כל אחד מהתובעים מנהל עסקים שונים, ההשקעות שנעשו על-ידיו שונות, וסכומי הנזק הנתבעים על ידיו, מטבע הדברים, שונים גם הם.

6.      בא כוח התובעים מסביר כי בעניין זה כבר התקיימו הליכים זמניים ויש בכך כדי להצדיק השארת הבירור בבית משפט זה.  השיקולים במתן סעד זמני אינם זהים בהכרח לשיקולים  היום. כאשר  בית המשפט מתבקשת לתת סעד זמני, הדאגה העיקרית היא למניעת נזק מיידי.  שאלת הסמכות אינה מוכרעת תמיד, באותו שלב.

7.      אני סבור שהשיקול המכריע בענייננו הוא שכיום התביעות הכספיות שנותרו לדיון אינן מעבר לסמכותו של בית משפט השלום. כאשר מצטרף לכך השיקול שגם במועד הגשת התובענה לא היתה הצדקה, כפי שניסיתי להסביר לעיל, להגשתה כאן, הרי מתבקשת המסקנה שהמשך הדיון גם לא צריך להתנהל בבית המשפט המחוזי. בשל הליכי הגישור והמשא ומתן בין בעלי הדין,  הרי לגופו של עניין, לא היה טיפול של ממש בהליכים בבית משפט זה.