פרג'יאן אלי מובילים בע"מ נ' י.ב.מ. שווק אלומניום וזכוכית בע"מ ואח'

פסק - דין

בפני ערעור על החלטת כב' רשם לשכת ההוצל"פ בעכו, מר מוהנד חליאלה, מיום 8.5.13 שניתנה במסגרת תיק איחוד שמספרו 08-99867-10-2, ולפיה חויבה המערערת (צד ג') לשלם למשיבה 1 (הזוכה), סך של 31,302 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, מכוח סעיף 48 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") .

לאחר הגשת הערעור והתשובה לו, התקיים ביום 10.2.14 בפניי דיון במסגרתו שטחו הצדדים את טיעוניהם, והתיק נדחה למתן פסק דין.

המערערת טוענת כי לאחר קבלת צו עיקול על כספים המגיעים לחייב היא פעלה עפ"י חוק ההוצל"פ בכך שהודיעה ללשכת ההוצל"פ כי אכן קיימים כספים בידה השייכים לחייב. היא לא העבירה את הכספים לידי החייב או למאן דהוא מטעמו, אלא העבירה אותם לנושים בתיק פש"ר וזאת עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי שהורה בין היתר על ביטול צו העיקול; כפי שנטען בהרחבה בתיק הערעור, העברת הכספים הייתה מהסיבה שיש הצדק סביר להתנהלות המערערת במקרה שבפנינו. עוד נטען כי הכספים הועברו לאותם נושים ובכך לא נגרם לזוכים בתיק האיחוד נזק כלשהו מאחר והם נושים בתיק הפש"ר.

מנגד טוענת המשיבה 1 (הזוכה בתיק ההוצל"פ) כי המערערת מודה שחויבה לשלם למשיב 2 (החייב) כספים במסגרת ההליך בביה"ד לעבודה אך מסרה למשיב 2 שיקים מעותדים. רשם ההוצל"פ הורה לה לבטל שיקים אלה ולהעביר את הסכומים לתיק ההוצל"פ. אך את זאת לא עשתה המערערת, לא במועד הפירעון, ולא בכלל; במרוצת הזמן, הגיע מועד פירעון השיקים אך כמובן המערערת לא פרעה אותם משום שהם בוטלו. את הכספים החזיקה המערערת באמתחתה וניהלה עם המשיבה 1 מאבק, תוך שהפרה בכך שלוש החלטות ברורות וחדות של רשם ההוצל"פ; החלטת רשם ההוצל"פ על ביטול השיקים הייתה ברורה, וברור מהסיפא של ההחלטה שהכוונה הייתה להעברה מיידית של תמורת השיקים לתיק האיחוד. מדובר בקנוניה בין החייב לבין המערערת. המערערת נלחמת את מלחמתו של החייב והחייב עוזר למערערת ולהיפך.

דיון:

אחת הדרכים שנקבעו בחקיקה על מנת לאפשר גביית חובות של חייבים בהוצל"פ היא הטלת עיקול אצל צד שלישי המחזיק בנכסי החייב. הרחבה זו של אמצעי העיקול מאפשרת לזוכה לעקוב אחר נכסי החייב גם כאשר הם מוחזקים בידי צד שלישי כדי שהזוכה יוכל להיפרע מתוכם את החוב, והיא נועדה לשרת את תכליתו הבסיסית של העיקול: לתת בידי הזוכה מכשיר יעיל ואפקטיבי שיקל עליו את גביית החוב. העיקול אצל צד שלישי מייעל מאד את הליכי הגביה ותורם תרומה מהותית להשגת תכליתם. נקבע כי צד שלישי המקבל צו עיקול הופך, בעל כורחו, לגורם מעורב בהליך, ובתור שכזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצידן אחריות. למרות שלצד שלישי, המקבל את צו העיקול, אין אינטרס אישי בהליך הרי הוא אינו פטור ממילוי החובות המוטלות עליו בדין, וחובות כידוע יש לקיים בתום לב. עקרון זה הוחל על מכלול המשפט האזרחי מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים(חלק כללי), תשל"ג-1973. בכל הנוגע להתנהגותו של מקבל צו העיקול כלפי הזוכה בהוצאה לפועל מדובר בשתי חובות עיקריות: אחת, החובה למסור הודעה לאחר קבלת צו העיקול (סע' 44-45 לחוק ההוצל"פ). שתיים, החובה המהותית יותר למסור לידי מנהל לשכת ההוצל"פ את הנכסים המעוקלים (סע' 47 לחוק). בצידה של החובה למסירת המעוקלים, קובע סע' 48 לחוק סנקציה לפיה רשאי הרשם לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. ואם מצביע הצד השלישי על "הצדק סביר" הוא יופטר מהסנקציה הקבועה בסעיף 48 לחוק (ראו: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית –עדכון מס' 1 (2010) עמ' 860-861).

