פר"ק 1330-09 רן מט הנדסה ופרוייקטים בע"מ ואח' נ' איל דש יעוץ מבנים והשקעות בע"מ ואח'

מבוא

1. לפניי בקשה למתן הוראות מטעם המפרק של חברת איל דש יעוץ מבנים והשקעות בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה"). המפרק מבקש כי תבוטלנה פעולות שנעשו על ידי בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה, הם המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") כאשר זו היתה בפירוק מרצון, ואשר כל מטרתן היתה הברחת הנכס היחיד של החברה לידי המשיבים. במסגרת זו מבוקש להורות על ביטולו של הסכם מכר ללא תמורה מיום 1.8.2015 לפיו נמכרה למשיבים דירה שבבעלות החברה, וכן מבוקש להורות על ביטולן של הערת אזהרה מיום 16.5.2005 שנרשמה לטובת אימה של המשיבה 2, לאחר שזו כבר נפטרה, ושל הערת אזהרה מיום 18.8.2015, שנרשמה לטובת המשיבים על יסוד הסכם המכר ללא תמורה.

    

2. הבקשה הוגשה ביום 14.5.2015 והתשובה האחרונה לה הוגשה ביום 3.11.2015. בין לבין, ביום 2.8.2015 ניתנה על ידי החלטה בבקשה אחרת של המפרק, היא בקשה מס' 36, בה ביקש המפרק לחייב את המשיבים באחריות אישית לחובותיה של החברה לפי ס' 373 ו- 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה"). הנימוק המרכזי לאותה בקשה היה דומה לטעמיה של הבקשה הנוכחית, קרי, הטענה לפיה המשיבים מכרו שלא כדין וללא תמורה את הדירה שבבעלות החברה, להם עצמם, בעת שהחברה היתה נתונה בהליכי פירוק מרצון.

    

3. עיקר העובדות הדרושות לעניננו פורטו באותה החלטה מיום 2.8.2015, ואין לי אלא לחזור עליהן פעם נוספת.

    

4. המשיבים הם בני זוג, בעלי המניות והדירקטורים בחברה. הנכס היחידי של החברה הוא דירת מגורים ברח' דוד רזיאל 6 בהרצליה, המשמשת את המשיבים למגוריהם (להלן: "הדירה").

    

5. ביום 7.4.2005 חתם המשיב 1, בתפקידו כדירקטור בחברה, על תצהיר יכולת פרעון של החברה, תצהיר הנדרש על מנת שהחברה תוכל להכנס להליך של פירוק מרצון. בתצהיר זה הוא הצהיר כי בדק היטב את מצב עסקי החברה ובא לכלל דעה שיש בידיה לשלם את מלוא חובותיה, וזאת תוך 12 חודשים לאחר תחילת הפירוק. ביום 10.4.2005 כונסה אסיפה כללית של החברה, בהשתתפות המשיבים, בה הוחלט על פירוק מרצון של החברה החל באותו יום. המשיבה 2 היא שניהלה את הישיבה. המשיב 1 מונה למפרק החברה.

    

6. ביום 17.4.2005 ניתן פסק בורר לחובתה של החברה, אשר חייב אותה לשלם לנושה בשם רן מט הנדסה ופרויקטים בע"מ (להלן: "רן מט") סך של 502,002 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.4.2000. פסק הבורר ניתן לאחר התדיינויות ממושכות קודמות, כאשר פסק הבורר הראשון ניתן עוד ביום 23.4.2000 ואף אושר ביום 24.6.2002 על ידי בית המשפט המחוזי, אלא שבית המשפט העליון ביטל ביום 13.1.2005 את הפסק הראשון והחזירו לבורר לשם שמיעת טיעונים נוספים וראיות נוספות (ע"א 7413/02). משהוחזר ההליך לבורר, ניתן כאמור ביום 17.4.2005 פסק הבורר השני. ביום 7.5.2006 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הבוררות השני (ה"פ 527/05). בקשת רשות ערעור של החברה על החלטה זו- נדחתה בבית המשפט העליון (רע"א 4213/06 איל דש יעוץ מבנים והשקעות בע"מ נ' רנ מט הנדסה ופרוייקטים בע"מ (פורסם בנבו, 04.12.2007)).

    

7. ביום 16.5.2005, כחודש ימים לאחר שניתן פסק הבורר השני לחובתה של החברה, נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובתה של אישה בשם ארנסטינה שונברגר, שלימים התברר כי נפטרה שנתיים קודם לכן, בשנת 2003 (להלן: "המנוחה"). עוד התברר כי המנוחה היא אימה של המשיבה 2, שהיא גם יורשתה היחידה. הבקשה לרישום הערת האזהרה נחתמה על ידי המשיבה 2 ביום 5.5.2005. לבקשה צורף מסמך התחייבות של החברה, בחתימתה של המשיבה 2, בה נכתב שהחברה מתחייבת לשעבד את הדירה לטובת המנוחה ולרשום משכנתא בסך 130,000 ₪ על הדירה.

