פרוטוקול בתיק פ 5383/03

ב"כ הנאשמת:

להבהיר כי מהמועד הקודם ועד היום - הגשנו בקשה לקבלת היתר.

קיבלנו אישור מהמושב שמדובר במבנים לשימוש חקלאי בלבד.

בשלב זה הבקשות הוגשו למשרד החקלאות, אך טרם הועברו לוועדה המחוזית.

עדיין לא קיבלנו אישור של מינהל מקרקעי ישראל.

יש מגמה חדשה במועצה באר-טוביה, לאשר שטחים של עד 2,500 מ"ר למבנה תעשיה, דבר שלא נוגע לנו כרגע, אך זה נוגע לרוח הדברים של הבנייה של אותן בעלי קרקעות צריכים אותה.

גזר דין

בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשלושת התיקים שבכותרת.

התיקים עוסקים בבנייה של שלושה מבנים, ללא קבלת היתר ובשטח כולל של 3,440 מ"ר, כפי שיפורט להלן.

תחילתם של ההליכים בכתב אישום קודם שהוגש כנגד הנאשמת במסגרת תיק עמק 108/00 (בהימ"ש השלום באשקלון), כאשר בתום ההליכים, לאחר שהנאשמת הודתה בעובדות המיוחסות לה, נצטוותה הנאשמת להרוס את המבנה הראשון, בשטח של 1,000 מ"ר, הבנוי מקונסטרוקציית ברזל בכיסוי איסכורית ורצפתו בטון (להלן: " המבנה הראשון"). צו ההריסה לגבי המבנה הראשון נכנס לתוקף ביום 19.09.00, ולא בוצע עד עתה.

מאחר והנאשמת לא ביצעה את צו ההריסה לגבי המבנה הראשון, ביום 24.12.03 הוגש נגדה כתב אישום נוסף, בת.פ. 5383/03, אשר בו הורשעה עפ"י הודאתה בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: " החוק"), בכך שלא קיימה צו של בית משפט, ע"י כך שלא הרסה את המבנה הראשון,  כפי שנצטוותה לעשות בתיק עמק מס' 108/00 ולפי פסק הדין שניתן ביום 19.03.00  - לפיו היה עליה להרוס את המבנה עד לא יאוחר מיום 19.09.00.

בת.פ. 5029/01, שכתב האישום בו הוגש ביום 30.07.01, הורשעה הנאשמת עפ"י הודאתה בביצוע עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו - 208 לחוק, בכך שבמהלך שנת 2001 הקימה מבנה שני, בשטח של 1,440 מ"ר, הבנוי מקונסטרוקציית ברזל בכיסוי איסכורית ורצפתו בטון (להלן: " המבנה השני"), מבלי שניתן לה ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.

בת.פ. 2617/04, שכתב האישום בו הוגש ביום 14.07.04, הורשעה הנאשמת עפ"י הודאתה בביצוע עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו - 208 לחוק, בכך שבמהלך שנת 2003 הקימה מבנה שלישי, בשטח של 1,000 מ"ר, הבנוי מקונסטרוקציית ברזל בכיסוי איסכורית (להלן: " המבנה השלישי"), מבלי שניתן לה ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון חלקי, במסגרתו נקבע כי ייגזר על הנאשמת קנס כספי בשיעור שיקבע ע"י ביהמ"ש, לאחר שישמע את טענות ב"כ הצדדים, יינתן צו הריסה דחוי לתקופה שתיקבע ע"י ביהמ"ש וכן הוסכם כי הנאשמת תחתום על התחייבות להמנע מעבירות על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 ובסכום של 50,000 ש"ח.

הלכה פסוקה היא, כי משהגיעו בעלי הדין להסדר-טיעון יכבד בית-המשפט את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אם מצא את שיקולי התביעה סבירים וכל עוד עונה ההסדר על האיזון הראוי בין האינטרסים והשיקולים העומדים על הפרק. מקרה שלפני, שוכנעתי, כי השיקולים שעמדו בפני המאשימה בהיכנסה להסדר-הטיעון, הנם סבירים וראויים, ולפיכך החלטתי לכבד את הסדר-הטיעון.

ב"כ המאשימה טוען כי מדובר בכתבי אישום שהוגשו לפני זמן רב, ולמעשה מדובר בתקופה ארוכה בה נדחו הדיונים מעת לעת, כאשר במהלך כל התקופה הנאשמת לא הגישה תוכניות ו/או בקשות לקבלת היתרי בניה עד עצם היום הזה, וכי המבנים עומדים על תילם, כאשר מבצעים בהם שימושים עסקיים.

עוד טען ב"כ המאשימה כי בת.פ. 5383/03 מדובר בכתב אישום שייחס לנאשמת עבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק, כך שעל הנאשמת היה להרוס המבנה עד ליום 18.09.00, אך היא לא עשתה כן. ב"כ המאשימה הוסיף בטיעוניו כי המבנה השלישי נבנה לאחר שכבר ניתן כנגד הנאשמת צו הריסה (לגבי המבנה הראשון), אשר לא בוצע, ומדובר בעבירות חמורות מאוד.

ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשמת קנס כבד, וכן קנס יומי על כל אחד מהמבנים, בסך של 1,300 ש"ח עבור כל יום, בשל עבירה נמשכת.

מנגד טען ב"כ הנאשמת כי הבקשות מטעם המושב להיתרים והתוכניות המפורטות התעכבו עד עתה, בשל הבירוקרטיה הרבה בה נתקלה הנאשמת ומי מחברי המושב, וכי מדובר בבעיה בה מצויים כל תושבי המושב, וכדבריו מי שאמור לעמוד לדין "היא המערכת השלטונית".

עוד נטען, כי הנאשמת הינה אישה מבוגרת עד מאוד, ומתקיימת למעשה מתמלוגים כתוצאה מהיותה ניצולת השואה ומקיצבת המל"ל, וכן כי בדעת הנאשמת להגיש בקשות פרטניות לקבלת היתרי בנייה.