אין חולק, שבמועד קבלת צו העיקול אצל צד ג' (המערערת), כבר מסרה המערערת למשיב 2 (החייב), 6 שיקים מעותדים שטרם נפרעו ע"ס 5,000 ₪ כ"א, כאשר השיק הראשון לז.פ 31.7.12 ויתרת השיקים -לז.פ מעותדים ליום ה- 30 או ה- 31 ל- 5 החודשים שלאחריו, ושיק נוסף ע"ס 1,302 ₪ לז.פ 31.1.13, סה"כ 31,302 ש"ח. לכאורה ניתן היה לטעון שמכיוון שבמועד קבלת צו העיקול לא היו בידי המערערת נכסים של החייב (המשיב 2), שכן בטרם הומצא צו העיקול למערערת כבר נמסרו השיקים הנ"ל למשיב 2 ובכך הפכו לקניינו. ומבחינת דיני השטרות, כשלעצמם, אין צו העיקול חוסם את פירעון השטר.

ואולם נפסק בע"א 533/07 ארגון מושבי הפועל המזרחי נגד משה ולך ואח', פ"ד מג(2) 864, כי על אף מעבר הקניין בשטר, החוב הגלום בו איננו פוקע עד למועד הפירעון. דהיינו, במקרה דנן, עם מסירת השיקים הדחויים לידי המשיב 2, נעשתה התקשרות בת פועל עפ"י השיקים בין המערערת למשיב 2, שעניינה יישום פסה"ד שניתן בהליך בביה"ד לעבודה, וקמה למשיב 2 הזכות לתבוע לפי השיקים, אלא אל מול זכות זו ניצב צו העיקול, המהווה מחסום המונע את מימוש השיקים ע"י המשיב 2 שטרם נפרעו הלכה למעשה. במקרה דנן, ננעל "המחסום המשפטי" על כספי השיקים מרגע שהומצא צו העיקול אל המערערת, שהרי העברת הכספים (פירעון השיקים המעותדים ע"י המערערת באמצעות הבנק הנמשך) היא פעולה שצו העיקול בא למנוע.

המסקנה הנ"ל מתחזקת נוכח העובדה כי המערערת לא התעלמה מצו העיקול אלא מצאה לנכון (ובצדק) לפנות ביום 24.7.12 אל רשם ההוצל"פ בבקשה למתן הוראות בנוגע לצו העיקול והן לב"כ המשיב 2 שייצגו בהליך בביה"ד לעבודה והתריעה כי תיאלץ לפעול עפ"י צו העיקול ולבטל את השיקים שנמסרו ולהעביר את תמורתם ללשכת ההוצל"פ אלא אם ידאג המשיב 2 ו/או ב"כ לביטול צו העיקול. למחרת (25.7.12), ניתנה החלטה ע"י רשם ההוצל"פ לפיה על צד ג' (המערערת) לבטל את השיקים מיידית ולהעביר את סכום השיקים לתיק האיחוד. בהקשר לכך, יש לציין את הוראת סעיף 51 לחוק ההוצל"פ לפיה מסירת נכס או תשלום חוב לידי מנהל לשכת ההוצל"פ לפי צו עיקול בידי צד ג', פוטרים את צד ג' מאחריותו כלפי החייב. כלומר ע"י תשלום סכום החוב לידי המעקל (הזוכה באמצעות לשכת ההוצל"פ) ממלא צד ג', המחזיק בכספי החייב, גם אחר חיובו השטרי כלפי החייב.

הצדדים חלוקים האם בהתאם להחלטת הרשם מיום 25.7.12 היה על המערערת להעביר את תמורת כל תמורת השיקים "מיידית" ללשכת ההוצל"פ כטענת המשיבה 1 או להשהות את העברת הכספים בידי המערערת עד חלוף מועד פירעונם של השיקים, כטענת המערערת.

סעיף 47 לחוק ההוצל"פ קובע לעניין "מסירת הנכסים המעוקלים" כי הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצל"פ את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצל"פ קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב- עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצל"פ בהגיע זמן פירעונם. סעיף 1 לחוק הוצל"פ מגדיר "נכס" לרבות זכות קיימת או עתידה. עפ"י הפסיקה, ניתן לעקל לא רק זכות קיימת של החייב אלא גם זכות עתידית ובלבד שמדובר בזכות ודאית, ולא סיכוי תיאורטי בעתיד לקבל כסף. בעניינו, שילוב ההוראות הנ"ל, ובזיקה להחלטת רשם ההוצל"פ מיום 25.7.12, מעלה כי המערערת הייתה מחויבת להורות לבנק הנמשך מיידית על ביטול כל השיקים המעותדים שמסרה למשיב 2, ולהעביר את תמורתם ללשכת ההוצל"פ מדי חודש בחודשו בהגיע מועד פירעונו של כל שיק ושיק. מכאן, שאין לקבל את טענת המערערת כי היה עליה להמתין עד לקבלת השיקים (המבוטלים) חזרה מהמשיב 2 כתנאי להעברת הכספים המעוקלים ללשכת ההוצל"פ (עמ' 1 לפרוטוקול שורות 18-19) או כי המערערת התכוונה להעביר את סכומי השיקים, לאחר פירעונם לתיק האיחוד, היינו לאחר 30.1.13. (רק לאחר שיחלוף זמן פירעונו של השיק האחרון, סע' 12 לכתב הערעור).