    

8. ביום 1.8.2005 חתמו המשיבים על הסכם עם החברה, לפיו מכרה החברה את הדירה למשיבים, ללא כל תמורה. מטעם החברה חתם על ההסכם המשיב 1, בכובעו כמפרק החברה.

    

9. בשנת 2009 הוגשה בקשה מטעם רן מט, להעברת הליך הפירוק מרצון למסגרת של פירוק בידי בית המשפט, על סמך טענתה כי קיים חשש לפעולות של העדפת נושים והעברות מרמה של נכסי החברה. ביום 27.5.2009 מונה המבקש כמפרק זמני, ובהמשך, כמפרק קבוע של החברה. בית המשפט (כב' סג"נ ו' אלשיך) ציין בהחלטתו מיום 27.5.2009 כי התנהלותו של המשיב 1 מעוררת תמיהות רבות, בלשון המעטה, וכי במועד קבלת ההחלטה בדבר פירוק מרצון, ידעה החברה או לפחות היה עליה לדעת כי יכול וקיים לה נושה נוסף. עוד נקבע באותה החלטה כי המשיב 1 לא קיים את החובות המוטלות עליו בתפקידו כמפרק ובחר להעביר את הדירה לידיו למרות שאין מחלוקת כי ידע על החוב כלפי הנושה.

    

10. משהוגשו תביעות חוב של נושי החברה, התברר כי היקף חובותיה של החברה הינו כ- 2.1 מליון ₪: חוב של כ- 639,000 ₪ הינו כלפי רשות המיסים- מס ערך מוסף, חוב בסך של כ- 1.34 מליון ₪ הוא כלפי רן מט וחוב בסך של 120 אלף ₪ הוא כלפי המשיב 2. יודגש כי החוב לרשות המיסים הוא בגין חובות שומה לשנים 1994- 1995, 1999 ו- 2002. החברה ניסתה בשעתו לתקוף שומות אלה, בהליכים משפטיים שנקטה בשנות התשעים וכן בשנת 2003, אך ללא הצלחה.

     

11. על רקע זו הוגשה הבקשה שלפניי.

     

12. המפרק טוען כי לפי הוראת ס' 265 (ב) לפקודה, יש מקום לבטל את הפעולות שביצעו המשיבים בתקופת הפירוק מרצון של החברה נוכח התרמית שביצעו. לדידו, נוכח חובותיה של החברה לנושיה, בניגוד למצגים כוזבים שהציג המשיב 1 בכובעו כמפרק החברה בהיותה בפירוק מרצון, מדובר במעשי תרמית שביצעו המשיבים מתוך מטרה לרוקן את החברה מהנכס היחיד שלה ולהעבירו לידיהם הפרטיות. מדובר בהתנהלות שיטתית, חמורה ומגמתית של המשיבים, המבטאת את תפיסת עולמם לפיה החברה אינה אלא כלי שנועד לשרת את האינטרסים הפרטיים שלהם.

     

13. המשיב 1 טוען בתגובה לבקשה כי למשיבים זיקה מכח שנים בדירת המגורים, שנמשכת מאז שנת 1983, בגין מגוריהם בדירה. עוד הוא טוען כי הערת האזהרה מיום 18.8.2005 תופסת גם במצב בו הוטל צו פירוק על החברה ולענין זה הוא מפנה להלכת ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב. עוד הוא טוען כי אם העסקה תבוטל, ייגרם לו נזק כספי בסך של כ- 4 מליון ₪ וכן הוא ייאלץ לשלם מס שבח מקרקעין במקומה של החברה. המשיב 1 מוסיף וטוען כי בזמן כריתת ההסכם, בספרי החשבונות של החברה לא היו רשומים חובות לצדדים שלישיים. כך גם הוא טוען כי אין למפרק הזכות להודיע על ביטול העסקה בחלוף עשר שנים מכריתתה ולענין זה הוא מפנה לס' 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 הקובע כי יש ליתן הודעת ביטול תוך זמן סביר מרגע ההפרה. עוד טוען המשיב 1 כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן עסקת המכר אושרה לרישום על ידי המדינה, בכך שרשמה על גבי אישורי המיסים בנוגע לעסקה כי מדובר באישור לרישום בפנקסי המקרקעין. המשיב 1 מוסיף וטוען כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי נוכח הוראת ס' 71 לחוק מיסוי מקרקעין שעניינה העברת זכות במקרקעין אגב פירוק איגוד מקרקעין. המשיב 1 מוסיף וטוען כי בקשת המפרק התיישנה שכן עוד ביום 10.4.2005 נודע לנושה רן מט על תחילת הפירוק מרצון של החברה.

     

14. המשיבה 2 טוענת בתגובה לבקשה כי לא ידעה כלל שהחברה יוצרת חובות לנושים באמצעות בעלה, הוא המשיב 1. לדידה, הנכס נרכש על ידי המשיבים בשנת 1983 על מנת שיהיה בבעלותם, שהרי רכישתו מומנה מכספיה ולא מכספי החברה ובכוונת המשיבים היתה להשלים את רישום הנכס על שמם. בעת כריתתו של הסכם המכר ללא תמורה, היא היתה בטוחה שסוף סוף יסתיים הרישום של הנכס על שמם ולא היתה לה כל מעורבות בהליך הפירוק. היא עצמה לא פעלה מתוך תרמית או מתוך רצון להטעות את נושי החברה וכל המצגים נוצרו על ידי המשיב 1 ולא על ידה. מכאן שאין מקום לבטל את ההסכם על יסוד ס' 265 לפקודת החברות. לדבריה, אם הנכס ימומש כעת יהיה צורך לשלם מס שבח בסכום של 520,000 ₪ מה שיפגע במצבם של הנושים. כך גם נטען כי הבקשה נגועה בשיהוי בן 10 שנים.

     

15. בתגובתו לתשובות המשיבים, טוען המפרק כי התשובות אינן נתמכות בתצהיר כנדרש. בענין זיקת הנאה, טוען המפרק כי זיקה כזו אינה מקנה בעלות בנכס אלא להיפך, היא סותרת את זכות הבעלים של הנכס, ומכל מקום לא יכולה להיות זיקת הנאה שיש בכוחה לסתור את בעלותה של החברה בנכס וזיקה כזו אינה יכולה להקנות זכות למגורים בנכס. באשר להלכת אהרונוב, טוען המפרק כי זו אינה חלה על התחייבות בחוסר תום לב שנעשתה לאחר שהנכס כבר עוקל לטובת נושי החברה. עוד טוען המפרק כי לחברה היו חובות לנושים ערב תחילת הפירוק מרצון ומי שנמנע מלרשום אותם בספרי החברה היה לא אחר מאשר המשיב 1 עצמו, בכובעו כרואה החשבון של החברה. בענין הטענה בדבר מעשה עשוי טוען המפרק כי העסקה לא נגמרה ברישום וממילא לא מדובר במעשה עשוי. בענין טענת ההתיישנות טוען המפרק כי הנושה רן מט ניהלה הליכים נגד החברה ולכן אין להביא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה נוהלו הליכים אלה. כמו כן, מירוץ ההתיישנות לא התחיל קודם שהמפרק מונה לתפקידו. בענין החיוב במס שבח, טוען המפרק כי זהו נזק שהמשיבים המיטו על עצמם.

     

    באשר למשיבה 2, טוען המפרק כי בניגוד לנטען על ידה, היא שימשה כמנהלת החברה והיתה מעורבת בפעולותיה השונות, תוך שידעה או היתה צריכה לדעת על חובותיה. המפרק מפנה לקביעה חלוטה של בית המשפט העליון בעניינה של המשיבה 2, מיום 5.10.2014, לפיה היא אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה.

     

16. הכנ"ר תומך בעמדת המפרק ומפנה להחלטתי מיום 2.8.2015, בה נקבעו ממצאים לפיהם המשיבים פעלו על מנת להבריח את רכושה של החברה מידי הנושים.

     

    דיון והכרעה

     

17. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, שכן המשיבים ניהלו את עסקה של החברה בתרמית ומתוך נסיון להבריח את הנכס היחיד שלה, והכל כמפורט להלן.

     

18. ראשית לכל, בהחלטתי מיום 2.8.2015 כבר קבעתי כי המשיבים מחוייבים להשיב לחברה את הזכויות בדירה, וזאת מכח הוראות ס' 374 לפקודה.

     

19. שנית, כל הקביעות העובדתיות באותה החלטה מהוות השתק פלוגתא גם בבקשה הנוכחית, משום שמדובר באותם בעלי דין ממש, והן מובילות למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

     

20. זאת ועוד, המשיבים לא תמכו בתצהיר את טענותיהם העובדתיות, וממילא לא הציגו תשתית עובדתית מינימלית לביסוס הגנתם.

     

21. באשר לטענת ההתיישנות, הרי שאין בה כל ממש. כאשר עסקינן בחברה שבפירוק, ובעילות שעניינין תרמית מצד מנהלי החברה, כמו בעניננו, הכלל הוא שמירוץ ההתיישנות מתחיל להמנות רק מן המועד שבו ניתן היה להניע את גלגלי התביעה, קרי, עם מינויו של בעל תפקיד. פשיטא שאין לצפות מהמנהלים שסרחו להגיש תביעה נגד עצמם, ולכן, כל זמן שהשליטה בחברה לא הועברה לידיו של בעל תפקיד אובייקטיבי, לא מתחיל להמנות מירוץ ההתיישנות:

     

    "כאמור, "ידיעת" המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ. ...בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה. ... המסקנה לעניננו היא אפוא, שמשעת מינויו של המפרק יש לראות אותו – לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות – כמין "קטן שנולד", החף מכל ידיעה, אמיתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו. גם מטעם זה נדחית אפוא תחילת תקופת ההתיישנות."

     

    (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא (2) 200 (פורסם בנבו, 09.04.1997)).

     

    מכאן שמירוץ ההתיישנות בעניננו התחיל רק עם מינויו של מפרק זמני לחברה, קרי, ביום 27.5.2009. לפיכך, הבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 14.5.2015, טרם התיישנה. ודוק: ידיעתה של רן מט על מעשיהם של המשיבים, שקדמה למינויו של המפרק הזמני, אינה פותחת את מירוץ ההתיישנות, שכן ההליך שלפניי הוא תובענה של מפרק לפי ס' 265(ב) לפקודה, ולא תובענה של רן מט.

     

    גם טענת השיהוי דינה להדחות, שכן המשיבים לא שינו את מצבם לרעה מפאת חלוף הזמן.

     

22. ומכאן לדיון לגופו של ענין.

     

23. ס' 265(ב) לפקודה שעניינו תחילתו של פירוק, קובע:

     

    "הוגשה הבקשה לאחר שהחליטה החברה על פירוקה מרצון, תהא תחילת הפירוק היום שבו נתקבלה אותה החלטה, וכל ההליכים שנעשו במשך הפירוק מרצון יהיו בני-תוקף, זולת אם ראה בית המשפט ליתן הוראה אחרת בענין זה לאחר שהוכח לו שהיתה תרמית או טעות."

     

    מתוך חומר הראיות וכלל נסיבות הענין, עולה באופן ברור כי המשיבים פעלו בדרכי תרמית בכל הנוגע לפירוקה של החברה מרצון, בכך שפעלו בשני מישורים על מנת להבריח את רכושה היחיד של החברה מידיהם של נושי החברה. המישור האחד היה באמצעות רישום הערת אזהרה פיקטיבית בגין חוב פיקטיבי כלפי אימה המנוחה של המשיבה 2, והמישור השני היה באמצעות נסיון להעביר את הדירה ללא תמורה מן החברה אל המשיבים עצמם. פעולות אלה בוצעו בחוסר תום לב מובהק, נוכח העובדה שהן נעשו בסמוך לאחר שניתן פסק בורר לחובתה של החברה. נזכיר כי פסק הבורר שחייב את החברה בתשלום סך של 502,002 ₪ ניתן ביום 17.4.2005, וכבר ביום 16.5.2005 נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת המנוחה, בגין חוב כספי כביכול. ודוק: סמיכות הזמנים אינה יכולה להיות צירוף מקרים גרידא, וחשוב מכך, העובדה שהערת האזהרה נרשמה שנתיים לאחר פטירתה של המנוחה, וכאשר המשיבה 2 היא יורשתה היחידה של המנוחה, מדברת בעד עצמה. כך גם מדברת בעד עצמה העובדה שההתחייבות של החברה לפרוע את החוב למנוחה ולרשום משכנתא לטובתה, שעל יסודה נרשמה הערת האזהרה, נחתמה רק ביום 15.5.2005, משמע, שנתיים לאחר פטירתה של המנוחה (ומבלי לציין את העובדה שמדובר בהתחייבות כלפי אדם שנפטר, שמא עלול הדבר לעורר סימני שאלה אצל מאן דהוא). טרם נשמע כי חברה תתחייב כלפי אדם שאינו עוד בין החיים, לפרוע כלפיו חוב כספי (שקיומו כמובן לא הוכח). מדובר איפוא בנסיון ברור של המשיבה 2 למשכן את הדירה לטובת עצמה, בגין חוב פיקטיבי לאישה שנפטרה שנתיים קודם לכן, כאשר נגד החברה תלוי ועומד פסק דין כספי שאין מקור אחר לפרעונו זולת באמצעות הדירה.

     

