פרדמן נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), אשר הרשיעה, לאחר שמיעת ראיות, וגזרה את דינו של המערער ביום 06.10.10 לעונשים שונים, בעיקר עונש של פסילה בפועל של שלוש שנים, והינו אמור לקבל רישיון נהיגה.

כתב האישום ייחס למערער עבירה חמורה של כניסה לרמזור בצומת מסובים, עת הגיע מצפון לדרום, כאשר הרמזור הראה אדום. בעשותו כן, פגע בנהג רכב מונית, אשר הגיע ממזרח למערב. כתוצאה מאותה תאונה, נפגעו מספר אנשים, ביניהם גם טרמפיסט, אשר שימש לימים כעד תביעה.

הערעור הוא הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

בית משפט קמא, בהכרעת דינו הארוכה והמנומקת, לאחר שבחר את כלל הראיות שבאו בפניו, קבע ממצאי עובדה, תוך שהוא בוחן את מהימנותם של העדים שבאו בפניו, הן את עדותו מטעם התביעה של הנהג, יצחק הרצל, אשר העיד כי את שני הרמזורים שהיו בצומת העומדים זה אחר זה, חצה באור ירוק, כך גם העיד עד התביעה, טרמפיסט אחד משלושה שהיה בספסל האחורי ברכבו של המערער, ושמו דוידוביץ'. אותו עד טרמפיסט, אשר נפצע ונחבל חבלות קשות בתאונה, אושפז מיד לאחר התאונה ועפ"י מה שהוצג לבית המשפט, ת/9, סבל עד למועד עדותו בבית המשפט מפגיעתו בתאונה.

בוחן משטרתי מטעם התביעה לא ידע לומר ונסמך על ראיות אובייקטיביות מי הוא זה שהגיע לצומת – הנאשם ונהג המונית, עד תביעה 2, אשר נכנס לרמזור באדום.

התמונה הראייתית שעמדה בפני בית משפט קמא, בבואו להכריע את הדין, הייתה שמטעם המדינה העידו נהג המונית והטרמפיסט דוידוביץ', אשר אמרו ברחל בתך הקטנה שנהג המונית נסע בירוק והמערער נסע באדום, ומנגד, עמדה עדותו של המערער, אשר אולי מחמת העובדה שהוא אדם ישר, לא יכל לומר בוודאות מה היה צבע האור ברמזור, עת נכנס לצומת.

כאן המקום לומר, כי למרות שניתנה דחייה זו, לא הועדה אשת המערער, אשר ישבה ברכב. אולי מנימוקים מתקבלים על הדעת, ולא הועדו שני הטרמפיסטים האחרים, אשר אמרותיהם הוגשו ע,י ההגנה בהסכמת התביעה כראיות לתוכנן, אך הללו לא יכלו מחמת שלא ראו לומר מה היה צבע האור ברמזור, בעת שנכנס לצומת המערער.

בית משפט קמא, חד-משמעית, קבע שהוא מעדיף את עדויות התביעה. אמנם לא קבע שהוא דוחה את עמדת המערער במפורש, אך כך עולים הדברים במשתמע, תוך שציין שאפילו המערער לא יכול לומר מה היה האור ברמזור, עת שנכנס לצומת.

בית משפט קמא היה ער לטענות באשר לאמינותו של עד התביעה, הטרמפיסט, ורקע על סמך התרשמותו מעדותו שהוא מקבל את גרסתו ומאמין לה.

אסכים, שצודק המערער בטענתו, שמאחר ובית המשפט קיבל את אמרות שני הטרמפיסטים האחרים כראיות, לא היה מקום לזקוף לחובת המערער את אי-הבאתם לבית המשפט, אך אזכיר שגם קבלת טענה מטענות הערעור, אין משמעותה שעל בית המשפט לקבל את הערעור.

עיקר קצפם של המערער ובאת כוחו הינם על כך שבית המשפט ייחס אמינות לעד הטרמפיסט, אשר, ללא ספק, בשל כך שהגיש תביעה אזרחית כנגד המערער, היה עד בעל עניין, אשר במקום אחד טען לאי-זיכרון ובמקום אחר אמר דברים הפוכים, כלומר, שהעיד שהמערער נסע באדום, כך גם טוענת ההגנה, שלא היה מקום להעדיף את עדותו של עד זה, לאור עדותם באמרו, ששני הטרמפיסטים האחרים, שלא נכון שצעקו למערער טרם כניסה לצומת "אדום! אדום!".

בית משפט קמא קבע קביעות של אמינות ומהימנות, קביעות שקבע על סמך העובדות כפי שראה אותן. בכך, ערכאת הערעור ממעטת להתערב, ותעשה כן רק בנסיבות חריגות, כפי שנאמר בע"פ 6921/01 פלוני נ' מדינת ישראל

"כידוע, בכל הנוגע לקביעות שבעובדה לממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, ממעטת ערכאת הערעור להתערב, שכן, בידיה של הערכאה הדיונית הופקדה מלאכה זו, של קביעת ממצאים שבעובדה, וההתרשמות מן העדים שהעידו לפניה..."

אין בסיס לבית משפט של ערעור לקבוע שכל הקביעות העובדתיות שקבע בית משפט קמא בטעות יסודן, ולכן, אדחה את הערעור על עצם ההרשעה.

לא כך לעניין הערעור לעונש. אכן, בית משפט קמא ייחס לכך משקל, עסקינן בתאונה קשה. תאונה קשה בשל נסיבותיה – כניסה לצומת ברמזור אדום, והן באשר לתוצאותיה, חבלות של ממש לארבעה אנשים; נהג המונית, המערער ושניים מן הטרמפיסטים – עד התביעה דוידוביץ' ואחר. שניים נוספים נחבלו חבלות קלות יותר, ובהם אשת המערער.

לשני אלה בוודאי משקל בענישת המערער, כשמדובר בעבירות של רשלנות ובעבירות הגורמות חבלות ותאונות דרכים, ככל שהתוצאה הנגרמת קשה יותר, הענישה מכבידה יותר, כשמדובר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, דבר שבשגרה מקבלים עונשי מאסר ממש ופסילות ארוכות בנות שנים.

עדיין, בית משפט קמא צריך היה להגיד נסיבות נוספות, שיקולים נוספים במסגרת הענישה, וצרך שהענישה תהיה מתאימה, הולמת ומידתית בנסיבות, כפי שהתרחשו.

הנני סובר שבנסיבותיו האישיות של המערער, שהינו, ללא ספק, אזרח מועיל ותורם לחברה, וכאשר מדובר במי שאין לו הרשעות קודמות, אם כי עובר לביצוע התאונה, היה נהג חדש מאוד, ובהינתן שעונש הפסילה המינימאלית על עבירה מסוג זה. עפ"י סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, שלושה חודשים פסילה בפועל, יש מקום להטלת פסילה בפועל ממושכת, אך לא כה ממושכת, כפי שקבע בית משפט קמא.

ער אני להלכה שבאה, בין היתר, בע"פ 3015/09, מדינת ישראל נ' פואד קדיח, (לא פורסם, מיום 20.07.10), אשר קבעה כי: