פרדר שטייגמן נ' קליירוק ג'ילדה

פסק דין

א. מבוא

בפניי תביעה כספית ע"ס 849,335 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבעת, בהליך של סדר דין מקוצר, בגין הפרת הסכם בו התקשרו הצדדים ביום 13.8.08, לפיו רכשו התובעת ובעלה ז"ל, את מלוא זכויותיה של הנתבעת במשק במושב גבעת נילי (להלן:"המשק"), תמורת הסך של 2,905,000 ₪. (להלן: "ההסכם").

הסעדים שנתבעו על ידי התובעת במסגרת תביעתה הינם, השבת יתרת התמורה בסך 335,000 ₪ (נומינלי), אשר שולמה על ידי התובעת לידי הנתבעת על פי ההסכם, וכן תשלום הפיצוי המוסכם בסך 450,000 ₪ (נומינלי), כפי שנקבע בסעיף 8.3 להסכם.

בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, ואשר קיבל ביום 24.1.10, תוקף של החלטה, הסכימו הצדדים, בין היתר, כי הנתבעת תשיב לידי התובעת סכום יתרת התמורה אשר שולם על ידה, כך שהסעד שיוותר בתביעה שלפניי הינו תשלום הפיצוי המוסכם על פי ההסכם.

מטעמה של הנתבעת הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן הנתמכת בתצהירה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.6.10, הודיעוני הצדדים כי הסכימו ליתן לנתבעת הרשות להתגונן ותצהירה ישמש כתב הגנה. כן הסכימו הצדדים כי אין צורך בשמיעת עדים וכי יינתן על ידי פסק דין סופי על בסיס המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ולבקשה למתן רשות להתגונן, ולאחר שיוגשו על ידי הצדדים סיכומים בכתב.

לתיק בית המשפט הוגשו סיכומים שהוגשו מטעם הצדדים, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעת. לפיכך הגיע השעה להכריע בטענות הצדדים שבפניי.

ב. גדר המחלוקת שבפניי

במסגרת כתבי טענותיהם, הרחיבו הצדדים היריעה והגדילו לפרט המסכת העובדתית, הקשורה עם התנהלות הצדדים מיום החתימה על ההסכם ועד למועד ביטולו על ידי הנתבעת.

יובהר כי לצרכי הכרעה בתביעה זו אינני נזקק לשלל הטענות שהועלו על ידי הצדדים בקשר עם הטענות להפרות הדדיות של ההסכם אלא רק לטענות הקשורות עם טענת התובעת לפיה ההודעה על ביטול ההסכם ניתנה על ידי הנתבעת שלא כדין – ביטול העולה לטענתה לכדי הפרה יסודית.

הודעתה של הנתבעת על ביטול ההסכם נשלחה לתובעת באמצעות מכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 12.2.09 (נספח י'1 לתצהיר הנתבעת).

את הודעת הביטול מנמק ב"כ הנתבעת בהודעתו של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), על סירובו לאפשר העברת הזכויות במשק מהנתבעת לתובעת, בהתאם לבקשה להעברת זכויות שהוגשה בפניו על ידי הצדדים (הבקשה להעברת הזכויות צורפה כנספח יג' לכתב התביעה).

במסגרת מכתב הביטול טענה הנתבעת כי לנוכח הודעת המינהל, הרי שהתקשרה עם התובעת בהסכם מתוך טעות המזכה אותה בביטולו של ההסכם.

במסגרת טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת בכתבי הטענות שהוגשו מטעמה נטען על ידה כי כלל לא בוצעה על ידה הפרה יסודית של ההסכם. כן לטענתה, הסכמת התובעת לביטול ההסכם בזמן אמת, תוך כך שלא בוצעו על ידה פעולות לשם קיומו, משמיטות את הקרקע תחת טענותיה של התובעת לזכותה לפיצוי , ומהוות מניעה לכל תביעה מצידה.

