פרדיס נ' פרדיס ואח'

החלטה

לפניי בקשה להתיר למבקש (התובע) להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

ביום 5.7.2010 נפגע התובע בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), שהיא גם תאונת עבודה. פגיעתו הוכרה כתאונת עבודה, ועל כן פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה. ביום 6.11.2011 קבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בתחום האורתופדי, וכי לא נותרה לו נכות בתחום א.א.ג. תוך הסתמכות על חו"ד המומחה היועץ בתחום הא.א.ג. (ד"ר מרואן כרם) מיום 4.9.2011 לפיה "אין קשר סיבתי בין תלונות התובע ל"צפצופים" באוזניים לאירוע הנדון".

ערר שהגיש התובע לוועדה הרפואית לעררים נתקבל ביחס לשיעור הנכות האורתופדית, ובהחלטה מיום 27.12.2011 קבעה ועדת הערר כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום האורתופדי. ערר התובע ביחס לנכות בתחום הא.א.ג. נדחה, לאחר שועדת הערר עיינה בחו"ד ד"ר בן דוד, מומחה בתחום א.א.ג. מטעם התובע, והחליטה שלא לקבל את קביעותיו.

כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של תובע עקב תאונת עבודה מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן היא מחייבת בהליך שבפניי.

התובע אינו משלים עם קביעת הוועדה, ועל כן הגיש את בקשתו דנן, במסגרתה הוא עותר להתיר לו להביא ראיות לסתור את ממצאי הוועדה. בבקשתו טען התובע, כי הועדה לא התייחסה לחו"ד המומחה מטעמו בתחום הא.א.ג. (ד"ר בן דוד) שעמדה בפניה, לא נימקה את החלטתה לאור הממצאים הרפואיים וחוות הדעת וקבעה, כי ליקוי השמיעה הקל נגרם כתוצאה מהרעש המופק בחיי היום יום. לגישתו, הועדה שללה את הקשר הסיבתי בין תלונותיו לבין האירוע הנדון תוך מתן הסבר שאינו מתקבל על הדעת. עוד טען המבקש, כי הועדה כלל לא דנה בטנטון התמידי ממנו הוא סובל ובתלונותיו על סחרחורת, ולא התייחסה לעברו הרפואי עובר לתאונה ולעובדה שהוא לא סבל לפני התאונה מתלונות אלה.

בתגובתן טענו הנתבעות, כי יש לדחות הבקשה. נטען, כי טענותיו של התובע מתאימות לכתב ערעור, ואינן מתאימות לדיון במסגרת בקשה להבאת ראיות לסתור. הנתבעות הוסיפו, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. עוד נטען, כי בהתאם להלכה הפסוקה חוות דעת שונות של מומחים רפואיים, גם אם קיים ביניהן פער גבוה, אינן מהוות טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. הוא הדין במקרה שלפנינו, בו החליטה הועדה שלא לקבל את חוות דעת המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר בן דוד, וקבעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום א.א.ג. בגין האירוע. לטענתן, במקרה דנן, הן היועץ הרפואי בתחום א.א.ג. ד"ר מרואן כרם, שחוות דעתו הוזמנה ע"י הועדה הרפואית מדרג ראשון, הן הועדה הרפואית מדרג ראשון, והן הועדה הרפואית לעררים, התייחסו במפורש ובהחרבה לשאלת הקשר הסיבתי בין הטנטון הנטען לבין התאונה, ושללו קיומו של קשר סיבתי. לאור כל אלה, עמדת הנתבעות היא כי יש לדחות את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

דין הבקשה להידחות. סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הוראה זו נועדה ליתן מענה לקושי העומד בפני בית המשפט להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות ; הן קושי שיסודו בבזבוז הזמן והמשאבים שנדרשו להכרעה האמורה והן הקושי הענייני לקבוע ממצאים, לנוכח פער, לפעמים רב, בין דעות המומחים (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505).

בפרשת אבו עליון נקבע, כי רשות לסתור תינתן במקרים חריגים, אם כי רשימת המקרים בהם תינתן רשות כאמור, אינה רשימה סגורה ודינו של כל מקרה להידון לגופו. נקבע כי ניתן להצביע על שני סוגי טעמים, אשר מצדיקים מתן רשות לסתור קביעה על פי דין:

"א)טעמים משפטיים כגון: פגם מהותי בהליך הקודם, תרמית, ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ;

ב)טעמים עובדתיים כבדי משקל, כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או התגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת".

עוד נקבע, כי עצם העובדה שקיימים מומחים רפואיים הסבורים אחרת מקביעת ועדת המל"ל ואף אם עסקינן בפער גדול בין הקביעות, אינה מספקת להתיר הבאת ראיות לסתור ( ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד פ"ד מה(4) 77). בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ולא יתיר לסתור רק בגלל שדעתו אינה נוחה מהנמקת הועדה, או כאשר נתקל בית המשפט בהנמקות שאינן מפורטות דיין, או שמתעוררים ספקות באשר להחלטת הועדה.

לענייננו, מעיון בדו"ח הוועדה הרפואית לעררים עולה, כי הוועדה התייחסה בפירוט מלא וממצה לכל תלונות התובע בגין ירידה בשמיעה, טנטון וסחרחורת. באשר לירידה בשמיעה והטנטון נקבע, כי בדיקות השמיעה שביצע התובע אינן אמינות מכיוון שרמת השמיעה שהופקה בהן אינה מתאימה לבדיקת סף השמיעה. היא קבעה עוד, כי מאחר שמדובר בפגיעה מסוג צליפת שוט וללא פגיעת ראש ישירה, אין לצפות להופעת ליקוי שמיעה או טנטון, וכי תלונות התובע בעניין זה קשורות לחשיפה לרעש הנובע מחיי היום יום. לדעת הוועדה, מדובר בליקוי שמיעה קל מאוד שיכול להיגרם עקב חשיפה לרעש קל המופק במהלך חיי היום יום.

לעניין הסחרחורת קבעה הוועדה, כי פגיעה מסוג צליפת שוט יכולה, מבחינה עקרונית, לגרום לסחרחורת, אך היא לא קיבלה את טענת התובע לעצם קיום הסחרחורת. היא ציינה, כי מערכת שיווי המשקל נבדקה בוועדה מדרג ראשון ולא נמצאה כל פגיעה במערכת שיווי המשקל, וכי בבדיקת ENG שביצע התובע לא נמצאה כל פגיעה במערכת שיווי המשקל. הוועדה אף התייחסה לחוות דעתו של ד"ר בן דוד, המומחה מטעם התובע, ודחתה את ממצאיו ומסקנותיו לאור המטעמים שפורטו לעיל.

הנה כי כן, טענות ותלונות התובע זכו לדיון ממצה ומעמיק, והעובדה שהוא (התובע) אינו מסכים עם קביעות והנמקת הוועדה אינה מהווה טעם להבאת ראיות לסתור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבות בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ב, 16 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: