פר"ק 53352-12-15 בנימיני נ' רשות השידור ירושלים ואח'

1. בפניי בקשה דחופה לאישור הגשת בקשה למתן צו מניעה זמני לבית הדין לעבודה כנגד המשיבה 1 (בפירוק) (להלן – הבקשה). על דעת הצדדים ניתנה ההחלטה על פי החומר הכתוב שבפניי.

2. ברקע ההתדיינות מצויות העובדות הבאות. המבקשת היא הגב' ליזי בינימיני (להלן – המבקשת). המשיבה 1 היא רשות השידור (בפירוק) (להלן – רשות השידור). המשיב 2 הוא כונס הנכסים הרשמי של מחוז ירושלים בתפקידו כמפרק רשות השידור (להלן – המפרק). המבקשת שימשה כמרכזנית במשרדי רשות השידור, מזה כ – 17 שנים. בתחילת חודש נובמבר 2015 הודע למבקשת כי היא מפוטרת מתפקידה. פיטוריה של המבקשת נכנסו לתוקף ביום 31.12.15. ביסוד הבקשה טענות הנוגעות לזהות המעסיק של המבקשת במשך תקופת עבודתה כאמור. נטען לפיטורים שלא כדין. בתוך כך נטען, כי לא ניתנה למבקשת זכות השימוע. על רקע זה, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה עותרת המבקשת לאשר לה לפתוח בהליך צו מניעה זמני בבית הדין לעבודה בירושלים כנגד רשות השידור על מנת לאסור את פיטוריה על ידי רשות השידור, לכל הפחות, עד שתינתן החלטה בדבר מהות היחסים בין המבקשת לרשות השידור. המפרק מתנגד לבקשה זו.

3. דין הבקשה להידחות. בפסיקה נקבע, כי היקף הביקורת של בית המשפט ורמת הפיקוח שלו על פעולות מפרק הרשות מצומצמים ביותר, וכי התערבות בית משפט בשיקול דעתו תיעשה רק במקרים חריגים (פר"ק (ירושלים) 11446-08-14 נסטלבאום נ' פרופ' דוד האן, כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק רשות השידור (9.2.15), בפסקה 9 להחלטת כב' השופט ד' מינץ). ביסוד הלכה זו מצוי מעמדו הסטטוטורי המיוחד של מפרק רשות השידור, על פי חוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד – 2014 (להלן – החוק). לא שוכנעתי כי במקרה הנוכחי מדובר בהחלטה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, באופן העשוי להצדיק התערבות בה. אבהיר בקצרה את שיקולי.

4. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 104 לחוק. סעיף זה קובע כי "מיום הפרסום לא יהיה ניתן להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד הרשות, אלא ברשות המפרק ובתנאים שייקבע; לעניין זה, 'הליך' – כהגדרתו בסעיף 350ב(א) לחוק החברות בשינויים המחויבים". כל ההליכים המשפטיים אשר התנהלו נגד רשות השידור הוקפאו בהתאם להוראה האמורה. ממכלול החומר שבפניי עולה, כי המבקשת לא הגישה למפרק בקשה לחרוג מהקפאת ההליכים בעניינה. מכל מקום, התביעה העיקרית שבכוונת המבקשת להגיש לבית הדין לעבודה סבה על יחסי עובד – מעביד, ועל סעדים כספיים העשויים להיגזר מכך. יש ממש בטענת המפרק לפיה מדובר בתביעה כספית שניתן להגיש לו כתביעת חוב. עמדת המפרק לפיה עיקר הסעד בתביעתה של המבקשת הוא כספי, אינה חורגת ממתחם הסבירות.

5. לא נעלם מעיניי, כי המבקשת מעלה גם טענות הנוגעות לחוקיות פיטוריה. ברם, נפסק לא אחת, כי דרך המלך בפיטורים שלא כדין היא תשלום פיצויים ולא השבה לעבודה (ע"ע 300178/98 ביבס נ' שופרסל בע"מ, פד"ע לו 481 (2001) בפסקה 4 לפסק דינו של כב' הנשיא ס' אדלר). המבקשת מפנה, מצידה, לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 1719/11 פונדקי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (19.11.13), שם נקבע (בפסקה 3 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק - ארז), ביחס לפיטורין בשירות הציבורי, כי אין להשלים עימם כאשר הם נגועים בשיקולים זרים, וכי במקרים כגון אלה ההיענות לשימוש בסעד האכיפה תהיה רבה יותר.

6. ברם, ההפניה לפסיקה זו נגועה בהנחת המבוקש, שכן בפני המבקשת, הטוענת לראשונה לאחר 17 שנות העסקה כי רשות השידור היא המעבידה שלה, ניצבת משוכה לא פשוטה לבסס את טענתה, כי עניינה נופל מעיקרו לגדרי ההלכה האמורה. הדברים אמורים גם בשים לב להוראת סעיף 106(ב) לחוק, ולפררוגטיבה הניהולית הרחבה שניתנה בגדרה למפרק בכל הנוגע להעסקת עובדים. בנסיבות אלה, אין בעמדת המפרק, נשוא בקשה זו, פגם העשוי להצדיק את התערבותו של בית המשפט. יש גם טעם בעמדת המפרק, לפיה ברירת המחדל היא בירור טענותיהם ותביעותיהם של עובדים בפניו, והחריג – מתן היתר לפנייה לערכאות. לנוכח המפורט לעיל, לא מצאתי בהקשר זה עילה להתערבות בעמדתו של המפרק, לפיה לא הונחה תשתית מספקת המלמדת כי במקרה הנוכחי יש לחרוג מן הכלל האמור. הוא הדין בעמדת המפרק, לפיה הבקשה אינה מאופיינת בדחיפות העשויה להצדיק מתן היתר לפנייה לבית הדין לעבודה לשם הגשת בקשה לסעד זמני.

7. התוצאה של כל האמור היא, כי הבקשה נדחית. מובהר, כי איני קובע מסמרות לגופן של טענות, ובכלל זה טענות המבקשת לעניין זהות מעסיקה בתקופה בה עבדה במשרדי רשות השידור. נוכח ההסכמה הדיונית שייתרה את הצורך בקיום דיון, ובשים לב להיקף העבודה שנדרשה, ולמעמדם היחסי של הצדדים, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ו, 25 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.