24. גם עסקת המכר של הדירה ללא תמורה היא נסיון ברור וראוי לגנאי, להבריח את רכושה היחיד של החברה כדי למלטו מידי הנושים. עסקה זו נכרתה ביום 1.8.2005, קרי, כשלושה וחצי חודשים לאחר שניתן פסק הבורר השני נגד החברה. אין כל יסוד לטענתו של המשיב 1 כאילו במועד כריתת העסקה לא היה ידוע לו על חוב של החברה, שהרי החוב כאמור נוצר כשלושה וחצי חודשים קודם לכן. אמנם, המשיב 1 טען כי פסק הבורר בוטל, אלא שמדובר בפסק הבורר הראשון משנת 2000, שבוטל כאמור ביום 13.1.2005, וגם פסק זה לא בוטל מכיוון שלא היה חוב כספי של החברה, אלא אך ורק על מנת שהבורר ישמע טיעונים נוספים וראיות נוספות בענין זה. ואכן, לא בכדי הורה בית המשפט העליון כי העיקול הזמני שהוטל על הדירה לטובתה של רן מט יעמוד על כנו עד להשלמת ההתדיינות. משמע, כאשר המשיב 1 החל בהליכים לפירוק החברה, ימים בודדים לפני שניתן פסק הבורר השני, הוא ידע היטב שהחברה חשופה לטענות כספיות של רן מט, אשר תלויות ועומדות בפעם השניה בפני בורר, וכי אין עסקינן בחברה שניתן להצהיר עליה שהיא נטולת חובות כלשהם. מכל מקום, לא יכול להיות חולק על כך שלפחות בעת כריתתו של הסכם המכר, ידע המשיב 1 היטב שבכך הוא מבריח את רכושה היחיד של בחברה, ובכך מונע מרן מט את האפשרת לגבות מן החברה את החוב הפסוק, שכן הדבר נעשה לאחר שכבר ניתן פסק הבוררות השני. יתר על כן, המשיב 1, בהיותו מפרקה של החברה, ידע היטב כי עסקינן בחברה שבפירוק, ולכן כלל נכסיה צריכים להוות מקור לפרעון חובותיה, ואין לעשות בהם עסקאות כלשהן בטרם ישולמו מלוא החובות לנושים. קל וחומר שלא היה רשאי להעביר את הזכויות בדירה ללא כל תמורה, ובן בנו של קל וחומר שלא היה רשאי לעשות זאת לטובת עצמו, כפי שעשה בפועל.

     

25. זאת ועוד, מעבר לחובה הפסוק של החברה כלפי רן מט, ידע המשיב 1 היטב, כאשר ניסה להבריח את נכס החברה, כי החברה חבה כספים גם לרשות המיסים, בגין שומות מס לשנים 1994- 1995, 1999 ו- 2002. ידיעתו נלמדת מכך שהחברה ניסתה בשעתו לתקוף שומות אלה, בהליכים משפטיים שנקטה בשנות התשעים וכן בשנת 2003, אך ללא הצלחה. יתר על כן, בגין חובות אלה אף נרשמה הערה על הדירה בנסח רישום של לשכת רישום המקרקעין, לפי פקודת המיסים (גביה), וזאת עוד ביום 4.7.2002.

     

26. יצויין כי המשיב 1 גם יצר מצג שווא, במסגרת דיווחים שונים שהגיש בשמה של החברה, כאילו אין לה חובות כלשהן זולת חוב לבעלי המניות בלבד. כך עשה בדו"ח כספי לשנת 2004 שהוגש ביום 26.5.2005, וכך עשה בדו"ח כספי לשנת 2005, שנערך ביום 26.5.2006.

     

27. יש לדחות את טענותיו של המשיב 1, לפיהן בספרי החברה לא היו רשומים חובות לנושים. מדובר בטענה מיתממת, שהרי המשיב 1, רואה חשבון במקצועו שגם שימש כמנהלה של החברה, הוא שיצר במו ידיו את הרישומים האמורים, וברור שאין הוא יכול להסתמך להגנתו על רישומים מטעים שערך הוא עצמו, כשם שאין אדם יכול להרים את עצמו בשרוכי נעליו.

     

28. סיכומו של דבר, המשיבים ניהלו את עסקיה של החברה מתוך כוונה לרמות את נושיה. התרמית באה לביטוי ביצירת התחייבות פיקטיבית לתשלום חוב כלפי אדם שנפטר, תוך נסיון להסוות את העובדה שמדובר למעשה בנסיון לשעבד את הדירה לטובת המשיבה 2. היבט נוסף של התרמית הוא נסיון להבריח את רכושה היחיד של החברה, אל המנהלים עצמם, וללא כל תמורה, מתוך כוונה להכשיל את נסיונות הגביה של הנושים; המשיבים היו שותפים ביודעין לניהולה של התרמית.

     

29. לעניין אופייה התרמיתי של התנהלות המשיבים, יפים לעניננו דברי בית המשפט (כב' הנשיאה ב' גילאור) בענין פר"ק (חי') 194/07 בני סלים עתאמנה בע"מ נ' עתאמנה סלים (פורסם בנבו, 24.03.2013):

     

    " ... המקרים בהם תיחשב פעולת נושא המשרה כתרמית תוארו בפסיקה, בין היתר, גלגול חוב המביא לסחרור חובות תוך הגדלת מעגל ההתחייבויות והחייבים; הימנעות מניהול ספרים מתוך כוונה להסתיר פעולות שנעשו ערב פירוק החברה; הברחת נכסים מפני נושים; פירעון של חובות החברה שנושא המשרה ערב להם אישית במטרה לשחררו מחבותו על חשבון יתר הנושים; העדפת נושים שלנושאי המשרה יש אינטרס אישי בהעדפתם; העברת רכושה של החברה (עובר להיכנסה להליכי פירוק) שעה שהחברה חייבת כסף לנושים לחברה אחרת שבשליטת נושא המשרה וזאת ללא תמורה או בתמורה חלקית." (ההדגשות אינן במקור).

     

    כן ראה (ע"א 3515/13 סלים עתאמנה נ' עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים (פורסם בנבו, 11.03.2015)):

     

    "אינדיקציה לקיומה של כוונת תרמית כאמור ניתן למצוא מקום שבו פעל נושא משרה בניהול עסקי החברה לקידום האינטרס האישי שלו (עניין פישר, שם). כך למשל, במקרה דומה לענייננו, ראה בית משפט זה כמרמה, פעולה של נושא משרה בחברה שהעבירה סחורה לחברה אחרת שלנושא המשרה הייתה ערבות אישית לחובותיה, מבלי ששילמה את התמורה לספק של אותה הסחורה ..."

     

    ראה גם פש"ר (ת"א) 261/97 יאיר אשכולי בתפקידו כמפרק חברת ברק א.צ. תעשיות פלסטיקה ושיווק בע"מ נ' צבי ברקוביץ (פורסם בנבו, 08.06.2004):

     

    "מקרים אלו מצויים, מעצם הגדרתם, מחוץ לתחום הלגיטימי והרצוי של ניהול חברה, וכל עניינם אינו הצלת החברה, אלא שיפור מעמדם האישי של בעלי השליטה לעומת הנושים, תוך עשיית מעשים שהינם שלא כדין ונוגדים את דיני החברות מעצם ברייתם - כגון המנעות מניהול ספרי חשבונות, הברחת נכסים לעסק פרטי של בעל השליטה, וכיוצא באלו. מעשים אלו כרוכים אף ביסוד חזק של ניצול לרעה של מעמד בעל השליטה, תוך התעלמות, מפורשת או משתמעת, מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כאשר הוכח בפני בית המשפט, ברמת הוכחה גבוהה, כי המקרה שלפניו נופל לתחום זה, הרי שהסיכון להרתעת-יתר או פגיעה באינטרסים לגיטימיים יורד מאד. זאת, באשר כאשר עניין לנו במעשה אשר כל-כולו שלא כדין, ואין הוא מערב כל אינטרס אשר המדיניות השיפוטית חפצה להגן עליו או להשמר מפגיעה בו. אם וכאשר מוכח המעשה, לא נותר לבית המשפט אלא להחליט, האם היקפו וחומרתו מצדיקים שימוש בסנקציה הכוללת והחמורה של סעיף 373, או שמא די ב"טיפול נקודתי" והשבת מה שנלקח על-ידי שימוש בסעיף 374." (ההדגשות אינן במקור).

     

    ראה גם ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי, פ"ד נ (2) 027 (פורסם בנבו, 02.09.1996):

     

    "אין לדידי ספק, כי פעולת דירקטור, הרואה כיצד עסקי החברה מתדרדרים והולכים, והנעשית לקידום האינטרס האישי שלו תוך קיפוח האינטרסים של נושי החברה, מבטאת לא רק חוסר תום לב אלא עשוי להעיד גם על כוונת מירמה"

     

30. יצויין כי בהחלטה קודמת מיום 2.8.2015 כבר נקבע כי נסיונם של המשיבים להבריח את רכושה של החברה, הן באמצעות שעבודו לחוב פיקטיבי והן באמצעות הנסיון להעבירו ללא תמורה להם עצמם, מהווה שימוש שאינו הוגן בנכס של החברה וכן עשיית מעשה שלא כשורה במשא ומתן הנוגע לחברה, באופן שמצדיק לחייב את המשיבים להשיב את הדירה לחברה לפי ס' 374 לפקודה. מדובר בעוולות של תרמית, הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות. ראה פר"ק (חי) 194/07 בני סלים עתאמנה הנ"ל:

     

    "למרות שלפי סעיף 373 לפקודת החברות נושא הדירקטור באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, רשאי ביהמ"ש לחייבו, לפי סעיף 374 לפקודת החברות, להחזיר את הכסף או הנכס שהשתמש בהם שלא כהוגן או נעשה "חב או אחראי עליהם".

     

    כך גם הוטלה עליהם חבות אישית לפי ס' 373 לפקודה.

     

31. למרות שמתוך חומר הראיות עולה שהמשיב 1 היה הרוח החיה מאחורי הפעילות המתוארת לעיל, אין למעט מחלקה ומאחריותה של המשיבה 2 למעשים אלה, בהיותה דירקטור בחברה. המשיבה 2 בכבודה ובעצמה היא שחתמה על מסמך ההתחייבות הפיקטיבי לטובת המנוחה, והיא שחתמה על הבקשה לרישום הערת אזהרה מכוחו של אותו מסמך, וממילא אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולטעון להגנתה כי לא היתה מעורבת כלל במעשיו של המשיב 1. זאת ועוד, המשיבה 2 היתה צד ישיר להסכם המכר עם החברה, לפיו התיימרו היא והמשיב 1 להעביר לבעלותם את הדירה, לא תמורה, והיתה אמורה ליהנות ממעשה עוולה זה.