המערערת לא פעלה עפ"י החלטת הרשם ההוצל"פ מיום 25.7.12 וגם לא עפ"י החלטת הרשם מיום 30.10.12 שניתנה בעקבות בקשה שהגישה המשיבה 1 לחייב את המערערת לקיים את ההחלטה מיום 25.7.12 , ואף לא עפ"י החלטה נוספת של רשם ההוצל"פ במסגרת בקשה נוספת שהגישה המשיבה 1 לחייב את המערערת בחוב הפסוק לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ. למעלה מן הדרוש אציין, ואף מבלי להכריע בטענה גופא, כי מקובלת עלי עמדתו העקרונית של רשם ההוצל"פ, לפיה גם אם סברה המערערת שכספי המשיב 2 המוחזקים על ידה בעקבות ביטול השיקים, מוגנים מפני עיקול לפי סע' 26 לחוק פיצויי פיטורין, עדיין אין בכך כדי לפטור אותה מחובתה כצד ג' מלכבד שלוש החלטות מפורשות של רשם ההוצל"פ ולהעביר את הנכסים המעוקלים בידיה "...באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן", ובעיקר שמדובר בטענת הגנה של המשיב 2 ולא שלה כצד ג'. דבר זה לא נעשה על ידה במשך חודשים רבים ולאחר שחלף מועד פירעונם של השיקים שמסרה למשיב 2, ואשר עפ"י הנטען, בוטלו על ידה. מכאן, הונח הבסיס העובדתי והמשפטי לחיובה של המערערת כצד ג', וכעת עולה השאלה אם היא הוכיחה "הצדק סביר" לאי העברת הנכסים המעוקלים על ידה (תמורת השיקים) ללשכת ההוצל"פ.

בפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין ארגון מושבי הפועל המזרחי הנ"ל, נקבע כי המונח "הצדק סביר" לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ משמעותו כל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. נקיטת המונח "סביר" מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי–העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל בנסיבות שבהן פעל הצד השלישי.

עיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 23.10.12 (נספח 1 לתשובה לערעור) שניתנה במסגרת בקשת משיב 2 לאישור הסדר נושים מלמד כי ניתנה החלטה לפיה במידה ויפקיד החייב סך של 50,000 ₪ בקופת ביהמ"ש יעוכבו ההליכים נגדו. לא הובאה כל ראיה לפיה החייב הפקיד את הסכום הנ"ל, כתנאי לעיכוב הליכים נגדו. עיון בנספח יב' לכתב הערעור שהינו החלטה נוספת של בימ"ש מחוזי במסגרת הליכי פש"ר של משיב 2 עולה כי תנאי לעיכוב ההליכים נגד המשיב 2 ולביטול עיקולים שהוטלו על נכסיו במסגרת הליכי הוצל"פ הוא העברת כספי המשיב 2 המעוקלים שהוחזקו עד אותה עת בידי המערערת, מכוח צו עיקול, לידי הנאמנת שמונתה. יוצא אפוא, כי אף מבלי להיכנס לגופן של טענות בדבר קנוניה, ניגוד אינטרסים בייצוג משותף של המערערת והמשיב 2, העלמת מידע מהותי מבימ"ש של פשיטת רגל וכו', הרי שבמועד ההחלטה הנ"ל (6.3.13) עשתה המשיבה דין לעצמה עת השהתה את כספי המשיב 2 המעוקלים והמוחזקים בידה שלא כל זכות שבדין, למרות שחלף זה מכבר המועד לפירעון השיק האחרון בסדרת השיקים שנמסרו למשיב 2 (31.1.13), וזאת בניגוד ל-3 החלטות רשם ההוצל"פ כאמור.

גם אם נניח לטובת המערערת שלאור ביטול העיקולים שהוטלו במסגרת הליכי הוצל"פ עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 6.3.13 כאמור נוצר "הצדק סביר" להעברת הכספים המעוקלים על ידה בסך 31,302 ₪ לנאמנת שמונתה ע"י בימ"ש של פשט"ר לביצוע הסדר הנושים של המשיב 2 , עדיין אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של רשם ההוצל"פ לדון בטענת המשיבה 1 לחיוב צד ג' בחוב הפסוק מכוח סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, לגבי התקופה שקדמה למועד ביטול צו העיקול אצל צד ג'.

לאור האמור, נמצא כי החלטת רשם ההוצל"פ, ניתנה באופן מבוסס ומנומק כדבעי, לאחר ששמע את ראיות הצדדים, וניתנה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. לא מצאתי כל יסוד להתערב בה.

סיכום:

אני מורה על דחיית הערעור, ומחייב את המערערת לשלם למשיבה מס' 1 שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.