פרוטוקול בתיק פ 4813/02

ב"כ הנאשם:

אני נמצא פה במצוות ביהמ"ש, ניסיתי לתקשר עם הלקוח שלי ללא הועיל. אני יכול רק למסור כי האופציות העומדות בפניו ברורות לו.

גזר דין

המלצת שירות המבחן בפנייה שיזם, להפקיע צו מבחן שהוטל על הנאשם, זאת נוכח העובדה כי נמנע משיתוף פעולה עם שירות המבחן וניתק עימו קשר. בקשת שירות המבחן הונחה בפני עוד ביום 2.11.04. עפ"י הבקשה, על אף נסיונות שירות המבחן ליצור קשר עם הנאשם, הן באמצעות הדואר והן טלפונית, לא הגיע הוא לשיחות אליהן זומן ואף לא יצר כל קשר אחר מיוזמתו. בשיחות שקיים שירות המבחן עם הוריו של הנאשם הסתבר, כי הנאשם החל לעבוד בשעות הלילה ועל כן מתקשה להגיע לפגישות. למרות התחייבות ההורים כי הנאשם יצור קשר, לא נעשה כן. יצויין, כי אף בתסקיר ששימש יסוד לגזר הדין, הובעו ספקות באשר למידת מוכנותו ויכולותיו של הנאשם, לערוך שינוי באורח חייו ולעמוד בהתחייבותו לקשר טיפולי.

רקע הדברים הינו פסק דין, שניתן עוד ביום 14.7.04 על ידי עמיתתי כב' השופטת (בדימוס) ליאורה ברנע, בגין ארבעה תיקים שונים, האחד נשוא תיק זה ועניינו עבירות פירוק חלקי רכב ושלושת האחרים שצורפו לו, אשר עניינם עבירות החזקת סכין והחזקת סמים.

בהמשך לבקשת שירות המבחן, קבעתי דיון בפני בתאריך 2.12.04 במועד האמור, התייצב הנאשם וכן קצינת המבחן עצמה, ולבקשת הנאשם והתחייבותו, לאחר שמשמעות הפרת הצו הובהרה לו הבהר היטב על ידי ובהסכמת שירות המבחן, ניתנה לנאשם הזדמנות נוספת, תוך שהארכתי את צו המבחן למשך שנה נוספת מאותו מועד.

עוד בטרם יבשה הדיו על החלטתי האמורה, נשכחה מהנאשם, כך נראה, מחויבותו בפני ובפני שירות המבחן, וביום 24.2.05, שבה והונחה בקשת שירות המבחן לערוך דיון מחודש בעניינו של הנאשם ולשחרר את השירות מטיפול בו, זאת בהעדר שיתוף פעולה, על אף ששירות המבחן עשה מאמץ והעביר את הטיפול בתיק למשרדי השירות הקרובים למקום מגוריו (שירות המבחן בטבריה), ועל רקע העובדה כי כל הבטחות הנאשם ותחנוניו היו כ"עורבא פרח". 

לדיון שנקבע על ידי ליום 14.4.05 התייצב הנאשם באיחור ניכר, לאחר שכבר ניתנה החלטתי לשחרור שירות המבחן לבקשתו מהמשך טיפול ודחיית הדיון ליום  28.6.05. בדיון הנדחה ונוכח עמדת המאשימה להפעלת מאסר מותנה, החלטתי על מינוי סניגור לנאשם והדיון נדחה שוב ליום 8.9.05. בדיון זה, התייצב סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. על רקע מינויו המאוחר יחסית, נדחה הדיון לבקשתו ליום 21.9.05, ואח"כ על רקע בקשה נוספת מצידו לקבלת חומר חקירה, ליום 27.10.05. אי התייצבות הנאשם באותו מועד הביאה לדחיה נוספת של הדיון ליום 31.10.05 ואח"כ ליום 15.11.05.

ביום 15.11.05 התקיים סוף סוף, דיון לגופו של עניין בתיק זה תוך שהצדדים טענו טיעוניהם ואף הובאו שני עדים כראיות לעונש מטעם הנאשם. במסגרת זו ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם מאסר בפועל, להפעיל את התנאי במצטבר וכן להשית עליו מאסר על תנאי נוסף.