     

32. בענין אחריותה של המשיבה 2 למצב שנוצר, אין לי אלא להביא את דברי בית המשפט העליון, שנאמרו בקשר אליה:

     

    "ראש לכל, אין חולק כי הנכס רשום על שם החברה, ורישום זה נעשה על דעת המערערת. לאורך השנים חתמה המערערת על מסמכים כדירקטורית, וגם אם הרוח החיה בניהול ובעסקי החברה היה המשיב 2, רישום החברה ומעורבותה עומדים לרועץ לה במובהק, כך שאינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. בית המשפט אינו שוטה שבעולם להניח כי קיומם של הליכים רבים בבתי משפט שונים היה עלום כליל מעיניה של המערערת; רק בשלב מאוחר ביותר צצו הטענות בדבר זכויות המערערת בדירה. אשר לטענה כי הנכס נרשם על שם החברה משיקולי מס, מעבר לכך שהדבר לא הוכח כדבעי, יש מעין השתק שיפוטי באחיזת המקל משני קצותיו, מזה – כדי להימנע מתשלום מסים – נרשמת הדירה על שם חברה, ומשבאה עת מימוש בשל חובות, צץ קצה אחר של המקל, קרי, טענת הבעלות; דבר זה אינו מועיל למשאלת הרמת המסך. ועוד, אשם הנסיבות מוסב על-ידי המערערת כליל אל המשיב 2, שתולדותיו עד הנה, לרבות השעיה מלשכת עורכי הדין לשש שנים, אינן מוסיפות לו אמינות; ואולם, ההבדל בין מקרה זה לבין פרשיות שבהן ניתנה הגנה שיפוטית לבת זוג שבעלה עשה כבתוך שלו ברכושה, הוא רישום הדירה כחברה, והדינים החלים על כך; וגם ההליכים הממושכים שננקטו תוך יקיצה מאוחרת של המערערת, מה שאומר דרשני בקול גדול. בכל מאמציו הראויים של בא כוח המערערת, וגם אם עדיף היה שהמערערת תיחקר, אין מקום להפחת חיים נוספים בהליכים שכבר ננקטו בהקשר דנא, מה גם שהמערערת לא המציאה כל ראיה תומכת רצינית, לבד מתצהירה, לטענותיה באשר לבעלות היסטורית. אין מקום איפוא להשיב את התיק לבית המשפט קמא."

     

    (ע"א 8272/12 דניס חיימוב נ' מאיר אלבוים - מפרק (פורסם בנבו, 05.10.2014)).

     

    ואידך זיל גמור.

     

33. לא מצאתי ממש בשאר טענותיהם של המשיבים.

     

    אין ממש בטענה כאילו עומדת למשיבים זיקת הנאה בדירה מכח שימוש רב שנים. המחלוקת היא האם עסקת המכר דינה ביטול אם לאו, ושאלת השימוש רב השנים כלל אינה רלבנטית בהקשר זה, מה גם שאין עסקינן בשימוש שאין עימו החזקה במקרקעין, כנדרש לצורך קיומה של זיקת הנאה. זאת ועוד, בצדק טוען המפרק כי טענה בדבר זיקת הנאה עומדת בסתירה לטענה בדבר בעלות, ולכן המשיבים, שטוענים לבעלות בדירה, אינם יכולים באותה עת ממש לטעון כי יש להם זיקת הנאה בדירה.

     

34. הטענה בענין תחולתה של הלכת ע"א 189/95 אהרונוב, אינה ברורה ועל פניה אין בה ממש. ההלכה שנפסקה באותו ענין כלל אינה רלבנטית למחלוקת הנוכחית, שעניינה נסיון להבריח בדרכי תרמית את רכושה היחיד של החברה ולמלטו מפני נושיה. גם הטענה כי הערת האזהרה שנרשמה על הדירה גוברת על צו הפירוק- אין בה כל ממש. הערת האזהרה נסמכת על הסכם המכר ללא תמורה, שאותו יש לבטל, וממילא נופלת יחד עימו גם הערת האזהרה, שיונקת את תוקפה מהסכם זה ואין לה חיים משל עצמה.

     

35. באשר לטענה לפיה חלף המועד הסביר למתן הודעת ביטול מצידו של המפרק, הרי שאין בה כל ממש שכן אין עסקינן בביטול חוזה מחמת הפרתו אלא בביטול חוזה מחמת היותו נגוע בתרמית, ומכח הוראת ס' 265(ב) ו- 374 לפקודה. יתר על כן, מרגע שמונה המפרק לתפקידו הוא טען שיש מקום לבטל את הסכם המכר ללא תמורה, ומכאן שהמשיבים ידעו היטב כי בכוונתו של המפרק לפעול לביטולה של עסקה זו. מכאן שבכל מקרה לא חלף הזמן הסביר להגשת התביעה לביטול ההסכם.

