פר"ק 49258-07-12 משמרת חברה לשירותח נאמנות בע"מ נ' כונס נכסים רשמי ואח',פר"ק 19977-03-12 נעאלוה + 1170 אחרים נ' אייס רשתות שיווק- מוצרי צריכה בע"מ,פר"ק 49258-07-12המבקשים (בקשה 98),פר"ק 19977-03-12,עו"ד אמיר פלמר,מפרק

חברת אם וחברת בת ששתיהן חדלות פירעון. חברת הבת חבה לחברת האם בגין הלוואה שהיא הלוואת בעלים. חברת האם מימנה את הונה של חברת הבת במימון דק, וניהולה של חברת הבת נעשה מתוך היבט של צורכי חברת האם. האם יש מקום, בנסיבות אלו ואחרות, להשעות את חובה של חברת הבת בגין החזר ההלוואה באופן שלא יהיה עליה לשלמו אלא לאחר שתיפרע חובותיה לנושים אחרים? זו השאלה המרכזית שבה אעסוק בהחלטה זו הדנה בבקשת המפרקים שלא להשעות את חוב ההלוואה. נוסף על כך אדון בחוב שחבה חברת האם לחברת הבת שגם אותו מבקשים המפרקים שלא להשעות.

1.רקע

חברת אייס אוטו דיפו בע"מ ("חברת האם") נקלעה למצב של חדלות פירעון, וביום 18.1.2012, ניתן צו הקפאת הליכים בעניינה. באותו יום ניתן גם צו להקפאת הליכים בעניינה של חברת אייס רשתות שיווק מוצרי צריכה בע"מ ("חברת הבת"), הנשלטת באופן מלא בידי חברת האם. למרבה הצער, הניסיון להבריא את החברות לא צלח, ובמסגרת הליכי פירוק מונו עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית מפרקים לשתי החברות ("המפרקים").

בעקבות טענות שונות שנטענו נגד בעלות השליטה בחברת האם ("בעלות השליטה"), בין השאר בגין אחריותן לקריסת החברות, מיניתי, על דעת בעלי הדין, את עו"ד חגי אולמן חוקר, כדי שיבדוק את נסיבות קריסת החברות ואת התנהלות בעלות השליטה בתקופה שקדמה לקריסתן. החוקר מונה ביום 23.7.2012, וביום 21.2.2013 הוא הגיש דוח סופי ("דוח החוקר"), לאחר שקודם לכן הגיש דוח ביניים. עיקרי הממצאים הרלוונטיים לענייננו יובאו בהמשך הדברים.

2.הבקשה

שתי עתירות למפרקים: האחת, להכיר בחוב של חברת הבת לחברת האם (בסכום של 89.7 מיליון ₪) כחוב רגיל, ולא להפעיל את הוראת סעיף 6(ג) בחוק החברות המאפשרת להשעות את החוב באופן שזה ישולם רק לאחר תשלום חובות אחרים, כשלמעשה לא ישולם כלל; השנייה, להכיר בחוב של חברת האם לחברת הבת (בסכום של 39.6 מיליון ₪) אף הוא כחוב שאינו מושעה. אם תתקבל הבקשה, על שתי עתירותיה, ויקוזז חובה של חברת האם מחובה של חברת הבת, יוכר חוב של חברת הבת לחברת האם בסכום של כ -50 מיליון ₪. אין צריך לומר שלכך תהיה השפעה של ממש על הדיוידנדים שתשלמנה שתי החברות לנושיהן הרגילים, וזאת לדעת כי נושיהן הרגילים של שתי החברות אינם זהים.

3.עובדות הצריכות לעניין

בשנת 2007 גייסה חברת האם הון בסכום כולל של 190 מיליון ₪, כ- 40 מיליון ₪ בהנפקת מניות וכ- 150 מיליון ₪ בהנפקת אג"ח. מתוך הסכום הכולל שגייסה פרעה חברת האם הלוואת בעלים בסכום של כ- 40 מיליון ₪, וחילקה דיוידנד לבעלים בסכום של כ- 20 מיליון ₪. בחודש מרס 2008 הלוותה חברת האם לחברת הבת 110 מיליון ₪ ("הלוואת הבעלים") מתוך הכסף שגייסה בשנת 2007. הסכם ההלוואה קבע, בין השאר, כי תנאי פירעון הלוואת הבעלים יהיו זהים לתנאי פירעון האג"ח, קרי ריבית שנתית בשיעור 6.1%, פירעון ראשון בחודש אוקטובר 2010 ופירעון מלוא ההלוואה עד סוף חודש אוקטובר 2014.

אביא כאן כמה מהממצאים העובדתיים שמצא החוקר והרלוונטיים לענייננו.

במהלך השנים 2009 - 2010 החלו החברות להיקלע לקשיים, שהלכו והחמירו בשנת 2011 ועד לקריסתן, כאמור בתחילת שנת 2012. במהלך הרבעון הראשון של שנת 2011 ירד היקף המכירות בכ-15 אחוזים בהשוואה לאותו רבעון בשנה קודמת. חברת האם הפסידה באותו רבעון הפסד נקי בסכום של 12.4 מיליון ₪, וחברת הבת הפסידה אף היא סכום דומה. הפסדים אלו גרמו לכך שחברת הבת לא עמדה באמות המידה הפיננסיות שהתחייבה להם כלפי הבנקים שמימנו במידה זו או אחרת את פעילות החברות. לפיכך החלה חברת הבת במשא ומתן עם הבנקים, שבסיומו הסכימו אלו שלא להעמיד לפירעון לאלתר את החוב בגין האשראי שהעניקו לחברת הבת, כאשר בתמורה יזרימו בעלות השליטה לחברת הבת הון בסכום של לפחות 20 מיליון ₪, כהלוואת בעלים נדחית, אשר תהיה נחותה להלוואה שהעמידו הבנקים. בהתאם להסכמות אלו, הועמדה ביום 6.6.11 הלוואת בעלים בסכום של 10 מיליון ש"ח, וביום 14.6.11 הועמדה הלוואת בעלים בסכום נוסף של 10 מיליון ש"ח, ובסך הכול 20 מיליון ₪. הלוואות אלו הועברו מבעלי השליטה לחברת האם וממנה, על פי דרישת הבנקים, לחברת הבת (פיסקה 67 בדו"ח החוקר).

בד בבד החליט הדירקטוריון, המשותף לשתי החברות, על פירעון מוקדם חלקי של הלוואת הבעלים, ובחודש מאי 2011 פרעה חברת הבת סכום של כ- 23 מיליון ₪, שלא על פי לוח הסילוקין ("הפירעון המוקדם הראשון"). חברת האם השתמשה בכספי הפירעון המוקדם הראשון לצורך רכישה עצמית של אג"ח שהנפיקה, דבר שהקטין את סכום הנשייה בה.