כפי טענתה, נוכח סירובו של המינהל להעברת הזכויות קמה לה הזכות לבטל את ההסכם בשל טעות כמשמעותה בסעיף 14(א) לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). כן טוענת הנתבעת כי עמדתו של המינהל הינה בבחינת נסיבות אשר סיכלו את קיום ההסכם, כמשמעות הדברים בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל בפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות"). כן מוסיפה הנתבעת וטוענת במסגרת סיכומיה כי מאחר ובין הוראות ההסכם נקבע כי יש לקבל את הסכמת המינהל ואישורו להעברת הזכויות, הרי שיש לראות את התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם כהתחייבויות חוזיות על תנאי במובנו של סעיף 27(ב) לחוק החוזים.

התובעת מצידה שבה וטוענת כי הודעת הביטול נשלחה על ידי הנתבעת שלא כדין. כפי טענתה, לאחר הודעת המינהל בדבר סירובו לאשר העברת הזכויות, לא באה היא בטרוניה כלפי הנתבעת ולא דרשה ממנה דבר בעניין זה. לטענתה, לאחר קבלת הודעת המינהל מיהרה הנתבעת והזדרזה לבטל את ההסכם שכן חיפשה כל דרך שהיא להתנער ממנו.

לטענת התובעת יש לדחות טענת הנתבעת כי נסיבות העניין הינן בבחינת טעות המזכה אותה בביטול ההסכם. לטענתה, לא נוצרה מניעה להעברת הזכויות במשק וממילא אין מדובר בטעות כלשהיא, לפיכך לטענתה היה על הנתבעת להמתין להשלמת ההליכים. התובעת מוסיפה וטוענת כי אף אם היה המינהל אוסר העברת הזכויות גם אז לא היתה רשאית הנתבעת לבטל את ההסכם, שכן היא בעצמה נטלה על עצמה במסגרת ההסכם את הסיכון לקיום מצב הדברים האמור. כן מוסיפה התובעת לטעון כי ממילא לא היתה רשאית הנתבעת לבטל את ההסכם בדרך של סעד עצמי, אלא היה עליה לפנות לבית המשפט, כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים. חיזוק לטענתה זו מוצאת התובעת בטענות הנתבעת עצמה הטוענת לטעות משותפת של הצדדים.

בהתייחס לטענת הסיכול שנטענה על ידי הנתבעת טוענת התובעת כי טענה זו יכולה היתה להישמע מפי הנתבעת מקום שהתובעת היתה מעלה טענה שההסכם הופר על ידי הנתבעת מעצם כך שלא העבירה את הזכויות על שם התובעת בהגיע במועד שנקבע לכך בהסכם ודורשת סעד של אכיפה או פיצויים בשל כך. אלא שלטענת התובעת, היא כלל לא באה בטרוניה אל הנתבעת בעניין זה. לטענתה, הנתבעת כלל לא הראתה כי העברת הזכויות לא התאפשרה באופן קבוע ומוחלט ומעמדת המינהל עולה כי העברת הזכויות תתאפשר לאחר תיקון שטח המשק על ידי המושב. עוד מוסיפה התובעת לטעון כי הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים האפשריים כדי לאפשר את העברת הזכויות במשק כפי שמחייבים דיני הסיכול וכפי שהתחייבה בהסכם. כן לטענתה ממילא לא מתקיימים בעניינו יסודות הסיכול מאחר והנתבעת היתה מודעת לכל העובדות בעניין שטחו של משק תקני במושב ובעניין שטחו של המשק שבבעלותה ולפיכך ברי כי היא היתה יכולה לצפות כי המינהל יתנה את רישום העברת הזכויות במשק בתיקון שטחו של המשק, והראייה כי במסגרת ההסכם היא אף נטלה על עצמה סיכון זה.

אוסיף ואציין כי במסגרת סיכומי התשובה הועלו על ידי התובעת טענות למניעות דיונית של הנתבעת להעלות חלק מהטענות אשר הועלו על ידה לראשונה במסגרת סיכומיה. לא מצאתי כי יש בטענות אלה ממש ואעמוד על כך בהמשך הדברים.