     

36. הטענה כאילו מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן עסקת המכר אושרה לרישום על ידי המדינה, בכך שרשמה על גבי אישורי המיסים בנוגע לעסקה כי מדובר באישור לרישום בפנקסי המקרקעין, אינה אלא טענת סרק. ברור שאישור מטעם רשות המיסים על כך שמבחינתה שולמו המיסים וניתן לרשום את העסקה, אין בה דבר וחצי דבר עם בחינת כשרותה של העסקה ואין בכוחה להכשיר עסקה שדינה בטלות. הוא הדין בטענה כאילו מכירת הדירה היא מעשה עשוי נוכח הוראת ס' 71 לחוק מיסוי מקרקעין שעניינה העברת זכות במקרקעין אגב פירוק איגוד מקרקעין. זאת ועוד, בצדק טוען המפרק כי בכל מקרה העסקה לא נגמרה עד היום ברישום וממילא אין מדובר במעשה עשוי.

     

37. כך גם יש לדחות את הטענה כאילו ביטול העסקה יסב לנושים נזק בסך של 520,000 ₪ בגין הצורך לשלם מס שבח. אף אם אניח לצורך הענין כי הנושים, ולא המשיבים, הם שיצטרכו לשאת בתשלום מס השבח (ואיני קובע זאת), ברי כי עדיף להם לזכות בנכס בעל שווי של מספר מליוני ₪, גם אם הדבר יטיל עליהם תשלום מס בסכום של 520,000 ₪.

     

38. באשר לטענת המשיבה 2 לפיה מלכתחילה הכספים שמימנו את רכישת הדירה בשנת 1983, היו כספיה שלה ולא כספי החברה, הרי שטענה זו אינה מועילה למשיבים. הם אלה שבחרו, משיקוליהם וכאשר הדבר שירת את האינטרסים שלהם, לרשום את הדירה על שמה של החברה תוך יצירת מצג כלפי הנושים לפיו מדובר בחברה בעלת נכס. כיום, כאשר החברה חדלת פרעון, אין הם יכולים להשיב את הגלגל לאחור, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בהקשר דומה נפסק כי:

     

    "אכן, חברת הניהול לא היתה חייבת להזרים לחברת האחזקות את דמי הניהול שקיבלה מאקסטרא; המשיב יכול היה, לו חפץ בכך, למשוך לעצמו את הכספים ישירות מחברת הניהול או מאקסטרא, ולא מחברת האחזקות. ברם, המשיב הוא שבחר לנהוג אחרת, מתוך שיקולי מס השמורים עימו. הוא זה שבחר להזרים את דמי הניהול מאקסטרא אל חברת הניהול, ומחברת הניהול אל חברת האחזקות. הוא היה זה שגרם לכך שחברת האחזקות תנפיק שטר הון לטובתה של חברת הניהול, בגין דמי הניהול שהוזרמו לחברת האחזקות. מבנה חשבונאי מורכב זה עומד לו כיום לרועץ. אין עסקינן בחברה סולבנטית המנהלת את ענייניה כראות עיניה, ואגב כך מבצעת תנועות כספיות כאלה ואחרות עם בעלי הענין בה, אלא בחברה שמונה לה כונס נכסים משום שלא פרעה את חובותיה. על חברה כזו חלים דיני חדלות פרעון, המנתקים את בעל השליטה בחברה מן החברה ומוסרים את השליטה בנכסיה לידי בעל תפקיד. כל פעולותיה הכספיות של חברה כזו נבחנות בשבע עיניים. מי שמזרים כספים לחברה סולבנטית ומקבל בתמורה שטר הון, ולימים, החברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה, עלול לגלות ששם את כספו על קרן הצבי. לפיכך, יש לבחון מהי הנפקות המשפטית של משיכות הכספים ושל הפעולות החשבונאיות שבוצעו בספרי חברת האחזקות, ולא את השאלה מהו מקורם התזרימי של הכספים שנמשכו ממנה, והאם בכלל נגרם לה נזק."

     

    (פר"ק (ת"א) 8171-07-14 עו"ד עופר שפירא נ' יחיאל טיטלבאום (פורסם בנבו, 03.04.2015)).

     

39. סיכומו של דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, אני נעתר לבקשתו של המפרק ומורה על ביטולו של הסכם מכר ללא תמורה מיום 1.8.2015 וכן על ביטולן של הערת אזהרה מיום 16.5.2005 שנרשמה לטובת אימה של המשיבה 2, ושל הערת אזהרה מיום 18.8.2015, שנרשמה לטובת המשיבים על יסוד הסכם המכר ללא תמורה.

     

40. המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למפרק את הוצאות הבקשה בסך 23,400 ₪.

     

41. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ג חשוון תשע"ו, 05 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.