ב"כ הנאשם, ביקש להתחשב בנאשם "לפנים משורת הדין, ולהפגין כלפיו חסד ורחמים", תוך ש"כל הבקשה היא לרחמי בית המשפט" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 15.11.05 ש' 25-26ועמ' 18 ש' 31). כן פירט את נסיבות חייו של הנאשם וטען שאין לטעון שעברו הפלילי מכביד ואף העבירות נשוא התיקים שבפני- מינוריות הן לדבריו.

במישור המשפטי טען, כי לא ניתן להטיל על הנאשם עונש נוסף, זולת הפקעת הצו, זאת נוכח התיקון לפקודת המבחן שנכנס לתוקפו זמן קצר לאחר שניתן גזר הדין נשוא תיק זה. עפ"י הטענה, המצב המשפטי שהיה תקף קודם התיקון הוא, כי כאשר ניתן לאדם עונש בנוסף לצו המבחן, לא ניתן להטיל עליו מחדש עונש כלשהוא. הארכת התנאי מהווה לטענתו עונש נוסף ועל כן לא ניתן איפוא לעשות דבר, זולת הפקעת את צו המבחן.

על אף שסברתי כי ניתנו לנאשם הזדמנויות רבות ונוכח התוצאה הצפויה בעניינו, ועל רקע העובדה כי בדיקת שירות המבחן לגופה בוצעה מזה זמן רב, נעתרתי לבקשת ה"חסד והרחמים" שעלתה בדברי הסניגור וביקשתי משירות המבחן לבחון שוב את האפשרויות הטיפוליות ככל שיש כאלה בעניינו של הנאשם, קודם קבלת החלטה סופית בעניין. אכן הנאשם החל בבדיקות ואף הביע הסכמה מסויימת להשתלב בטיפול בקהילה ואולם, השמחה היתה מוקדמת, ושוב ניתק הנאשם את הקשר עם השירות ולא העביר תוצאות הבדיקות, על אף מספר פניות מצד שירות המבחן אליו. במצב דברים זה, המליץ שירות המבחן על ענישה מוחשית, תוך תקווה שיהיה בענישה כזו כדי להבהיר לנאשם את הצורך בשינוי אורחות חייו.

לא לחינם פירטתי, בהרחבה חריגה יש לומר, את השתלשלות קורותיו של הנאשם, שכן נראה לי, כי נדירים המקרים, בהם בא בית משפט לקראת נאשם כבמקרה זה, ואף אני לכשעצמי אינני זוכר מקרה דומה, מתוך מאות ואולי אלפי המקרים בהם טיפלתי, בהם היתה השתדלות כה רבה, לפנים שורת הדין מצד כל הגורמים המטפלים בתיק זה, החל מסנגורו של הנאשם, דרך שירות המבחן וכלה בבית המשפט. יש לדברים אלה משמעות כמובן, בשיקולי התוצאה הנדרשת, עם ביטול צו המבחן בענינו.

קודם שאדרש לתוצאת הדיון, אסיר מעל דרכי את הטיעון המשפטי אותו העלה הסניגור בדבריו ולפיו, הארכת התנאי בפסק הדין המקורי, מהווה עונש נוסף על צו המבחן ועל כן לא ניתן איפוא לעשות דבר, זולת הפקעת צו המבחן.

אכן ההלכה שהיתה נוהגת קודם התיקון בפקודת המבחן היא, כי כאשר מוטל בפסק דין עונש נוסף על צו מבחן, הרי שמשמופר הצו, סמכות בית המשפט מוגבלת להפקעת צו המבחן בלבד, שכן הנאשם קיבל כבר את העונש באותו משפט (ע"פ 767/77 שרות המבחן למבוגרים נ' סולומון בוחבוט, פ"ד ל"ג (3) 425, ע"פ 599/81 מ"י נ' קייזרמן, פ"ד ל"ז (4), 561). ואולם אין הדברים אמורים כשאך מוארך מאסר על תנאי, וההלכה בעניין זה קבעה כי הארכת מאסר מותנה, אינה עונש על העבירות שהוטלו על הנאשם באותו תיק שבו הוצא צו המבחן, אלא עונש "נדחה" מהתיק הקודם. להארכת המאסר המותנה יש זיקה למעשה לעבירה קודמת ולתיק פלילי קודם בלבד, ואילו צו המבחן הוא למעשה צו מבחן "טהור" כפי שידוע המונח בז'רגון המקצועי, שאין בצידו עונש נוסף. כלומר, יש להטיל על נאשם עונש ממשי והארכת התנאי לכשעצמה, אינה נחשבת איפוא ככזו. סוגיה דומה נידונה בע"פ 36/89 + 79/89 גריידי אבנר נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ג (2), 641) ובה נפסק, כי אין מניעה חוקית להטלת עונשים על נאשם, לאחר שהתברר כי "צו המבחן הטהור" שהוטל באותו משפט, הופר בעליל ועל כן דינו להתבטל. (ר' גם דיון נוסף באותו עניין (דנ"פ 5/89 מיום 11.9.89 (לא פורסם), אשר אישר שוב את האמור לעיל וכן התייחסות המעניינת של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם המשיל את הסוגיה למעין "כותפות" הנוספות על "החגורה" אותה חוגר כל אדם, ואין  המדובר בעונש לכשעצמו:

"... אכן, זו גישת הפסיקה: היא מעוגנת בהגיון הדברים ובתכלית החקיקה; שהרי ביסודו של דבר, זיקתה של הארכת התנאי היא לעבירה הקודמת, ואין היא צריכה להיות גורם מפריע בענישה חדשה, אם זו ראויה. הארכה זו הריהי כלהט החרב המתהפכת על ראשו של העבריין, אך צופה היא פני עבר ופני עתיד, ולא פני הווה. פני עבר - כי המדובר בעבירות שקדמו; ופני עתיד - כי שמורה היא למקרה שיחזור הנאשם לסורו. והרי הארכת התנאי ברי כי היא נטולת "עונשיות" כשלעצמה, וזאת לדעתי גם אם פקעה תקופת התנאי שהוטלה בתיק הראשון. במובן הערכי, איני סבור כי "להט חרב מתהפכת" על ראשו של אדם כהרתעה ממעשי עבירה הוא עונש; לדידי, הריהו מעין "כותפות" הנוספות על ה"חגורה" שחוגר כל אדם, בדמות הוראות החוק האוסרות על עבירות פליליות. מי שכבר הורשע, אין רע בכך שבצד חגורתו יעטה עליו גם "כותפות" כדי להרתיעו...

... לענייננו - כל אדם מוחזק כשומר חוק, אך מי שהוכר כי עבר על החוק, יש להטיל עליו "שמירת יתר" על ידי התנאי שהוטל עליו; אין לראות זאת כעונש אלא כ"שמירה מעולה" (להבדיל מ"שמירה פחותה" (בבלי בבא קמא, מ' ע"א)).(סעיף ז' להחלטה).

עינינו הרואות איפוא, כי אין יסוד לטענה האמורה וכי הפסיקה איתנה בגישתה העקבית ולפיה, הארכת התנאי אינה נחשבת לענישה לכשעצמה ובית המשפט חופשי איפוא לגזור את דינו בהתאם לשיקול דעתו ולא מוגבל הוא אך לביטול צו המבחן.

מכל האמור לעיל ברור כי יש לבטל את הצו ולגזור את דינו של הנאשם מחדש. כך אני אכן מחליט. ההזדמנויות שניתנו לנאשם, גם אם אביא בחשבון את כל קשייו האובייקטיבים, עברו אליבא דלכולי עלמא, כל טיפול סביר. כנראה, צודק שירות המבחן בהתרשמותו כי רק עונש מוחשי יש בו אולי כדי להביא את הנאשם לשינוי באורח מחשבתו ותפיסת עולמו, ואולי לשינוי המיוחל והנדרש בחייו.

במסגרת שיקולי אני מביא בחשבון את העובדה כי המדובר למעשה בארבעה תיקים, ובניגוד לעמדת הסניגור לא הייתי מגדיר את העבירות הכלולות בהן כמינוריות. עוד אני מביא בחשבון את ההזדמנויות שניתנו לנאשם ואשר אותן בחר הוא להחמיץ, תוך שסירב לשלב ידו בידו המושטת של שירות המבחן וללכת איתו לדרך חדשה בחייו, זאת על אף "להט החרב המתהפכת" בדמות מאסר מותנה בן 8 חדשים שהיה תלוי ועומד כנגדו.  מאידך אני מביא בחשבון את גילו הצעיר יחסית של הנאשם, הקשיים שבחייו, כפי שפורטו הן בתסקירי שירות המבחן והן בדברי בא כוחו בפני בישיבת בית המשפט מיום 15.11.05, וכן את העובדה שבכל זאת חלף זמן לא מבוטל, הן מאז ביצוע העבירות והן מאז הטלת התנאי, המופעל עתה.